אמנות הכתיבה בזמן מלחמה

תוך כדי המלחמה הנחתה מיכל דורון כמה מפגשי סופרים ומשוררים משני המינים בבית הסופר, שבהם הושמעו בידי יוצרים ויוצרות דברים על המלחמה ומשמעויותיה.

הנה סיכום של הדברים שהיא אמרה במהלך מפגשים אלו.

המערכת.

• “יצירתו של האדם אינה אלא מסע איטי שמטרתו לגלות מחדש, בדרכיה העקלקלות של האמנות את אותם שניים או שלושה דימויים גדולים ופשוטים שמולם לבו נפתח בראשונה”, אלבר קאמי.

מאז השביעי באוקטובר, אותה שבת שחורה, אנו עדיין בהלם ובתחושת פחד אובדן וטלטלה.

האם כשהתותחים רועמים המוזות שותקות?

לא בהכרח.

לכתיבה, ליצירה, לאמנות, תפקיד חשוב ביותר.  

עבורנו היוצרים, המתעדים את המצב בדרכנו הייחודית, היצירה היא אמצעי תרפויטי. לא רק זאת, השליחות שלנו היא גם עבור אחרים – באמצעות האמנות אנו מעבירים ומזקקים את הרגשות. 

אלבר קאמי, המציין את אצילותה של הכתיבה, אמר: “האמנות – מאלצת את האמן לא להתבודד ולצאת להתבונן לאמת בעיניים בענווה, ולחירות” (קטע קצר מתוך נאומו משנת 1957).

אנו כיוצרים של המילה הכתובה מתכנסים יחדיו, יוצאים מבדידותנו ומדלת אמותינו. אנו מוצאים מזור לרגשותינו הדואבים באמצעות כשרון כתיבתנו. אך לא רק. היכולת שלנו לבטא את תחושותינו באמצעות אמנות הכתיבה, ובכך לגרום לאחר להזדהות ולחוש את כאבו, את רגשותיו, או למצוא תקווה, מעניקה עבורנו מזור. 

מעבר לחירות של הכתיבה שלנו אנו עוזרים גם לזולת באמנות שלנו. ויקטור פרנקל גורס כי לסופר יש אחריות חברתית עצומה גם אם ראוי שתינתן לו חירות הבעה. ד”ר ויקטור פרנקל, מחבר “האדם מחפש משמעות”, אבי הלוגו תרפיה, שורד שואה, כתב על הכתיבה ועל משמעותה. לטענתו יש משמעות רבה לכתיבה ולספרות המודרנית בכך שהיא מכוונת למישהו אחר. האדם מתעלה על עצמו, מוסר את עצמו, ובכך יוצר. ויקטור פרנקל הרצה על ריפוי באמצעות קריאה: “אספר לקהל השומעים שלי על מקרים שבהם שינה ספר את חייו של קורא ועל מקרים אחרים שבהם הציל ספר את חייו על ידי כך שהניא אותו מלהתאבד” (מתוך ספרו “הזעקה הלא נשמעת למשמעות”).

יצירות רבות שנכתבות בזמן כאוב מאוד מתארות את הזוועות בצורה מיטלטלת ונוקבת, לעתים ללא מסננת, לעתים בצורה מזוקקת יותר. אך כל היצירות מרגשות, יוצרות הזדהות, מעורבות, ותחושה של יחד עבורנו ועבור הקוראים.

ורבים תוהים כיצד נוצרת אמנות בזמן קשה כל כך, אבל מבחינתי הכתיבה מסמלת חיים, גם אם היא מכילה תכנים קשים כל כך.

הסבר נוסף ומעניין ליצירתיות בזמנים של אסון וזוועה הוא תאוריית הכאוס. תיאוריה המציעה לנו תובנות שיש להן השלכה על המהות היצירתית של כל אחד מאתנו, מאחר שאנו מצויים בתקופה של כאוס. במיתולוגיה היוונית כאוס הוא המצב הראשוני של היקום – חומר חסר צורה. בכך דומה הדבר לתוהו ובוהו שבתיאור הבריאה בספר בראשית. לאי סדר מוחלט. במצב של כאוס הכללים שהכרנו בעולם שהיה קרסו, ואנו מצויים בחוסר ודאות ובפחד. חוסר ודאות מטיל עלינו אימה ומפר את החוקיות ואת הסכמות המוכרות לנו. החוקרים בריגס ופיט, בספרם “חכמת הכאוס”, מסבירים כי במצב קשה, בו העולם מתהפך, עלינו לקבל את חוסר הוודאות, לחבור לכאוס. על פי שיטתם ציירים, משוררים, וסופרים, מגלים שהיצירתיות שלהם פורחת כאשר הם חוברים לכאוס. הסופרים חותרים לאותו רגע קסום בו הדמויות שלהם מקבלות חיים משל עצמן. כמובן שנחוצים חוש אסתטי והרמוניה, אולם ברגע שאנו כורתים ברית עם הכאוס אנו יכולים לחיות כשותפים יצירתיים של הטבע, ולא כשליטיו.

המטפורה של תורת הכאוס עוזרת לנו להתמודד עם ידע שאינו נכנס לקטגוריות, לבחון את המורכבויות הפנימיות, את ריבוי המשמעויות של ההנחות, מעבר למהות, ובכך ניחשף לממד היצירתי שמצוי בנו.

ואולי החיבור לכאוס בצורה לא מודעת עוזר לנו לשרוד את התקופה בה החוקים שהכרנו הופרו בצורה כל כך חריפה והקרקע נשמטה מתחתינו.

גשם בשדה הקרב.

גֶשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי:
עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים אֲשֶׁר
מְכַסִּים רָאשֶׁיהֶם בִּשְׂמִיכָה-
וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֶּתִים אֲשֶׁר
אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.

השיר של יהודה עמיחי, שנכתב בסמוך למלחמת העצמאות, מבטא את מות חבריו, ואת כאבו בדרכו המיוחדת. ביטוי השכול הפרטי תמציתי ולכן כל מילה מהדהדת.

אנו כיוצרים בוראים עולם חדש, כדברי פרויד: “אמן  יוצר עולם דמיוני אליו הוא מתייחס ברצינות רבה. ומשקיע בו רגש רב”. עם זאת כיוצרים בצל המלחמה אנו  בונים עולם דמיוני-ריאליסטי על הנייר, כאוב מאוד. חלקנו מוסיפים לעולם זה גם תקווה.

השאלה האמנותית הנצחית: האם יש לנקוט בריחוק בטרם אנו כותבים? האם כתיבה אמנותית טובה גם תוך כדי האירועים?  זו שאלה מעניינת בפני עצמה. האם הזמן הוא פקטור חשוב ומשביח את היצירה? האם קצב הכתיבה של היצירה הוא גורם משמעותי? 

ראשית, הכתיבה עבור כולנו היא מנחמת והיא אמצעי תרפויטי, אך אין עובדה זו בהכרח מורידה או מעלה את ערך  היצירות.

שנית, התשובה על השאלה הנצחית מורכבת ואינה פסקנית. ובל נשכח את המציאות הקשה, המתעתעת, הבלתי ודאית בה נתקלנו.

את אופיו של היוצר אי אפשר לנתק מהמשוואה החשובה לדיון. מזגו של היוצר משפיע השפעה עצומה כמובן על היצירה, ויותר מכך על קצב היצירה. ישנם הזקוקים לזמן לעכל את האירועים, וישנם הזקוקים להגיב ולומר את דברם. ישנם מבינינו המוצאים את עצמם צריכים את הריחוק מהמאורעות כדי לכתוב ולעבד את האירועים, וישנם יוצרים שהלהבות בנפשם מעוררות אותם לכתוב שורות כעת תוך כדי האירועים עצמם.

אנתוני סטור, שחקר את היצירתיות ואופיו של היוצר, טען שאחד המאפיינים העיקריים של האדם היצירתי – שרוב החוקרים מסכימים עליו – התכונה הדומיננטית, היא עצמאות.

כך או כך, רבים מאתנו חווים בתקופה כל כך קשה זרם תודעה אמנותי מתפרץ, וטוב אם ניתן לו דרור, ביטוי, ובמה. אנו מבטאים את הכאב, את המציאות שאינה נתפסת, באמצעות המילים, באמצעות האמנות. אין ספק שיצירות שנכתוב עוד שנה תכתבנה ממקום אחר, ממושגים של תובנה עם עיבוד רב שעבר יותר זמן ועומק, אך לכל יצירה יש את החשיבות שלה. אל לנו לשכוח שהאדם אינו טבולה-רסה, כתיבתו מכילה את הזיכרונות, הכאבים, ומלוא הטנא של היצירה. ובנקודת זמן זו הוא פוגש באירועים הקיימים, והמוזה בוערת בעצמותיו בצד הדמעות, ומעוררת את התמונות בעיני רוחו בנפשו ולבו.

בל נשכח את תפקידנו כיוצרים, כדברי פרויד: “גם דברים בהיותם ריאליים ומעציבים לעצמם הם עשויים להיות מקור של נחת עבור המאזינים והקוראים של המשורר” (מתוך “מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה”).