פורסם במקור בכתב העת “עמדה” גליון מספר 51
מאמר זה עוסק בסיפור היסטורי שעורר סערה בעת פרסומו, הן בגלל מקום פרסומו, שנראה לא ראוי – כתב עת לילדים – והן בגלל נושאו, הנפיץ כפי שנראה.
הסופר דב קמחי (1961-1889) התפרסם בראש ובראשונה הודות לספרו בית חפץ [1], רומן משפחתי המתאר את ירושלים של ראשית המאה העשרים כמסגרת לתולדות משפחה שהיא תערובת של ספרדים ואשכנזים, ומבוסס על המשפחות מיוחס וילין שהיו מיודדות עם קמחי.
הוא התפרסם גם הודות לסיפורו האימפרסיוניסטי ספר הכליונות, סיפור אהבה בין איש ואישה בירושלים בימי הרעב הגדול של מלחמת העולם הראשונה [2].
אך קמחי, מורה לתנ”ך, היה גם חוקר תנ”ך: כתב מסות רבות בענייני התנ”ך, שקובצו בשני כרכים [3]; חיבר פירוש לנביאים האחרונים, שככל הנראה אמור היה לשמש חלק ממהדורה מפורשת שלו לכל התנ”ך, שתתחרה בפירושים הפופולריים הקיימים של גורדון ושל הרטום (קאסוטו), פרויקט שנקטע באמצעו אם כי נראה שחלק ממנו ואולי אף כולו קיים בכתב יד [4]; ואף כתב אנציקלופדיה על הדמויות בתנ”ך [5].
כחוקר תנ”ך, אין פלא שקמחי עסק בכמה מסיפוריו בעבר הרחוק. בקובץ הסיפורים שלו מבחר סיפורי דב קמחי, שהוא הקובץ המסכם שלו, מופיעים ארבעה סיפורים כאלה, שאותם ככל הנראה החשיב קמחי באופן מיוחד. ואלו הם:
אשר על צפורי המלך [6] – סיפור קצר של חמישה עמודים על אודות גולה מממלכת יהודה, שהופך לאחראי לציפורים במלכות בבל, ומסייע לפרסים הכובשים להרוס אותה מבפנים.
השניים [7] – סיפור מרשים נוסף של 11 עמודים על אודות שני מורדים יהודים שנצלבו יחד עם ישו הנוצרי. נובלה שכנראה קיבלה את השראתה מסיפורו הידוע של אנטול פרנס הנציב ביהודה.
סיפור נוסף באותו השם אבל עם עלילה שונה לגמרי הופיע בכתב עת בלבד, ועסק בכיבוש ירושלים בידי טיטוס בתקופת חורבן בית שני [8].
בשנת מזר”ה לישראל [9] – סיפור קצר ולא מרשים של ארבעה עמודים, המתאר אנקדוטה ממסעו הראשון של קולומבוס לגילוי העולם החדש, שבמהלכו הנוסעים היהודים על הספינה קראו “הושענה” בעת גילוי היבשה, מאחר שהיה זה אז יום חג סוכות.
ניקסו [10] – נובלה היסטורית של 14 עמודים על אודות ימי נחמיה. סיפורו המרשים ביותר מסוג זה, שהופיע גם כספרון. והיא חותמת את ספרו מבחר סיפורי דב קמחי, דבר שאולי מראה על כך שקמחי ייחס חשיבות רבה לסיפור זה.
את הסיפור “ניקסו ” תוכלו לקרוא ברשת כאן.
את הנובלה ניקסו ננתח במאמר זה.
לניקסו יש קשרים נושאיים עם סיפורו רבי ליב והשומרונים [11], סיפור השייך לסדרת “ציורים מעולם נשכח”, שהם תיאורי חוויות של קמחי מעיירת מולדתו, שבה סוחר יהודי נדהם לשמוע מהסופר שהשומרונים רואים את עצמם כנבחרים, מאחר שהם המועטים בכל העמים. ואז עולה על דעתו שאולי אם השומרונים טועים והם אינם העם הנבחר, אולי גם היהודים טועים?
קמחי אינו מפתח את הסיפור מעבר לכך, ואופיו האנקדוטי יוצר רושם ברור שמדובר בזיכרון של אירוע אמיתי שאירע לסופר. ואולי זיכרון זה גרם לו להתעניין בשומרונים וליצור סיפור על ראשית אמונתם?
בכל אופן, לא מן הנמנע שנקודה מדהימה זאת עומדת מאחורי הקלעים בסיפור ניקסו, העוסק ביצירת הקהילה השומרונית ובהתנתקותה הסופית מהיהודים בירושלים, כתוצאה מסכסוכים פנימיים בין המשפחות השליטות.
משום כך, פרסומה המקורי בכתב עת לילדים דווקא היה בגדר הפתעה שעוררה זעם. היא הוגדרה כ”יצירה ארוטית שמקומה לא יכירה בכתב עת לנוער” [12]. וכך, באביב תרפ”ח, פרסם הסופר רבניצקי מכתב מחאה נרגז בעיתון הארץ על שמולדת פרסם את ניקסו, המכיל תיאורים אירוטיים העלולים “להטיל את זוהמת שיטתם לתוך הנפשות הרכות של בני הנעורים […] קראתי את המגילה הזאת והזדעזעתי עד מאוד. המספר הוא עורך הירחון לבני הנעורים” [13]. הוא מאשים את המחבר קמחי בתיאורים ארוטיים שכמוהם לא הקדים אותו שום סופר קודם לבני הנעורים.
על כך ענה העורך פיכמן במאמר מערכת: “מולדת לא נתכוונה מעולם להיות חומר קריאה לתינוקות. על השער כתוב במפורש: ירחון לבני הנעורים, וזה פוטר אותי מלהשיב על השגותיהם של אלה, שחפצו לראות בו דווקא אורגן לילדים קטנים עם אותו התוכן הדל והקלוש של ‘ספרות לילדים’ ממין ידוע” [14].
עזרא המנחם מספר ש”הסיפור זרוע תיאורי אהבה נאצלים קדושים שחששו מהם מורים ומחנכים ויצאו חוצץ כנגד הסיפור ומחברו אשר העז לתתו בכתב עת לבני הנעורים. והיו גם שלימדו עליו זכות והדעות נמצאו שקולות”. ועוד כתב לימים: “רושם הסיפור לא נמחה מליבי שנים רבות ובשובי אליו עתה הנני קוראתו ביתר תאווה ועניין בשל סגולותיו הספרותיות העומדות בעינן עד היום. כמוהו כעוד רבים מסיפוריו של דב קמחי שנשכחו שללא הצדקה קודם זמנם” [15].
למרות החשיבות שקמחי ייחס לסיפור זה, ככל הנראה יש רק התייחסויות ביקורתיות מועטות אליו. וכך שלום שטרייט, ידידו הטוב של קמחי, כתב עליו: “[זהו] סיפור היסטורי חזק, כולו כבוש כאב אהבה נחנקת, הזועקת בחבליה. [אך] עולה עליו עוד בשפעתה רגשות צלולה ואמתותה חוויה ‘ספר הכליונות'” [16].
גם יוסף ליכטנבום הזכיר את הסיפור בפרפרזה על דברי שטרייט: “קמחי כתב גם כמה נובילות היסטוריות מצויינות וביניהן הסיפור ‘ניקאסו’ הכתוב בקווים נמרצים, שכולו כאב אהבה נחנקת הזועקת בכבליה” [17].
אהרן בן אור כותב עליו: “[…] הסיפור ההיסטורי הקצר והחזק ‘ניקסו’ כולו גדוש אהבה חנוקה הזועקת בחבליה וההיסטוריה עצמה (ההתנגשות בין שבי ציון לבין השומרונים והדרכים הנלוזות של הכהונה במאבקיה על השלטון כו’) מנצנצת אלינו מרחוק כאיזו צללית” [18].
גרשון שקד לעומת זאת – בסקירה מפורטת על קמחי בהיסטוריה שלו על הספרות העברית – אינו מזכיר אותו כלל, וכך גם החוקרת נילי סדן-לובנשטיין שבמחקרה “סיפורת שנות העשרים בארץ ישראל”, כוללת פרק מפורט על קמחי.
החוקרת רות שנפלד במחקרה על הרומן ההיסטורי העברי הזכירה רק ברמיזה את סיפורי ד’ קמחי, כפיתוח של סגנונו האמוטיבי של פרישמן בסיפורי במדבר [19].
גם ז’יל אמויאל, במחקר המפורט שלו על חייו ועל יצירתו של קמחי, מזכיר את ניקסו רק בקצרה [20].
העלילה
הסיפור עוסק בפרשייה חשובה מאוד בתולדות יהודה [21].
ניקסו הוא למעשה סיפור של וידוי אהבה רווי יצרים של הכותב, מנשה בן יהוידע בן אלישיב הכוהן הגדול, שמעלה על הכתב במגילה – בשנה השלישית לבניית בית המקדש על הר גריזים, ביום שבו מתה אשתו ניקסו בת סנבלט – את קורות חייו, את פרשת יחסיו עם אשתו המנוחה ניקסו, וכיצד בשל כך עברו שארית בני אפרים ומשפחת בית אביה לשכם, שבה בנתה ניקסו את בית המקדש השומרוני. מנשה בן יהוידע נקרע בין אהבתו האמיתית לאיה בת חנן מזרע דוד, לבין סגולותיה של אשתו ניקסו בת סנבלט מזרע אפרים, שאותה הוא מתאר כמי ש”חננה האלוהים ברוח הנבואה ובכח מלחמה ובלשון חדה בפיה ובאש זרה בעיניה ובקומה גבוהה ככל בנות אפרים אשר בשכם ובשומרון” [22].
מנשה מתאר בסיפור את משפחתו, שהייתה אויבת לבית חנן בן זרובבל בן שאלתיאל מזרע דוד, ושבה שלט ללא מצרים הכוהן הגדול אלישיב, שונאה של משפחת חנן ושונא “הסריס הפרסי”, הלא הוא הפחה נחמיה (ששמו המפורש אינו מזוכר בסיפור, אם כי רוחו כמובן שורה על כל הנעשה) – ואת המאבק סביב השאלה מי ישלוט, האם השלטון החילוני של נחמיה מבית דוד או זה של הכוהנים מזרע אהרן, הנעזרים בשכניהם הטובים השומרונים והערבים?
מנשה מגלה שהוא מאוהב באשת השכן השנוא חנן, אך סבו אלישיב כבר בחר לו אישה אחרת, את ניקסו בת סנבלט. בינתיים מתחזק הסכסוך בין משפחתו ובין הפחה נחמיה, אשר כופה גירוש נשים זרות.
מכאן ואילך עובר הסיפור לתיאור מעברו של מנשה לשכם, שם בונה ניקסו בהר גריזים את המקדש השומרוני, ומחיָה בכך את שבט אפרים. מנשה מתאר כיצד השומרונים מייללים על קברה של האישה ש”הייתה להם לאלוהים אלוהי מלכות אפרים החדשה כאשר היו אלוהי מיכה לאלוהים לבני דן בימי שפוט השופטים”. מנשה מתאר את ניקסו כ”כוכב אלוהים אשר נשלח להאיר, כוח איתנים יצק האלוהים בבשרה ויחוננה, כאשר לא חוננה אישה מעולם. היא נולדה ללחם, לקרבות, בלהב מבט עיניה יקדה האש ההיא, אשר תיקד אך בעיני הלביאה במאורתה בבוא הטורף לטרוף גוריה […] ואוהב את האשה ואכנע לרצון האלוהים אשר יפעם בה, כנשגב מבינתי, ואלך אחריה כשבוי חרב, ואדע כי מלאך הוא אשר שולח למלא צו אדיר לדורות. אפס היא לא ידעה את מלאכות האלוהים אשר לה. היא רק ידעה את האהבה ואת השנאה. וכאלוהים הגדולים נשאה את שתיהם בימינה ובשמאלה” [23].
עם שוב הפחה נחמיה לשלטון הוא נותן למנשה, הכבול בידי ניקסו, אפשרות לגרשה ולחזור לאהובת ליבו האמיתית איה, אך למנשה חלוש האופי אין את העוז לעשות זאת, אם כי הוא שולח מכתב לאיה, שבו הוא מבטיח לה כי יחזור אליה. כנגד רצונו הוא נשאר נשוי לניקסו. המאבק בפחה נחמיה מגיע לשיאו, אך הוא עומד על שלו ומסרב לשמוע לדברי המתנבאים השונים שקוראים לו לחזור מדרכיו.
לבסוף, שש מאות איש עוזבים את ירושלים, בראשם ניקסו, המקימה את ממלכת אפרים חדשה, והיא מקללת את ירושלים ואת הר המוריה. מנשה הולך אחריה ורואה את אשר היא עושה כשהיא מקימה בית מקדש חדש בהר גריזים, ואותו היא ממנה לכוהן הגדול. אך היא נשארת ערירית כל חייה, והוא מתגעגע כל חייו לאיה ולירושלים.
הסיפור מסתיים בקללה העצמית: “והאלוהים לא ינקה את הבוגד” [24].
איה וניקסו, הנאבקות על ליבו של מנשה, שתיהן מגלמות טיפוס של נשים החוזר ומתגלה ביצירת קמחי. האישה מטיפוס “האישה הפטאלית”, והאישה מטיפוס “הנערה הענוגה”, שהיא מושא כמיהתם והסיבה לכיליונם של רוב דמויות הגברים ביצירתו. כאן טיפוסי נשים אלה מוצגים בצורה מפורטת וטהורה מאי-פעם, בגלל הרקע ההיסטורי הפנטסטי, הרחוק.
אלמנט בולט מרכזי בניקסו הוא היותה דמות של מייסדת דת ומנהיגה. היא, ולא מנשה, הגבר החלוש, ואף לא אלוהים של השומרונים. האם זה מה שהטריד באמת קוראים כמו רבניצקי?
משהו מקביל במקצת אנו מוצאים בסיפור חתן דמים של חיים הזז (1929), שנכתב כמעט במקביל, ומתאר את דמותה של ציפורה, אשת משה, כמעין שמאנית עם קשר ישיר לאל כמו-פגאני. אך נדיר למצוא יצירות אחרות מסוג זה בספרות העברית של התקופה. ניקסו מזכירה מאוד את הדמות של ציפורה בסיפורו של הזז: “כמוה היא דמות יצרית נבואית הנחושה בדעתה לשלוט באישהּ ובאלוהיו” [25].
הדמות הדומיננטית בסיפור ניקסו היא טיפוס של אישה החוזר ומופיע, כאמור, ביצירתו של קמחי, ומגיע לשיא בבית חפץ – חזקה וחסרת רחמים, הממזגת באישיותה אהבה ושררה. אך בניקסו זאת הפעם היחידה ביצירתו שהאישה מופיעה כמנהיגה חילונית ודתית.
הגיבורה ניקסו, יש בה השפעות ברורות מנשים אקזוטיות-מזרחיות המוכרות בסיפורת של המאה התשע-עשרה. ביצירות שתורגמו לעברית נמצאות למשל: שׂלמבו של גוסטב פלובר (1862), המספר על אחות חניבעל הכוהנת הגדולה של קרתגו [26]; תאיס של אנטול פראנס (1890), המספר על זונה שיוצאת לפתות נזיר במצרים של המאה הרביעית לספירה, והופכת לקדושה נוצרית [27]; סאלומה, המחזה הדקדנטי של אוסקר וילד (1891), המספר על הנערה שדורשת מאביה הורדוס, תמורת ריקוד, את ראשו של יוחנן המטביל [28]; סיפור נוסף שעוסק בתמה זאת של מאבק בין נשים על גבר הוא הסיפור של פלובר הרודיאס (1877), העוסק במאבק בין אשתו ובתו של המלך הורדוס אנטיפס, שתיהן נשים יצריות, ובין הנביא הסגפן יוחנן המטביל ביהודה במאה הראשונה לספירה, יצירה שפורסמה בעברית כמעט במקביל לפרסום ניקסו [29].
ניתן להוסיף לרשימה זאת, ביצירות שלא תורגמו לעברית, נשים שהיו מנהיגות חילוניות ודתיות, כגון עיישה, המלכה בת האלמוות חסרת הילדים מספרו של ריידר הגרד היא (1887), ואת מלכת אטלנטיס הברברית שמפחלצת את מאהביה בסיפור אטלנטידה של פייר בנואה (1919).
יש סבירות גבוהה כי קמחי הכיר את הסיפורים האלה, אולי אף במקור, ובוודאי בתרגומיהם לעברית שהיו חדשים כאשר כתב את ניקסו.
לעומת ניקסו, מנשה, האיש המספר, מוצג כ”אנטי גיבור” לכל דבר. דמות עלובה, רכרוכית, חלושה, גבר חסר אונים שאינו מסוגל להתגבר על השפעת משפחתו ואשתו כנגד מיטב רצונו, שהרי הוא מאוהב באישה אחרת, ובה הוא מעוניין. האיש חלוש האופי הולך לנישואיו כשה המובל לעקדה. השניים מקימים יחד את המקדש בהר גריזים, ומנתקים סופית בין ירושלים ובין השומרונים. כל שנותר למנשה בסוף הסיפור הוא להתגעגע לאהובתו איה, ולעירו ירושלים.
הנובלה עוסקת בהתנגשות בין ה”סריס” (הפחה נחמיה) ובין הכוהן הגדול אלישיב. בין שבי ציון והשומרונים. ובין הכהונה לבין עצמה במאבקיה על השלטון. כמו רבים מסיפוריו האחרים של קמחי, זהו סיפור של אהבה מוחמצת שאינה מתגשמת. אבל בניגוד לסיפוריו האחרים של קמחי, זה מלא וגדוש בפוליטיקה, והוא מתרחש בעיר האהובה על קמחי, ירושלים, על רקע תקופת עזרא ונחמיה, תקופה שככל הנראה ריתקה את המחבר באופן מיוחד. בשני קובצי המאמרים התנ”כיים של קמחי יש כמה רשימות שעוסקות בתקופה ספציפית זאת, שבה, ככל הנראה, ראה מקבילה לתקופתו שלו, תקופת שיבת היהודים אל ירושלים הנשלטת בידי אימפריה זרה.
קשה לקורא להאמין שהדמות החלושה הזאת, מספרת הסיפור בגוף ראשון, לא תנסה להצדיק את עצמה בדרך כלשהי. אבל היא אינה עושה זאת, וסביר להניח שדבר זה פגע מאוד בסיפור בעיני הקוראים בני הזמן שהכירו את העלילה, ומן הסתם התקשו להבין מדוע קמחי אינו מתמקד בדילמות הפוליטיות והדתיות של הפרשה החשובה בתולדות ישראל, ובמקום זה העדיף להתמקד במערכת היחסים המסובכת בין גבר ושתי נשים. ואולי אף גרוע מכך, להציג אישה כמי שאחראית ליצירת אמונה שלמה המתחרה ביהדות.
להציג את סיבת השבר בין היהודים והשומרונים, שהביא לפירוד הגדול בין שני העמים, כתוצאה של כוח רצונה האדיר של אישה, ולא של גבר ביירוני בעל אישיות שטנית, מן הסתם הטריד מאוד לפחות אחדים מהקוראים.
תזה זאת, המוצגת בסיפור, משקפת היטב את רעיונותיו של קמחי לגבי העלילה המתאימה ל”רומן”. הוא, בניגוד לרוב הסופרים בעברית בני תקופתו, חשב שצריך לעסוק ב”אהבה” בין איש לאישה [31]: “התנגשות הגבר באישה לשם […] שיפור התאוות, שהאנוש נסחף אחריהן בעל כורחו”. קמחי הסכים שנדיר מאוד למצוא תמה כזאת ברומן העברי, והעמיד אותה במרכז סיפורו ההיסטורי ניקסו.
ניקסו ברומן אמש [32]
“בת הייתה לסנבלט ניקסו שמה, ואהבה עלם יפה תואר מזרע הכוהנים, מנשה” [33].
עוד קודם לפרסום הסיפור ניקסו, פרסם קמחי את הרומן אמש, רומן עכשווי מימי ראשית העלייה השלישית, ובו מביא קמחי מעין גרסה אלטרנטיבית של אירועי ניקסו, מנקודת המבט של ניקסו, ולא מזו של מנשה. האירועים מוצגים במפורש כדגם לדמויות ולאירועים ברומן. מופיעה בו דמות שאינה מופיעה בגרסת הסיפור, דמותה של הנביאה נועדיה [34], ונוכחותה כדמות חשובה נותנת לסיפור אופי נשי יותר.
ברומן זה, הסופר מנחם קרול (בן דמותו של קמחי) מקריא את הדרמה על ניקסו לדמויות הנשים זינה לויטן וסוניה לבוב, שדמויותיהן מבוססות על הדמויות של ניקסו ואיה בנובלה. נרמז בסיפור שזינה לויטן שואבת כוח והשראה מדמותה של ניקסו, המזכירה אותה.
בדרמה שמספר קרול (שאינה זהה בעלילתה לסיפור) מוצב משולש אהבה טראגי. מנשה הפוסח על שתי הסעיפים, שתי הנשים – משיחתו ואהובתו, וכבילת מנשה בידי ניקסו, אשתו, שנותנת לו בית מקדש חדש שבו כיהן ככוהן: “ומנשה בן יהוידע הכוהן לא אהב את ניקסו. הוא אהב את איה בת חנן מזרע זרובבל לבית דוד, וכדי להציל את בעלה מידי אהובת נפשו, מכריזה ניקסו על תחיית שבט אפרים ועל ייסוד היכל לאלוהי ישראל בהר גריזים”.[35]
הגרסה המובאת באמש כוללות סצינות שאינן קיימות בגרסת הסיפור, כגון דמותה של נועדיה, נביאת השקר, שפורצת אל בית ניקסו ובשורה בפיה: “הא הא הא, היא צוחקת בפה פעור ושיניים לבנות וגדולות – הא הא הא! וניקסו יודעת כי נפל דבר מה”. נועדיה מספרת לניקסו כי הוא, נחמיה הסריס, השליך היום את כליו של טוביה מלשכתו שבבית המקדש, “והיא גוחנת ומתרפסת ומנשקת את קצה בגדה של ניקסו ולוחשת לאזנה כי גם את מנשה בעלה גירש הסריס. הא הא הא!” [36]. ניקסו מתהוללת בשמחה לשמע הבשורה הזאת. עתה ילך אחריה, ומתוך תנועות כאב היא מחוללת את ניצחון האהבה.
והנה המערכה האחרונה. מהפכת עם בירושלים, ניקסו יוצאת מביתה אל קהל השומרונים ומכריזה על חידוש מלכות אפרים: “‘ארורה ירושלים אשר ביהודה!’ וקהל השומרונים עונה ‘אמן!’. ‘ארור הר הטומאה, הר המוריה אשר ביהודה!’ וקהל השומרונים עונה ‘אמן!’. וניקסו צועדת בראש השומרונים היוצאים את ירושלים באלה לא לחזור אליה לעולם […] ומנשה הכוהן הצעיר מתהלך כשבוי על הר גריזים, בבית המקדש החדש שהקימה לו ניקסו. הוא מביט אל הרי יהודה במרחק בדרום, ונפשו תכלה לירושלים, להר הבית ולאיה אהובת לבבו. והינה בא יומו האחרון בזרועות ניקסו הוא גווע. והיא ניצחה. ובפרשו את ידיו כצאת נשמתו לדרום היא גוחנת עליו ולוחשת ‘את הבשר אין לחלק לשניים ויחיה ואת האהבה אין לחלק לשניים ותחיה’. ומעל גג המקדש בהר גריזים שולחת נועדיה נביאת השקר את קול צחוקה ‘ניקסו ניצחה! […] האישה ניצחה!'” [37].
ניקסו מנצחת, היא מַגלה את בעלה הכוהן מהעיר ומהנערה שאהב, ומעניקה לו מעמד וזהות חדשים, אך בה-בעת מביאה למותו המוקדם. בסופה של הדרמה, השונה מזו של הסיפור ניקסו, הכוהן הצעיר, שאינו יכול לשכוח את אהובתו איה, גווע בזרועות אשתו החזקה והכוחנית [38].
השמעת הדרמה באוזני שתי הנשים מחוללת מעין תמורה פנימית בזינה, הרואה בבת הזוג הצעירה, המאיימת עליה, גלגול של ניקסו. אך היא אינה מצליחה כפי שהצליחה ניקסו לכבול אליה את אהובה [39]. בגלגול זה של הסיפור יש רקע מעניין למחשבותיו של קמחי ולתוכניותיו לגבי הסיפור. כאמור, סביר להניח שהתיאור באמש מייצג גרסה מוקדמת יותר של ניקסו, ומחשבות אמיתיות להפוך את העלילה למחזה ואולי אף לרומן היסטורי-תנ”כי. תוכנית שלא יצאה לבסוף אל הפועל [40].
זהו סיפורו של הסיפור ניקסו, ושל דב קמחי, על פרשיה מוזרה מהמאה החמישית לפני הספירה. כיצד נוצרה האמונה של העדה השומרונית.
אך מה היה בסיס הסיפור במציאות? על כך נדון בחלק השני של המאמר כאן.
הערות שוליים
[1] בית חפץ (1951). ירושלים: מוסד ביאליק. יצא לאור בנוסח ערוך מחדש בידי מנחם פרי בהוצאת הקיבוץ המאוחד. תשנ”ג 1993.
[2] ספר הכליונות (תרפ”ו). ירושלים: זוטות. אחרית דבר במהדורה חדשה (2008) מאת שלומית זערור. איורים: ליזה זברסקי. תל אביב: דביר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, קרן קיסריה ע”ש אדמונד בנימין דה-רוטשילד, הקשרים – המכון לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית.
[3] בין השטין של התנ”ך (תש”א 1941). ירושלים: אחיאסף; בשבילי התנ”ך (תשי”ב 1952). תל אביב: דביר.
[4] החלק שהושלם ממה שהיה אמור להיות פירושו של דב קמחי לתנ”ך כולו הוא נביאים אחרונים, שכלל את הכרכים הבאים:
- ישעיהו (תשי”ח 1958). תל אביב: מסדה. 222 עמ’
- ירמיהו (תשי”ח 1958). תל אביב: מסדה. 184 עמ’.
- יחזקאל (תשי”ט 1959). תל אביב: מסדה. 163 עמ’.
- תרי עשר (תשי”ט 1959). תל אביב: מסדה. 197 עמ’.
[5] אנציקלופדיה לאישים בתנ”ך (תשכ”א 1961). שני כרכים. פתח דבר מאת י”י ריבלין. תל אביב: י’ צ’צ’יק.]
[6] ניקסו (תרפ”ח 1928). ירושלים: זוטות. חוברת של נ”ו עמ’. במקביל הופיע בכתב העת לילדים מולדת, שנערך בידי קמחי, בכרך יא תרפ”ח, חוב’ א’, עמ’ 24-10. וכן הופיע במבחר סיפורי דב קמחי (1955). ירושלים: אחיאסף. עמ’ 274-270.
[7] במקור יצא לאור בעשרה ספורים (תש”א 1941). ירושלים: אחיאסף. ושוב במבחר סיפורי דב קמחי (1955). ירושלים: אחיאסף. עמ’ 269-259.
[8] “שניים” הוא פרק מסיפור היסטורי שפורסם במאזניים נט, תר”ץ. עמ’ 5-2. רק חלק מהסיפור פורסם, ולא ידוע לי אם קמחי השלים אותו אי-פעם.
[9] מבחר סיפורי דב קמחי (1955). ירושלים: אחיאסף. עמ’ 258-255.
[10] שם. עמ’ 288-270.
[11] שם. עמ’ 254-252.
[12] א’ אופק (1988). ספרות הילדים העברית 1948-1900, כרך א’. תל אביב: דביר. עמ’ 215.
[13] י”ח רבניצקי (7.5.1928). “ירחון לבני הנעורים” (מכתב למערכת). הארץ. עמ’ 3.
[14] מולדת ח, גיליון א-ג (על העטיפה).
[15] ע’ המנחם (תשכ”ח). “דיוקנאות – דב קמחי”, מאסף לדברי ביקורת והגות ח-ט. עמ’ 450.
[16] ש’ שטרייט, “דב קמחי (ליובלו)”, מאזניים י, חוב’ ד (נה), עמ’ 420.
[17] י’ ליכטנבום (1963). ספרותנו החדשה: התפתחות השירה והפרוזה בספרות העברית. תל אביב: הוצאת ניב. עמ’ 243.
[18] א’ בן אור (אורינובסקי) (תשי”ג, 1952). תולדות הספרות העברית בזמננו: מספרים מבקרים ופובליציסטים, כרך שני. תל אביב: יזרעאל. עמ’ 193.
[19] ר’ שנפלד (1986). ממלך המשיח ועד מלך בשר ודם: עיונים ברומאן ההיסטורי העברי במאה העשרים. אוניברסיטת תל אביב: פפירוס. עמ’ 25.
[20]. ז’ אמויאל (2007). חיי ד. קמחי ואופייה ומעמדה של הדמות בנובלות וברומאנים. ירושלים: חמו”ל. עמ’ 238-237.
[21] בפרשייה זאת אומנם מיעטו לעסוק בספרותנו, אך אפשר למצוא כמה דוגמאות שעסקו בה, ביניהן המחזה של א”א קבק (תרצ”ד). בת סנבלט: דרמה היסטורית בשלוש עלילות. ירושלים. עמ’ 495-470; וכן הרומן לנוער של צ’ ליברמן (תש”י 1950). נחמיה: סיפור היסטורי. תל אביב: עם עובד.
[22] מבחר סיפורי דב קמחי, עמ’ 275.
[23] שם. עמ’ 283-282.
[24] שם. עמ’ 288.
[25] לא מן הנמנע שהזז, בעת כתיבת חתן דמים, היה מודע לניקסו, ואולי אף הושפע מהתמה שם.
[26] ג’ פלובר (תרפ”ב 1922). שׂלמבו. תרגום: נחום סלושץ. ורשה: א”י שטיבל.
[27] א’ פראנס (תרפ”ב 1922). תאיס. תרגום: דוד פרישמן. ורשה: א”י שטיבל.
[28] סלום תורגם לעברית לראשונה בשם שלומית (אפריל–מאי 1907), בידי א”שפר (ראשי תיבות של שמואל פרלמן ואברהם רובינזון), ופורסם בכתב העת המעורר, בעריכת ברנר, שנה שנייה, חוברות ד-ה.
[29] ג’ פלובר ([1877]1928). בקובץ שלושה ספורים. תרגום: יעקב רבינוביץ. הוצאת מצפה.
[30] בשני קובצי המאמרים התנ”כיים של קמחי יש כמה רשימות שעוסקות בתקופה ספציפית זאת, שבה, ככל הנראה, ראה מקבילה לתקופתו שלו, תקופת שיבת היהודים אל ירושלים הנשלטת בידי אימפריה זרה.
[31] ראו פירוט של תפיסתו זאת של קמחי במאמרו (תרצ”ח): “הרהורים רעים של רומניסטן עברי”. ספר מסות קטנות. ירושלים: ראובן מס. עמ’ 150-148.
[32] אמש (תרפ”ז 1927). תל אביב: הוצאת כתובים.
[33] שם. עמ’ 153.
[34] נועדיה, הנביאה האחרונה המוזכרת בתנ”ך, הייתה בבירור דמות חשובה בגרסה המקורית של הסיפור, אך אינה מוזכרת בגרסה המודפסת של ניקסו.
[35] אמש. עמ’ 153.
[36] שם. עמ’ 154.
[37] שם. עמ’ 155.
[38] שם. עמ’ 155-153.
[39] שם. עמ’ 158; 173-171.
[40] לפי אמויאל (עמ’ 241), קמחי מעולם לא חיבר רומן היסטורי של ממש, מאחר שהתקשה להשתחרר מהתקופה שבה חי. עם זאת, הוא חיבר כמה סיפורים היסטוריים לאורך חייו, וכאמור, תמיד היו אלה קשורים לתקופת התנ”ך.
