על האש / עדי פלד-שריג
מְסִבַּת בַּרְבִּיקְיוּ, כַּמָּה חֲבֵרִים.
עֶרֶב מֻשְׁלָם לַהֲרֹג
אֶת הַזְּמַן עִם קְצָת עֹנֶג,
לְנַפְנֵף בְּשִׂיחוֹת עַל חַיִּים
–
לֶאֱכֹל טוֹב,
לְהַרְפּוֹת כְּתֵפַיִם
יְרֵכַיִם
זְרוֹעוֹת
גִּידִים.
–
כַּמָּה קָשֶׁה לִשְׂרֹד פֹּה,
שׁוֹחֲטִים
אוֹתָנוּ בַּמְּחִירִים.
וְהָרֶצַח
בִּירוּשָׁלַיִם
וְסֵבֶל
הַפְּלִיטִים.
–
רֵיחַ נִיחוֹחַ
זוֹחֵל מֵהַגְּרִיל,
צַלָּחוֹת עוֹבְרוֹת
הַכְּלָבִים נוֹבְחִים.
–
הַמְּאָרַחַת, כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ,
נוֹשֵׂאת מַגַּשׁ עוֹפְיוֹנִים.
–
שְׂפָתַיִם מִתְלַקְּקוֹת,
יַיִן אָדֹם בְּכוֹסוֹת נוֹצְצוֹת.
–
הַשְּׁחִיתוּת
הָאַחֲרוֹנָה בַּמֶּמְשָׁלָה,
הַמִּלְחָמוֹת
חִנוּךְ הַיְּלָדִים.
–
כָּל יֶלֶד מְקַבֵּל נַקְנִיקִיָּה,
קֶטְשׁוֹפּ נִשְׁפָּךְ,
מְבַקְּשִׁים שֶׁיִּתְנַהֲגוּ יָפֶה.
–
מִישֶׁהוּ מְסַפֵּר בְּדִיחָה עַל
חֲזִיר,
צוֹחֲקִים.
הַבָּשָׂר חַם וְנִמּוֹחַ בַּפֶּה
הַבֶּטֶן מְלֵאָה
הָרֹאשׁ רֵיק
הָעַפְעַפַּיִם כְּבֵדִים.
–
מְלַטְּפִים אֶת הַכְּלָבִים.
השבוע הוגשו מסקנות ועדת החקירה הממלכתית של אסון מירון, שכזכור התרחש בליל ל"ג בעומר, 30.4.2021, בהילולת רבי שמעון בר יוחאי המסורתית שהתקיימה על ההר. דוחק וצפיפות באחד המעברים הובילו למותם של 45 גברים וילדים, ולפציעתם של למעלה ממאה בני אדם. האסון נחשב לאסון האזרחי הגדול בתולדות מדינת ישראל.
הועדה קבעה כי "תרבות רעה של אינטרסים פוליטיים, ניהול לקוי, דחיינות, והתחמקות מאחריות", הובילו לאסון, והטילה אחריות אישית על ראש הממשלה בנימין נתניהו. היא גם המליצה כי שר הפנים דאז, ויושב ראש הכנסת דהיום, אמיר אוחנה, לא ישוב עוד בעתיד לכהן בתפקיד דומה, וכן שמפכ"ל המשטרה, יעקב שבתאי, יתפטר מתפקידו בסוף המלחמה. מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, שמעון לביא, התפטר עוד בטרם המסקנות.
מחשבה אסוציאטיבית בלבד שלי גרמה לי לחשוב על השיר שלפנינו בהקשר של האסון הנורא הזה. השיר "על האש" מופיע בספר השירים הראשון של המשוררת עדי פלד-שריג (ילידת 1975, קיבוץ חולדה), "לא נולדנו להיות הדימויים היפים של עצמנו" (2022, הוצאת משיב הרוח, סדרת חוט הכסף, עורך הספר והסדרה אליעז כהן, עמ' 82-81).
בשיר עשרה בתים קצרים, מדודים, שהפסיחות המופיעות במהלכם הן לא פעם מתוחכמות ומפתיעות את הקורא, כמו למשל בפתח הבית השלישי של השיר: "כמה קשה לשרוד פה, / שוחטים / אותנו במחירים" – כשהמילה שוחטים מתקשרת הן לסכנת הקיום הפיזי והן לתהליך שבעקבותיו מתקיים אירוע "על האש" כולו, שחיטת בעלי החיים.
ובכל זאת, נראה כי השיר הזה כן מתכתב עם אירועי האסון, ואולי גם עם כל אירוע אסוני כלשהוא בחברה שבעה, שנותרת אדישה נוכח הסכנות ההולכות ומתקרבות לפתחה. משוחחים בעת האירוע החברתי הנימוח על "השחיתות האחרונה בממשלה, המלחמות, חינוך הילדים" ובו-בזמן "הראש ריק / העפעפיים כבדים". לא במקרה מופיעים כאן הכלבים הנובחים, בסוף הבית הרביעי של השיר וגם בסוף השיר כולו, על משקל הפתגם העממי הידוע, "הכלבים נובחים – והשיירה עוברת". כאשר נדמה שכאן הכוונה לשיירת החיים הבלתי צודקים, המושחתים, שמולם כולם מנומסים מדי.
