ד”ר אלי אשד, יו”ר עמותת יקום תרבות, ממליץ

על תערוכת “השנה שהיתה 2023” במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון

השנה שהייתה 2023 לוגו התערוכה במוזיאון הקריקטורה והקומיקס
השנה שהייתה 2023 לוגו התערוכה במוזיאון הקריקטורה והקומיקס

השבוע נפתחה במוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון התערוכה השנתית של קריקטורות בולטות של השנה שעברה, 2023, מכל צדדי הקשת הפוליטית והתקשורתית.

השנה שחלפה הייתה דרמטית וקודרת במיוחד, עם ניסיון הפיכה משטרית, ומלחמה רצחנית. לכאורה אלו נושאים שקשה במיוחד לצייר בקריקטורות.

בנוסף לכך פרצה גם הבינה המלאכותית, שגרמה ליוצרים בתחומים שונים, ובכלל זה אמנים קריקטוריסטים, לחששות גדולים מהדרך שבה תשפיע על המשך קיום מקצועם. 

כיבד בנוכחותו את התערוכה ראש העיר מוטי ששון, שתרם רבות להקמת המוזיאון, וסיים את תפקידו לאחר שלושים שנה כראש עיריית חולון.

להלן מצורפים צילומים של כמה מהקריקטורות הבולטות של השנה שבאה עלינו לרעה, שצולמו בתערוכה במוזיאון לקריקטורה וקומיקס. הקריקטורות נבחרו לפי טעמו של המבקר בהצטיינות אמנותית ולא לפי עמדה פוליטית. הכותרות לקריקטורות נבחרו על ידי אנשי יקום תרבות ולא על ידי האמנים, לצורך העלאה לאתר.

יעקב שילה חרדי
יעקב שילה חרדי
פישביין בגרויות
פישביין בגרויות
צ׳רקה אחדות
צ׳רקה אחדות

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על “תיאטרון הצלליות של אופליה”

כרזת "תיאטרון הצלליות של אופליה"
כרזת “תיאטרון הצלליות של אופליה”

הקהל בא להצגה “תיאטרון הצלליות של אופליה” ומתמקם על הספסלים הארוכים של האולם האינטימי בתיאטרון תמונע. בקדמת הבמה, על כסאות פלסטיק, בבגדי יום-יום, יושבים שלושה פרופסורים לתיאטרון – שמעון לוי, שולי לב-אלג’ם, וגד קינר – עם הדפסות של טקסטים בידיהם, ומשחקים קרוב-קרוב לקהל עם הפנייה של מבט וקשב אליו.

ההצגה, אותה ערך וביים שמעון לוי, היא “תיאטרון הצלליות של אופליה”, סיפורו המופלא של מיכאל אנדה, שכתב גם את “הסיפור שאינו נגמר”, בו משובצים קטעי סיפורת ודרמה מאת בקט ופינטר, שירים מאת יעל גלוברמן, אלזה לסקר שילר, אנטון שמאס, גד קינר, ועוד יצירות, בליווי קטעי מוזיקה. להבדיל מקריאה מבוימת, המהווה שלב ביניים בדרך להצגת תיאטרון על הבמה הדגולה עם כל הסממנים של תלבושות, תפאורה, ואמירת טקסט הידוע בעל פה, “תיאטרון הצלליות של אופליה” הוא ההצגה – הגשת טקסטים משמעותיים, נוקבים, במשחק ששם דגש על הבעות פנים ונימות קול.

בסיפורו של אנדה, אופליה, הדמות הראשית, נקראה ע”י הוריה על שמה של אופליה מ”המלט”, ונועדה להיות שחקנית, אך קולה היה חלש. על כן הפכה ללחשנית בתיאטרון בעיר קטנה. היא הכירה המון מחזות מכל הסוגים ולחשה לשחקנים את תפקידיהם. לעת זיקנה, היא פוטרה מן התיאטרון, ונותרה בודדה. ואז באורח פלא מגיעים אליה צללים, בודדים אף הם, ללא האנשים שהם שייכים אליהם, מבקשים את חסותה, ועם הזמן הם משחקים בתיאטרון הנודד בייסודה של אופליה. זהו תיאטרון על תיאטרון, רפלקסיבי, כמו שיר ארס-פואטי. סיפורה של אופליה מועשר בקטעים של יצירות ספרות משמעותיות.

ההצגה הזאת, בהשתתפותם של  שלושת השחקנים, עולה על במת “תמונע” מאז 2022. אך אחרי הטבח של 7 באוקטובר, ובמצב העכשווי של מלחמה מתמשכת, הוחלפו בה יצירות הספרות המשובצות. עתה הן נושאות מסרים של מחאה, כאב, וכן משהו מרפא, נחמה פורתא בתקופה הקשה.

מתוך חיבורת לדמותה של אופליה הלחשנית, הגעתי לתובנה שהשחקנים עם הטקסטים בידיהם, הם מעין לחשנים לעצמם. גד קינר שלח לי, ברוב טובו, סריקה של הטקסט המודפס. הנה מספר שירים מתוכו:

מתוך ״תיאטרון הצללים של אופליה״ השיר ״שורדים״ מאת יעל גלוברמן
מתוך ״תיאטרון הצללים של אופליה״ השיר ״שורדים״ מאת יעל גלוברמן
מתוך ״הצלליות של אופליה״ השיר ״הפסקה״ מאת גד קינר
מתוך ״הצלליות של אופליה״ השיר ״הפסקה״ מאת גד קינר

לשיר של אלזה לסקר שילר נוספו 2 שורות מפי בנימין נתניהו

מתוך ״הצלליות של אופליה״ שיר מאת אלזה לסקר שילר וביבי
מתוך ״הצלליות של אופליה״ שיר מאת אלזה לסקר שילר וביבי

הצופים עוקבים בדאגה אחר נדודיה של אופליה עם תיאטרון הצללים שלה, ומודעים להזדקנותה הבלתי נמנעת, עד שהיא נקלעת לסופת שלגים, ואז עומד מולה לפתע צל בגודל ענק, כהה יותר מכל הצללים האחרים. הצל מדבר עם אופליה, ואנחנו חוששים ומנחשים, עד שלשאלתה של אופליה, “מה שמך?”, הצל עונה, בקולו הרועם של גד קינר, “קוראים לי המוות”. המוות הזה, שהוגש בעוצמה הטראגית הנאותה, הלם בי. סיפור המעשה המשיך בהקלת-מה של העולם הבא, שניסה ליצור אשליה שהמוות אינו סופי, אך לא יכולתי להתמסר להמשך הדמיוני הזה, והתמדתי במצב השברוני של מותה של אופליה. הבנתי, שכפי שהצופה בוחר מה לראות, כך הוא מחליט מה לקלוט מתוך ההצגה. בשיחה עם גד קינר בנושא, הוא הבהיר, שזאת בעצם הגישה הפוסטמודרנית לתיאטרון: הצופה הוא במאי-על.

בואו, למשל ב-4/4/2024, להיות במאי-על בהצגה הייחודית “הצלליות של אופליה”, המתפתחת ומגיבה למציאות, אשר מכבדת את הטקסט ומבליטה אותו, ומכבדת ומעריכה את הצופה.

סיפורה של אופליה הלחשנית, הדבקה בתיאטרון, תואם מאין כמותו את יום פרסום ההמלצה – 8 במרץ, יום האישה הבינלאומי.

השחקנים מציגים ב״תיאטרון הצלליות של אופליה״
השחקנים מציגים ב״תיאטרון הצלליות של אופליה״

יואב ויכסלפיש ממליץ

על הסרט “הפילגש”

כרזת הסרט ״הפילגש״
כרזת הסרט ״הפילגש״

סרטה הארוך הראשון של מעיין רייף, “הפילגש“, נפתח בסצינה בסגנון קומדיית טעויות, כאשר משלוח מזון מגיע לכתובת שגויה, והשליח מבין מהר את הצורך לקחת אותו מידי “הנמענת” כדי להגיע ליעד המקורי. ההמשך הרבה פחות משעשע, ומתרכז בימי השבעה על מותו של במאי תיאטרון פרינג’, זמן קצר לפני הבכורה המיועדת של ההצגה שביים. נסיבות המוות מתבררות בהמשך, והמלבישה (אותה מגלמת דאנה איבגי) מחליטה להגיע לימי האבל יחד עם חבריה לעבודה, למרות הקשר האינטימי שהיה לה עם המנוח.

המלבישה בוחרת להתמודד עם מפגשים בעלי הפוטנציאל הטראומטי עם האלמנה (אניה בוקשטיין), האח (איתמר רוטשילד), והאם (עירית גידרון) השכולה, ואלה אכן מתרחשים בהמשך, ומובילים ל”הצגה בפני עצמה” שבה כללי המשחק נזילים ונקבעים על ידי הנוכחים בחדר. לעתים היא מנסה להתקרב לאלמנה ולאמו ולשבח את המנוח, ולעתים נוטה לשפוך אור על פרטים אפלים מהעבר. גם הם משחקים איתה, וביניהם, על הגבול הדק בין היסטוריה עובדתית לזיכרון אישי. המשיכה והטראומה מובילים אותה לחזור למשפחה האבלה, בדרך שאינה מקובלת בדרך כלל, ומשרתת את הצרכים שלה בהשלמה עם הטרגדיה, שהפכה אותה ל”שותפה” באבל.

העלילה מתרחשת ברובה בתוך דירה מעוצבת, ותל אביב היומיומית מקבלת ביטוי דרך תיאטרון “תמונע”, חלל פרינג’ באזור התעשייתי הסמוך לרחוב המסגר. תיאטרון פרינג’ נחשב לאלטרנטיבה לתיאטראות הגדולים ומאפשר חופש אמנותי ומתן ביטוי לקולות חדשים, ואלה עומדים בניגוד למשפחה המבוססת ולרמת החיים בה חי הבמאי עם אישה צ’לנית, אשר נראית כמייצגת את ערכי הבורגנות והמסורת, מהם ניסה כנראה לברוח בעזרת העבודה והקשר האישי שיצר עם המלבישה.

85 דקות, ברחבי הארץ.

ראו גם ביקורות אחרות כגון

לירן יושעי ב”מאקו”

שני ליטמן ב”הארץ”

הפוסט הקודםהימים חולפים כמו דהירת סוסי פרא על הגבעות-לזכרו של צ’רלס בוקובסקי
הפוסט הבאבינה מלאכותית: עולם אידיאלי או חזון אפוקליפטי?
סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ("בבל", 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ("מודן", 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
יליד 1974. בעל תואר שני בפילוסופיה. עיתונאי ספורט ועורך. חובב קולנוע ישראלי.
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת בית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − 6 =