העבר מסרב למות

על ספרה של כלת פרס ספיר 2024, עופרה עופר אורן, מה קרה להגר באילת? (כנרת-זמורה, 2023, 363 עמ’).

לפני שקוראים שורה ראשונה בספר זה בולט לעין המבנה המיוחד שלו – זהו רומן מחורז הבנוי מ-336 סונטות. בקורות ספרות העולם ידוע הרומן “יבגני אונייגין” (1825) של אלכסנדר פושקין הבנוי מ-400 סונטות, ובספרות העברית קדמה לעופרה עופר אורן הסופרת מאיה ערד, שהרומן המחורז שלה “מקום אחר ועיר זרה” (חרגול 2003) בנוי מ-48 סונטות. ממאפייני הסונטה הם הפן הלירי וההגותי, וכן שהיא בנויה תדיר מ-14 שורות. באשר למשקל וסדר החרוז יש גרסאות שונות. מהסונטה האיטלקית של פטררקה (המאה ה-14), דרך סונטות שקספיר ופושקין, וכן טשרניחובסקי וש’ שלום בספרות שלנו. לאה גולדברג “מרדה” בתבנית הקלאסית, ויצרה סונטות בנות 13 שורות, וכינתה אותן “סונטות אהב”ה” (אהב”ה בגימטריה = 13). ללא ספק, חיבור רומן מחורז שכולו סונטות, המקפיד על שאר כללי הסיפורת, הוא הישג ספרותי מרשים.

שם הרומן מנתב את הקורא אל הגיבורה הראשית, הלא היא הגר, שבניגוד להגר המקראית לא גורשה מביתה, אלא ברחה ממנו, משום שהיה עבורה מקום של סבל נפשי ופיזי, גיהינום: האב הרופא היה מבקר בחדרה, כדי להדריך אותה, כביכול, איך להתענג מסקס. אסור היה לה לנעול את חדרה, וגם לא ללבוש תחתונים במיטה!

נראה לי שיש ברומן הזה תשובה כלפי מי ששואל איך מי שעוברת התעללות מינית איננה מזעיקה עזרה, ופעמים אורכות עשרות שנים עד שאישה כזאת מוצאת את העוז להתלונן. במקרה שלנו האב הוא רופא, וברור שמי כמוהו יודע מה טוב לבת שלו. הוא מסמם את האם בסמי שינה כדי לפקוד את מיטתה של הבת, ולימים גם של הבת השנייה, סיגלית. משתמע שהאב תיכנת את בתו כך שתחוש כאילו נועדה לשמש שפחת מין, ובאמת היא נענית למפקד הבסיס בתל-נוף, שמזמין אותה למלון באילת. לאחר הסקס, היא פורצת בבכי שלא מובן לו לחלוטין, שמכעיס אותו. היא נמלטת כמעט עירומה לחוף הים של אילת, וטבח פוקד עליה לשכב על החול, אונס אותה, ושלושת חבריו מצטרפים לחגיגה. אלא שמפקדם מתערב, ואף מעמיד אותם למשפט. היא בורחת מהמלון, ולמזלה איש צעיר בשם פיטר (לשעבר פטר, בן לניצול שואה מפראג, שאומץ בגיל חמש והובא ללונדון) מסיע אותה צפונה. כאן קורית תפנית בעלילה, ולקורא לא ברור אם מדובר בתכנון מצידה, או במקריות: היא מבקשת לעלות עמו לחדר במלון, להתקלח, ואחר כך נשכבת עירומה במיטתו, מעשה המוביל לאיחוד בין השניים. לפני שפיטר חוזר ללונדון, הוא משאיר לה כרטיס ביקור. כאן המקום לציין שפיטר, השולט בעברית, חשב לעשות עלייה בעקבות אהובתו עידית, תושבת אילת, שילדה לו בן, ונעלמה עם הבן כאילו בלעה אותה האדמה. פיטר ביקר באילת כדי לחפש אחריה, חיפושים ללא תוצאות.

לפי פקודות מטכ”ל, חיילת שנכנסת להריון מסיימת את שירותה לאלתר, וכך קורה גם להגר. מסתבר שגם קצינת ח”ן שמבשרת להגר את סיום שירותה, גם לה פרשיית אהבים עם הראל, מפקד הבסיס, וחברותיה של הגר אפילו מקנאות בה שהיה לה עניין עם הבוס.

האב הרופא כועס על כך שהגר לא נקטה אמצעי זהירות. הוא בודק אותה וקובע שזה מאוחר מדיי לערוך גרידה. הוא שולח אותה למוסד שנועד לאכסן נשים שהרות ללא בן זוג (שכנה שלה, יעל, היא יצאנית שנכנסה להריון מקליינטים). שם עולה בדעתה לכתוב לפיטר ולספר לו על ההיריון. פיטר לוקח מיד אחריות, מזמין אותה ללונדון, עוטף אותה בדאגה ובאהבה, מלווה אותה בכל שלבי ההיריון והלידה, שבה נולדת הבת שהם קוראים לה אלה (הוא רצה לקרוא לה “אילת”…). החיים עם פיטר בלונדון הקרירה והרגועה הם ממש חלום, והגר לא מסוגלת להבין איך עידית נטשה נשמה כל כך טובה כמו פיטר. בסוגריים אציין שהדמות האידיאלית הזאת של פיטר עוצבה על פי אישיותו של בן זוגה הנוכחי של המחברת, שמוצאת בו את כל המעלות הנפלאות. וכן, על פי וידויה של המחברת, היא חוותה התעללות מינית מצד אביה.

אלא שהאידיליה הזאת מתפוגגת כאשר העבר המבהיל מסרב להתפוגג, ומכה בהגר בעוצמה. לא אפרט מה קרה בפארק האמפסטד הית’, שם בילו פיטר, הגר, ואלה הקטנה, כי פה חל מפנה מרתק בעלילה, שלא ראוי כי אחשוף ברשימה זאת. ארמוז רק שכאשר הזוג מבקש להביא עוד ילד לעולם, מסתבר להם שפיטר עקר. ידע אכזרי שגורם לסוף אכזרי. אלה המתבגרת מתוודעת לסודות הוריה, והקורא מתוודע לאישיותו המלבבת של פיטר, שהידע הקשה אינו פוגם בשום צורה באבהות המסורה שלו כלפי אלה. הסוף גם מרמז לקורא מדוע עידית נעלמה לפיטר עם הילד.

העלילה זורמת על תפניותיה המעניינות, כאילו אינה כבולה בתבנית הקשוחה של הסונטות המחורזות. התיאורים בספר זה כתובים כישרון רב, ואצביע בעיקר על שניים מתוך רבים. המחברת מתארת את הקורה להגר ההרה, שעובר נרקם בגופה, את ציריה, הלידה, וכיצד זאת משפיעה על גופה ונפשה. אינני זוכר בספרות הנשית תיאור מאלף כזה (ראו עמ’ 116 ואילך, 133 ואילך, 168 ואילך, 244 ואילך). נושא שני שעורר בי השתאות הוא תיאור ההבדל בין ההוויה הלוהטת וחסרת המנוחה בארץ ישראל (כולל רעידת האדמה שעוללה מלחמת יום הכיפורים) לעומת הרוגע, הקרירות, והנועם באווירה האנגלית (עמ’ 224).

וכן יש כאן גם מסר: המיניות של האישה שונה לחלוטין מזאת של הגבר, כי היא נושאת בגופה את ההיתכנות לחיים חדשים, והמחשבה של גברים השטופים בתשוקה בלתי נשלטת, שכביכול היא זאת שביקשה את האונס, היא בבחינת שורשו של אסון.

ברומן “מה קרה להגר באילת?” הגיעה עופרה עופר אורן להישג צורני ותוכני מרשים, והיא מעבירה לקורא סיפור שקשה לשכוח.

קראו גם

קיראו פרק מהספר