טל סלוצקר בודק את יצירתו של הצייר איליה גפטר המבוססת על ציורים וצילומים ישנים.
המערכת
איליה גפטר מציג בעת כתיבת שורות אלו תערוכה חדשה בשם "חזית" בבית האמנים בתל אביב, וזאת הזדמנות לסקור ולנתח את אמנותו.
אמנותו טכנית בביצוע, ולמרות שהיא מעניינת כטקסט כתוב, הוא לא ניסח מספיק מבחינה טקסטואלית, לפחות בחומר הזמין באינטרנט, כדי להיות יוצר טקסט משמעותי. עבודותיו החדשות דלות מבחינה צבעונית (במיוחד חומים ואפורים ולא הרבה יותר מזה) והשפעות עליו ניכרות ושקופות.
הוא מעתיק את הציירים בהם הוא מתבונן, ויש כאלה שהוא מנסה להעביר את האקספרסייה שלהם לתוך יצירתו. כזה הוא יחסו למשל לצייר פרנסיס בייקון, אשר ציורי האפיפיור שלו ואוסף תצלומיו וגלויותיו היווה השראה לציור הפורטרט של היטלר בתערוכה.
איליה גפטר הוא צייר שמלמד הרבה מאוד תלמידים, אך השפעתו בשטח לא מספיק חזקה. האם זוהי אישיותו כצייר שלא עוצמתית מספיק, או שמה אישיותו כמורה לציור? הוא מתעקש להוסיף טקסטורות עבות של צבע מהפלטה היכן שלא צריך, ומנסה לצייר ציור עכשווי באופן שנראה די מאולץ.
סיפור אישי: פעם ביקר אצלי איליה גפטר בבית וראה דיוקן עצמי שלי מלפני שנים על פלטה שהדבקתי עליה שפופרת צבע שלמה.
בין ציוריו החדשים ניתן למצוא ציור שעושה בדיוק את אותה הפעולה, רק שבמקום שיהיה זה דיוקן עצמי שלי זהו דיוקן עצמי של איליה.
ניתן לראות בקלות שאין לאיליה חוש חזק למקוריות. הוא עוסק בחזרה על מה שעשו אחרים, בתוספת מספר מאפיינים של אמנות עכשווית שקל לזהות, כמו ציור של מאורע היסטורי ממלחמת העולם השנייה, והגבלת הפלטה, בדומה למספר ציירים שפועלים היום שעובדים בפלטה המוגבלת.
אפשר היה לחשוב שהגבלת טווח העבודה הוא מעשה אקדמי, בדומה למחקר שמבצעים באוניברסיטה, אבל אצל איליה מדובר פשוט בחוסר בחוש יצירתי. הציורים אינם מעוררים רגשית דרך האינטרנט למרות הנושא הטעון (מי לא התרגש פעם מול הסרט "רשימת שינדלר" או קרא את "יומנה של אנה פרנק").
נשאר רק לתמוה על מה החגיגה הגדולה, מעבר לעובדה שמדובר בציורים חדשים, ושנעשתה עבודת יחסי ציבור שהגיעה לעיתונים רבים. עבודתו היא עבודה צפוייה בנוף האמנות העכשווית. כזו שאינה מציגה לנו שום הישג שלא ציפינו לו, או שלא ידענו שבדיוק יצוץ מבין הריסותיו של הציור שנהרס כבר פעמים רבות. אפשר לחשוב שההריסות שהוא מצייר הן הריסות הציור שרוצה להשתקם אחרי שהלמו בו פעמים רבות.
דבר נוסף איליה לא עושה: הוא לא מעביר שום דבר נוסף עם הציור מעבר למה שכבר מודגש בו. הוא גם לא מרים קול עם אמירה, אלא מסכים לשתיקה הכללית שמאפיינת אמנים בארץ.
יש לציין שכאמן הוא קיבל תשומת לב, והספר שהוציא על פי התצלומים, "איליה גפטר – ציורים" (מאמר מבוא – איה לוריא, גולקונדה אמנות 2008), כולל לא מעט עמודים, ומכבד את הצייר שהציג תערוכות לא רבות עד היום.
זוהי אמנות מיותרת במיטבה, כזו שלא מוסיפה דבר, שמדברת אל החוש האסתטי שלנו אך אינה מפתיעה כאמור.
בגירסתו הנוכחית איליה גפטר הוא צייר של העבר, כזה שאינו קשוב לעולם משתנה, או מבין לעומק את הציירים שהוא מושפע מהם. גרהרד ריכטר הוא בבירור אחד מהם, על ציורי השואה המונוכרומטיים שלו, ואנסלם קיפר עוד אחד, על ציורי ההריסות שלו. גפטר לא טרח לחזור לעומק התוכני של קיפר, שפורש בפני הצופה את כל מפת הידע האנושית, ולא דאג לבצע את מעשה הקסמים החזותי שעשה ריכטר בציורי השחור לבן הצילומיים שלו. כך, ריכטר צייר את דודו הנאצי, ואיליה עונה בדיוקן של קרוב משפחתו שהיה חייל סובייטי.
עוד השפעה על גפטר היא מהצייר אנטוניו לופז גרסייה, שם התקרב גפטר יותר לתוצאה מעניינת, ולו משום אופן ציור החלונות והפרספקטיבות בשחור לבן, לפחות בתצלומי העבודות באינטרנט.
נשאר רק לקוות שבמשך הזמן יגיע לרמתם של ציירים אחרים בני זמננו, שמביעים הרבה יותר רגש ומפתיעים בהרבה.
