מה ישראלי בעינייך (לא אמרתי בקול כי לא אומרים) / נעמה הכט
לָצוּף כְּמוֹ בַּקְבּוּק פְּלַסְטִיק בְּיַם הַמַּחְשָׁבָה
שֶׁזֶּה יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת מָקוֹם מֻשְׁלָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ פִּגּוּעַ,
אִם הֵם רוֹצִים,
מַמָּשׁ כָּאן. מַמָּשׁ עַכְשָׁו.
פְרָאיֵרִים.
תקופת המלחמה הנוכחית מתאפיינת בכמה וכמה אפשרויות של האזרחים הישראלים להיפגע: טבח; מטח רקטות; כטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים); והדרך ה"מסורתית", פיגוע. בתחילת השבוע שחלף אף חווינו את האפשרות להיפגע ממטח טילים שהגיע אלינו מאיראן, ובעקבותיו הילדה אמינה אל חסוני מהכפר אל-פורעה שליד ערד נפצעה באורח קשה מאוד ממיירט.
השיר שלפנינו מופיע בספר השירים החדש, השני, של המשוררת והסופרת נעמה הכט (ילידת 1991, נופית), "שיהיה עם מה לברוח" (2024, הוצאת קתרזיס, עריכה יואב גלבוע, עמ' 66). נדמה כי אחת המטרות של נעמה הכט בספרה זה היא לבחון את שאלת הישראליוּת, "מה ישראלי בעינייך", שנעשתה נפוצה מאוד בשנים האחרונות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, במונחים מעבר לקלישאתיות שיש בעצם השאלה.
בשיר, שנכתב כמעט במתכונת חמשיר, היא עושה זאת באמצעות שני מושגים ישראליים רווחים נוספים, הפיגוע והפרייאריוּת, כשאופן הבחינה שלה אותם הוא דרך הסוגריים, במה שלא אומרים, ואולי אפילו מעדיפים שלא לחשוב: שמקום הומה אדם יכול להיות קרקע פורייה לפיגוע.
לא במקרה מתוארת המחשבה הזו, מחשבת עיוועים יש לומר, באופן ריקני: "לצוף כמו בקבוק פלסטיק בים המחשבה". תת-המודע של השיר בעצם אומר לנו: לפיגוע או לטרור בכללותו אין תוחלת מוסרית.
נעמה הכט. אתר הוצאת קתרזיס
