לרגל היום השנה לפטירתו של המשורר האהוב מאיר ויזלטיר, ב-30 במרץ לפני שנה, כותב ד"ר יצחק מלר על השירים הרפואיים שלו.
המערכת
הקדמה
מאיר ויזלטיר (מרץ 1941, מוסקבה – מרץ 2023, תל-אביב) היה משורר, מתרגם (משלוש שפות), מסאי, עורך, ומורה, אך בעיקר משורר ישראלי רב-גוני, מעורב פוליטית, ומנהיג ספרותי. זכה בפרסים רבים, הבולט שבהם פרס ישראל לספרות ושירה לשנת 2000. קריירת הכתיבה שלו משתרעת על פני 65 שנים רצופות (2023-1958), כאשר את שני שיריו האחרונים כתב שלושה שבועות לפני מותו. קורפוס הכתיבה כולל: מעל עשרים ספרי שירה וכרכי אוסף; קרוב לחמישים תרגומים של סיפורת, שירה, מחזות, ועוד; עריכה של ביטאונים; רשימות ביקורת ומסות בעיתונות הספרותית והיומית. במהלך חייו הבוגרים עבר כמה אירועים רפואיים משמעותיים: מחלת לב; שבץ מוחי ממנו השתקם לחלוטין (2007); ניתוח מורכב עבור מפרצת בטנית שהתפוצצה וסיכנה את חייו (2016); פטירה מסרטן ריאות במהלך טיפול (2023).
סקירה של הקורפוס מגלה פה ושם שירים שמכוונים ועוסקים בנושאי בריאות וחולי אישיים ומערכתיים. בספר שיריו האחרון שפורסם אחרי מותו (קעקועים מאוחרים: שירים אחרונים 2023-2018, בעריכת מנחם פרי, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2023), מוקדש שער שלם ל"שירה רפואית", השער "מהמחלקה הקרדיולוגית" (עמ' 136-127) ובו שמונה שירים המוקדשים לרפואה, מחלה, טיפול, ומוות. העורך מעיר כי "מאיר ויזלטיר לא זכה להשלים את הכנתו של ספר זה כפי שהתכוון. יש בו שירים שהתעתד להכניס בהם שינויים, וגם את סדר השירים בתוך המדורים טרם קבע. מוגשת כאן אפוא רק טיוטה של ספר".
מהי "שירה רפואית" (או סיפורת או מחזה…)? במובן הרחב ביותר, אפשר להגדירה כך: כתיבה ספרותית, לצורותיה, על נושא רפואי – בריאות וחולי, חיים ומוות, גוף ונפש, טיפול ושיקום, בירוקרטיה רפואית, טראומה ותוצאותיה לטווח קצר או ארוך, ועוד; או שימוש בחומר רפואי בתוך כתיבה ספרותית כללית; או כתיבה ביוגרפית אישית על מחלה וריפוי; או אף כתיבת מדע בדיוני או עתידני. יש כמובן משמעות לזהות המחבר – לגילו, למינו, לתרבותו, אך בעיקר להיותו כותב מקצועי או איש רפואה שהפך להיות כותב מקצועי. במקרה שלנו מדובר בתוכן שירי שעוסק באופן ישיר בנושא רפואי (מחלה, טיפול), כאשר המשורר מתייחס לנושא כי הוא עצמו היה חולה, או מי מקרוביו או חבריו. לא מדובר בשימוש בנושא רפואי כמטאפורה, אם כי השדה הרפואי יכול בהחלט לשמש כמטפורה ביקורתית או אלגורית על נושאים חברתיים, רגשיים, היסטוריים ואחרים.
על רקע זה חשוב היה להבין מה המשמעות, מה המסר, ולמה הבחירה של המשורר המופלא הזה לכתוב בשנים האחרונות לחייו, חיי אדם זקן וחולה, שנכנס ויצא בשערי המערכת הרפואית – שירה רפואית מורכבת, כשהוא משתמש בגלוי בניסיונו האישי, וגם בתשוקתו לביקורת החברה. שהרי מדובר במשורר מעורב ומגויס, שלא נמנע מעימות עם המערכת החברתית-פוליטית בה חי ופעל. ניתוח השירים שבשער זה אמור לתת את התשובה… אולי? הניתוח אינו פואטי אלא עוסק בתוכן ומסרים גלויים וסמויים, אישיים וחברתיים.
השירים "מהמחלקה הקרדיולוגית"
כבר כותרת השער רומזת לתוכן ולמסר של מחרוזת השירים, "מהמחלקה הקרדיולוגית" – בבחינת הודעה, מכתב, מברק, מניפסט אל בני האדם באשר הם, מהלב של המחלקה הקרדיולוגית, המחלקה או הצוות של המטפלים המומחים בטיפול ותיקון מחלות הלב. השירים הם רבגוניים ורב-תכליתיים ומאוד שונים זה מזה, כאילו מדובר בצרור של מסרים שונים שאמור לכסות מנעד שלם של נושאים ומטרות.
שיר 1. הלב: הדובר בשיר הוא אדם חולה, בעל "לב שבור", שמגיע למחלקה לצרכי טיפול. האיש יודע, או חושב שהוא יודע, שלב חולה הוא בסך הכל "משאבה מקולקלת" שזקוקה לתיקון על ידי הצוות המשפץ, בדומה לצוות של סוכנות או מוסך שאמון על תיקון מכני של מכשירים שהתבלו ללא קשר לגורם הנזק (תאונה, מחלה, ליקוי, טעות). ואכן הצוות מצליח לכאורה לתקן את הלב-משאבה שהרי הכל עניין טכני בלבד. ברם-אולם הדובר מסיים במשפט פסימי להפליא "אבל כל לב שבור נותר שבור", כאילו אין אחריות על התיקון. מכאן משתמעת מסקנה מתריסה: לב אינו רק או סתם משאבה, ורופא אינו מוסכניק, ותיקון מכני אינו פותר-כל, כי לב הוא גם נפש-רגש-נשמה, ושברון לב אינו באמת בר-תיקון, ואם כן, אזי לא במחלקה הקרדיולוגית אלא במחלקה (תיקון) ה'רגשולוגית'…
שיר 2. הלב כמתופף גדודי: כותרת השיר רומזת על קונטקסט צבאי-מלחמתי שהרי המתופף הגדודי או נושא הדגל (ראו את שירו של ריינר מריה רילקה "משא אהבתו ומיתתו של הקורנט כריסטוף רילקה" משנת 1899) מסמל את המוביל של הגייסות לקרב על החיים כנגד האויב. השיר הוא מעין דו-שיח "מונולוגי" (סט הוראות) בין הרופא לבין הלב של החייל המתופף (מטונימיה של החייל) שאמור לצעוד "פה זקוף מכופף לב אויב", רוצה לומר, לב חייל אחד "מכופף ידיים", ובפועל הורג לב חייל אחר, כאשר איברי גוף האדם מייצגים את בן האנוש. ולכן "אומר הרופא: אדון לב – אסור לך להתעייף, להתעלף, להתכופף… ורק אחרי חיסול האויב, רק אז יורשה לך, לב המתופף להתעופף לגבהים (גן העדן) ולרחף מעלה וללפף אמירים ולהמשיך לתופף" גם אחרי המוות הפיזי. האם מדובר בשיר עידוד פטריוטי לגבורת החייל המסתער, המבטיח לו כי שם למעלה ימשיל לתופף לנצח… ואולי דווקא מסר אנטי-מלחמתי סמוי וסרקסטי? השיר הזה מזכיר את שירו האנטי-מלחמתי הבוטה של יוסי בנאי "למות למען רעיון", אבל ויזלטיר מיטיב להסוות את המסר ולעדנו.
שיר 3. פתק למולייר: השיר הוא שיחה בין ויזלטיר למולייר (1673-1622), שיחה שבה מולייר אינו מספיק לענות, אבל מחזהו "הרופא בעל כורחו" משנת 1666 הוא בר-השיח האמיתי. המחזה הוא סאטירה ביקורתית חריפה ונוקבת על הרופאים ומדע הרפואה בזמנו. השיחה בין המשורר לבין המחזאי היא אינטימית וכמו נלחשת סביב כוס יין בפאב. ויזלטיר פותח במין מחמאה לרופאי ימינו אנו: "רופאי זמננו אינם דומים לרופאי המאה ה-17 שלך". הוא מצביע על הפער העצום בין היכולת המדעית המפותחת להפליא של רופאי המאה ה-21 לעומת רופאי המאה ה-17. על הדרך הוא עוקץ את נביאי-רופאי התנ"ך: "הם [רופאי המאה ה-21] מחיי מתים יותר מאליהו התשבי והצרי הגלעדי". רוצה לומר שאותם נביאים היו בסך הכל רופאי שקר וכזב ומאחזי עיניים. המשורר ממשיך באמירתו ומבהיר שרופאים בכלל עושים "הכל למען חיי אדם", רוצה לומר, שרופאים הם באמת ובתמים ובדרך כלל אידיאליסטים ואלטרואיסטים מובהקים. אבל אז הוא מסיים במשפט נלחש "ביני לבינך", ביני מאיר לבינך ז'אן-בטיסט (שמו האמיתי של מולייר היה ז'אן-בטיסט פוקלן) – "הם נבזים לא פחות". אידך זיל וגמור! למרות התקדמות מדע הרפואה בימינו הרי שאמנות הרפואה נשארה כפי שהייתה – 'נבזית'. הרפואה האפורה, הרפואה הפרטית, והצורך בקשרים ולחצים שהפכו את העיסוק הרפואי לעסקי וכלכלי ותלוי ממון, ואת הרופא לסגן אלוהים בעיני עצמו – הייתה ונשארה 'נבזית'… וחבל שכך!
שיר 4. המתלחשים: שיר ארוך בן ארבעה בתים, המספר, מתאר, ואף מנתח ומפרש אירוע-תמונה, מפיו ומוחו הקודח של מתבונן אנונימי מן הצד. זירת ההתרחשות היא חדר מאושפזים "בבית החולים העירוני", ליד ובתוך מיטת חולה, "מיטת האפריון המדומה… מתוך סגור וילאות של משרד הבריאות". המתבונן יכול להיות המשורר בעצמו, איש צוות רפואי, אורח-מבקר, או אף חולה שכן באותו החדר. גיבורי התמונה הם שניים: על המיטה "מוטל הגבר בעל הלב הרעוע", "ומעליו גוהרת אמו//היולדת יפת העיניים//ילידת העשור הרביעי במאה שעברה". לא קשה לנחש שהזקנה היא בגיל מעל שמונים ובנה בגיל מעל ארבעים לפחות. זמן ההתרחשות היא כעת חיה בעשורים של תחילת המאה ה-21. המתבונן שם לב לפרטים האנושיים של הזוג, אך בעיקר מתרכז ומתאר באריכות את האינטראקציה בין האם לבן החולה, שמתחוללת מאחורי ה"וילאות" – בפועל הוא מתאר את הקולות הבוקעים משם – "בוקע הלחש הניגר מן האם לאוזן בנה//כי אין הם מדברים רק מתלחשים//לחישה עמומה ללא הפוגה//בינה לבינו, בינו לבינה,//כאילו סוד כמוס להם מפני העולם.//אין להבחין בין מילים, רק לחש מתמיד//אופף, עוטף את הדמויות החבויות". עד כאן תיאור די ריאליסטי. מכאן ואילך המתבונן הופך למנחש ומפרש את המתחולל מאחורי הווילונות מתוך תודעתו ודמיונו, וזאת בשורה של מטאפורות שיכולות להתפרש בצורות רבות ושונות.
המטפורה הראשונה היא של האירוע הלחשני הפרטני כ-"משווה לחדר כולו הוויה//של כנסיית דומיה במחוז הרים נידח//מקום שהאדם מתכנס בו בשפל קול//להטיל הגאים עמומים לחללו של עולם". למתבונן יש תחושה שמדובר במין תמונת וידוי נוצרית של אדם נוטה למות אי שם במקום כלשהו, אולי אירופה: יש כנסייה; יש חדר של חולה בעל לב רעוע; יש אם שבאה להיפרד ממנו; יש בו אווירה של התכנסות ושקט צנוע מאחורי ווילונות, והטלת "הגאים עמומים לחללו של עולם"; חסר רק הכומר שליח האל והעולם, וחסרות המילים המפורשות המבקשות מזור ורחמים כי הקולות הם לחשים. וכמובן שאין רופאים! אין טיפולים ואין מטפלים בכל ארבעת בתי השיר… האם מדובר בחדר הוספיס רחמנא ליצלן?
המטאפורה השנייה היא בעלת אופי אוניברסלי. "הגבר בעל הלב הרעוע" הופך לייצוג של "לב האנושות" ולכן: "בעבוע הלחישות בחלל הדחוס//מכסה את לב האנושות המתכנס//לזמזום בלתי מודע כדבורים על פני שדה//מחפה על לבבות אנוש מכווצים". המתבונן מנסה להסביר לעצמו את המשמעות של החוסר במילים מפורשות (הן אולי ישנן אך הוא אינו יכול לשמוע אותן) והחלפתן בלחישות בלתי מובנות שדומות ל"זמזום דבורים", שפה שהוא ואנו, בני האדם, לא מבינים. הוא מעריך כי מדובר באמצעי שבא לכסות ולחפות על "לבבות אנוש מכווצים" – ביטוי של הפחד וחוסר האונים של בני האדם בפני המוות. המתבונן מסיים את השיר בנימה פסימית ובמסקנה פסקנית: "שום מילה מפורשת, שום לוגוס גואל//לא יפלטו מכאן לעולם". כי באמת, אי-אפשר לייצג במילים את הפחד האנושי הטבעי הזה.
האם ניתן לפרש את השיר אחרת? וודאי שכן. האם זו הייתה כוונת המשורר? אין לי מושג ירוק! האם האמירה השירית הזאת קשורה למצבו האישי של ויזלטיר בתקופת כתיבתו? אפשר רק לנחש…
שיר 5. איזהו עשיר: נקרא כהמשכו של "שיר 3. פתק למולייר". משא ביקורתי על הרפואה, הרופא והטיפולים הטכנולוגיים. הפעם מוצגת שיחה בין מטופל למטפל לאחר ביצוע של פעולה רפואית מוצלחת במיוחד (גם הפעם הדגם לקוח מעולם רפואת הלב, עולם שהיה מוכר היטב לויזלטיר מניסיונו האישי כמטופל חולה לב). המטופל מצהיר בגאון וסיפוק "התעשרתי בקוצב.// מהסוג החדיש, משוכלל ביותר". לשון האמירה מרמזת בגלוי לעולם מושגים קפיטליסטי: התעשרתי במובן רכשתי, מכשיר חדיש, הכי חדיש, הטוב ביותר בשוק, המשוכלל ביותר מבחינה טכנולוגית ולכן כזה שמבטיח הכי הרבה דיבידנדים! עונה לו "הרופא מגלה את אוזני://'מחירו 20,000 דולר!'// הוא אומר וממתין// לשריקת התפעלות –//". הרופא הוא זבן, מקדם מכירות שמצפה אפילו אולי לתשר… ובכן הפעם, המטופל החולה שהוא לקוח בחנות, משום מה אינו מתפעל מהקנייה… ומדוע? "כי עלי כל החסד הזה//הורעף בחינם//על חשבון הקופה, כלומר המדינה//שהביאה אותי עד הלום". זוהי תשובה סוציאליסטית, מלווה בעקיצה ביקורתית על הקפיטליזם החזירי, ומאידך שיר הלל נוסטלגי לערכים של שוויון ואחווה – המטופל מקבל קוצב מודרני ויקר כמעין חסד שמציל את חייו, בחינם! אנו יודעים שמדובר בכספי משלם המיסים, ולא בחינם. זו לא תרומה או מתנה, החולה עבד עבור זה ושילם מיסים לקופת-המדינה וקופת החולים, שהיא תוצר מובהק של ערכי הסוציאליזם, שהרי המטופל הוא אזרח פשוט ולא אדם עשיר שקונה קוצב כי הוא יכול, בעוד העני, אם בכלל יקבל קוצב, הוא יהיה מכשיר זול ונחות… ואיפה השוויון? והמדינה היא "שהביאה אותי עד הלום", אולי רמז ביקורתי נוקב – הקופה-מדינה היא אולי הגורם לכך שאני, האזרח הקטן, בכלל צריך קוצב! כי לא השקיעה במניעה של מחלות לב שמצריכות קוצב, ובמילים אחרות, העדיפה קפיטליזם חזירי שבו רצויות מחלות וקוצבים כי קנייה ומכירה הם נשמת אפנו בעוד שמניעה לא כדאית מבחינה כלכלית!
השיחה מסתיימת בנימה סרקסטית מרירה: "האדם נושא הקוצב שואל:// כמה יקצוב לי הקוצב?". עכשיו, אחרי שהמטופל קיבל את הקוצב הוא רוצה לדעת מה היעילות והתוחלת של הקוצב, הוא רוצה לדעת מה יהיה הרווח, לכמה זמן ובכלל האם זה היה כדאי, אולי יש דרכים אחרות. אזי משיב המטפל: "הרופא מטה ראש ומחייך://יש חוש הומור, מה? – שובב אתה", רוצה לומר, הלו, איש קטן, אל תשאל במופלא ממך, זה לא עניינך, תן לנו לנהל את העסק, מה אתה בכלל מבין בזה, הרי אנו הרופאים, הקופה, המדינה, אנו הסגנים של אלוהים, ומי אתה שתטיל ספק, עליך להסתפק במה שקיבלת ותגיד תודה… "סע בשלום, המפתחות בפנים" בנוסח הגשש החיוור…
שיר 6. נוף פנים בקרדיולוגית: המשורר מפרט כמה הגיגים פילוסופיים מדכדכים – "נוף פנים" של מטפלים או מטופלים או עומדים מן הצד, אורחים וקרובים של – על חיים ומוות לנוכח מראות שגרתיים במחלקה ("נוף פנים" במחלקה קרדיולוגית) בה מאושפזים בני אדם חולים קשים, ולידם הצוות המטפל המיוצג על ידי "האח מיכאל" (כשמו של אחד ממלאכי השרת) הרחום והחנון.
בבית הראשון מתואר "נוף פנים" של המחלקה בעזרת מטפורה של גינה ליד ים, ממראה ציפורי מלמעלה: "בערוגות מכווננות// פורחים מתים עתידיים// במאמץ אחרון עקר//לחתור חתירות רפות// בים החיים הירקרק –//מנין לאן?". בגינה שליד ים החיים, פורחים ונובלים חיים שהם מתים עתידיים, מתאמצים לשווא לפרוח, או לחילופין לחתור ללא תוחלת כי הסוף ידוע מראש, שהרי החיים הם מחלה סופנית, ולכן "מנין ולאן?" במובן של "אכול ושתה כי מחר נמות בכל מקרה".
בבית השני, המראה הוא לכאורה יותר קונקרטי ומציאותי: "ערב. יום שלישי. כה חרישי.//שה לא פעה, מת לא געה.//אישה ממלמלת. מה היא אומרת?//". הזמן: שעת ערב, לפני הכנת החולים לשנת הלילה ברוטינה שגרתית של מחלקת אשפוז שגרתית ביום שגרתי של אמצע שבוע שגרתי. האווירה היא של שקט כפוי כי חולים זקוקים למנוחה ודממה כדי לשפר את האחלמה. השקט הוא כפוי כי אפילו השה האלוהי הנוצרי לא פועה, ומובן שגם המת לא גועה (אולי הדימוי של הפרה האדומה לפני הקרבתה). המלמול של האישה האנונימית בקושי נשמע, וגם אם כן, אזי הוא לא ברור. ומי הוא זה שכופה? האח מיכאל, לפני סוף המשמרת שחלפה למזלו ללא אירועים מסעירים, ולכן הוא נוקש על העץ תוך אמירת "טפו, טפו" פולנית כדי להודות לאלת המזל ונגד העין הרעה האורבת מסביב.
וכמקובל בסוף משמרת ערב ולפני משמרת הלילה מחלקים את התרופות של הערב. האח מיכאל מסתובב עם עגלת התרופות בין המיטות, מגיש את התרופות, ומשדל את החולים לקחתן, כי זה עוזר וזה מוכח וכי רבים נטלו אותן לפניכם ואכן הרוויחו מזה וזכו בעוד בריאות… כנראה אחד החולים מבקש הוכחה ליעילות התרופה ומבקש לשוחח עם אחד מאלה שכבר התנסו בתרופה קודם לכן. הוא אינו סומך על האח מיכאל והבטחותיו. אבל האח הרחום והחנון נאלץ לאכזב את המבקש ומשיב לו "אל תחפש אותם. זמנם עבר". ובמילים אחרות: חבל על זמנך, אדם חולה יקר, גם אם התרופה טובה ויעילה זה לא משנה את הסוף ההכרחי, את המוות כי הרי החיים הם מחלה סופנית בכל מקרה…
שיר 7. מכתב לאחותי המתה: מדובר במכתב אישי ביוגרפי אמיתי, מרגש ומכמיר לב, אך יציב והגיוני. מכתב שהוא הודעה-בשורה רעה שכותב האח הצעיר מאיר לאחותו הבוגרת שבשמים, שנפטרה מסרטן בגיל שמונים. בחלק הראשון של המכתב הוא מתאר את קורות האחות והאח, האחות שגידלה אותו, והייתה לו אם ואחות ומשפחה ודגם לחיקוי. ואז הוא מבקש ממנה להאזין לבשורתו: גם אצלו גילו סרטן, והוא מתחיל בקרב הטיפולים "ועכשיו נראה מה יהיה , אחותי – //או שאתגלגל לעברך, או שאחלץ// לעת עתה." ויזלטיר מדבר בקול יציב, הגיוני, וקור רוח מרהיב: או שאכשל בקרב, אתפגר לי ואצטרף אליך שם למעלה, או שאחלץ ואחלים ואמשיך לחיות, אבל גם אז זה יהיה רק "לעת עתה", לזמן קצוב, כי בכל מקרה אצטרף אליך שם למעלה כי אנו סופיים בכל מקרה. אין כאן רחמים עצמיים או הכרזת מלחמה בכל מחיר, יש רק השלמה רציונלית עם היותנו גרגרי חול נשטפים במרוצת החיים, ועם זאת הוא לא מוותר על הצורך להילחם למען המשך חייו אך, כאמור, לא בכל מחיר.
שיר 8. מדע הרפואה: השיר האחרון החותם את השער ואולי אף מסכם אותו. כבר הכותרת של השיר היא בעייתית. יש ויכוח היסטורי ענק על השאלה האם העיסוק הרפואי הוא מדע, או אמנות, או אחרת. גילוי נאות: המחבר (אנוכי) של המאמר היה 45 שנים רופא, מנתח סרטן במקצועו. לעניות דעתי, הרפואה אינה מדע, היא עיסוק טיפולי בבני אדם, שבין היתר משתמש בכלים מדעיים כדי לנסות ולטפל – לרפא במעט, לעזור הרבה, ובעיקר לתמוך ולנחם ולעולם לא לנטוש – בחברינו החולים.
המשורר מביע את דעתו על "מדע הרפואה" על ידי ניתוח של "דרכו של רופא" וזאת מזווית ראייה סובייקטיבית של אדם חולה מטופל באשר הוא. צריך לזכור שלוויזלטיר היה ניסיון רב כמטופל במערכת הרפואית. הוא פותח באבחנה פסקנית על ה'רופא הישר' "שאינו סופד למת//ואין זה מדרכו להתרגש//יותר מדי מכך שפציינט//הגיע טרם עת לתחנת היעד.//לא, הוא אינו מקל ראש בחיים.//כן, צר לו צר שהם קורסים פתאום//". לדעתו רופא ישר אינו "מוכר אטריות", אשליות, שקרים, ורהב לפציינטים שלו, ולפיכך אין סיבה שהוא ירגיש רע כאשר מטופל נפטר ממחלה שהוא ניסה לרפאה ונכשל, אפילו כשמדובר באדם צעיר ("בטרם עת לתחנת היעד") שלא אמור למות, וזאת בניגוד לאדם קשיש שכבר הגיע לתחנת היעד מבחינת תוחלת החיים שלו כבן תמותה. אמנם אותו רופא אינו פוחז וקל דעת, והוא אינו מזלזל בחיי המטופל שלו רחמנא ליצלן, והוא כן ובכנות, מאוד מאוד מצטער על אובדן החיים כך פתאום שלא בעיתם. המשורר אינו נכנס, לכאורה, לתחום של רשלנות רפואית או כישלון בר-מניעה וטעויות אנוש וכדומה, אבל עם זאת "אך מה יאמר בלי להרגיש נוכל?". ויזלטיר מתקשה לתקוף את העניין באופן ישיר וגס ומעדיף אמירה עוקפת ורומזנית בלבד, שהרי הרופא הזה בכל זאת חייב דין וחשבון לשאירים של המת, לעצמו, לתלמידיו, ולמערכת הבריאות והחוק. כאן המשורר מבהיר כיצד הרופא הישר, יותר או פחות, יוצא בדרך כלל מהדילמה: הוא אומר "דבר מה צנוע כמו: לבו בגד בו//וכאן ישפיל עיניו אל השולחן//אל ספל הקפה המרוקן.//". האמירה "לבו בגד בו" מעבירה את האחריות לבורא עולם, לטבע, למשהו שאינו בשליטת מדע הרפואה שלו, ועם זאת הוא נאלץ להשפיל את עיניו ואינו מעז להביט ישירות בלבן של העיניים של משפחת המת.
לסיכום: מחזור השירים הזה אכן כתוב מ(תוך)המחלקה הקרדיולוגית כדגם של מחלקת מאושפזים תקנית בבית חולים מודרני (כאמור, ויזלטיר חווה את הדברים על בשרו). מבחינת המבנה, הנושאים, המטאפורות, והצורות, המשורר אכן עוסק במנעד רחב של מראות, הגיגים, ורגשות של מטופלים כלפי המחלה, הטיפול, החיים, המוות, הרופאים, והצוות המטפל. ברובם ניכר מבט ביקורתי, נוקב, מתריס, ולעיתים לעגני וחתרני. אבל לא כזה שמכוון לגרימת הרס והתפוררות, אלא כזה שמכוון דווקא ללמידה והשתפרות. ויזלטיר אינו נוקם ונוטר, אלא רומז ומצביע לעבר הפקת לקחים והשתפרות. כמו כן ניכרת בכתיבה הרוח ההומניסטית שלו והרצון לשוויון ואחווה שבו היה ידוע.
ראו עוד על ושל מאיר ויזלטיר ביקום תרבות
