אוטופיה: בין חזון לרעיון – "מֻתָּר שָׁם כְּבָר לִרְדֹּף פַּעֲמַיִּים אַחַר הַטּוֹב"

הציטוט בכותרת מתוך השיר למשל – חזון. אחרית. ימים. של ד"ר נורית יעקבס צדרבוים.

"כל ההתקדמות האנושית היא מימושן של אוטופיות" (אוסקר ויילד)

פתח דבר – מציאות יוצרת דמיון – אמנות ושירה

שני אירועי תרבות התקיימו זה בצד זה, בשניהם נכחתי כיוצרת או כצופה. יקום תרבות כזירה מקוונת לתרבות עברית יוזם את פרוייקט אוטופיה על רקע המציאות העכשווית, ועל אף שהעיסוק בנושאים אוטופיים אינו פופולרי, מצאו עורכי האתר לתת לכך מקום בהנחה ש" תמיד יש מקום ליצירות שלא מעוררות בנו רק חששות ואימה מהעתיד לבוא, אלא נותנות השראה לגבי העתיד, ומציירות לנו עתיד שאותו אנו רוצים בשביל עצמינו ובשביל הדורות הבאים".

ואכן יש דורש. בנוסף ל"פרויקט אוטופיה" שמתנהל באתר יקום תרבות באמנות ובשירה, יזמו עורכי האתר כנס אוטופיסטים, שבו התכנסו משוררים וקראו את שיריהם האוטופיים. בו בזמן ממש מתקיימת תערוכת פופ-אפ במלון אימפריאל בתל אביב, מבית היוצר של האוצרת יערה זקס. בתערוכה IMAGINING UTOPIA, אמנים מדמיינים עתיד אידיאלי לעולם טוב יותר, ומבטאים זאת בשפה חזותית ובשפה מילולית.

בעידן שבו חדשות על משברים סביבתיים, פוליטיים וחברתיים ממלאות את הכותרות, והתחושה של חוסר אונים בפני כוחות גדולים מאיתנו נראית כמעט בלתי נמנעת, השאיפה לאוטופיה הופכת להיות רלוונטית מתמיד. החלום על עולם בו שוויון, הרמוניה ושלום הם לא רק אידיאלים מופשטים, אלא מציאות אפשרית, מתחזק בצל המציאות הדיסטופית שבה אנו חיים.

במאמר זה, אני מבקשת לצלול לעומק הרעיון של אוטופיה – מקורותיו, הביטויים השונים שלו באמנות, בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, ולבחון איך אלו משקפים את הצורך האנושי לשאוף לעולם טוב יותר. תוך כדי עיסוק בנושא זה , אציג גם את התערוכה שבימים אלו מציעה הצצה מרתקת אל תוך האופן שבו אמנים רואים, מדמיינים ויוצרים את האוטופיה שלהם – כחלופה, כאזהרה, או כזיכרון למה שעדיין יכול להיות.

אוטופיה בדת בפילוסופיה ובפסיכולוגיה

אוטופיה, כאמור, משקפת את השאיפות והתקוות של האנשים לעולם טוב יותר, במקרים רבים היא משמשת ככלי ביקורתי על החברה הקיימת, תוך הדגמת האופן שבו שהעולם יכול להיות אחרת. אף על פי שהרעיון של אוטופיה נראה מפתה, חשוב לזכור שהוא מבוסס על ערכים סובייקטיביים והנחות יסוד שונות, ומה שנחשב לאוטופיה עבור אדם אחד עשוי להיראות כדיסטופיה, כלומר חברה דיסטופית או אנטי-אוטופית, לאדם אחר. על פי ההגדרה המילונית אוטופיה היא תכנית דמיונית לתקון חיי החברה, המשטר, וכיוצא בזה.

הרעיון של אוטופיה נחקר ונדון בפילוסופיה, בספרות, באמנות, והוא משמש כמקור השראה לחלומות ולשאיפות של חברה טובה יותר. אך במקביל, הדיון באוטופיה גם מעלה שאלות על האפשרות והרצויות של יצירת חברה כזו בפועל, ועל הסכנות שבניסיון להכתיב חזון אחיד של שלמות חברתית.

ניתן לראות את חזון אחרית הימים בספרי הנביאים ובמסורות היהודית והנוצרית כסוג של אוטופיה רוחנית ומוסרית. החזון מתאר עתיד בו שלום, צדק, והרמוניה ישררו בין כל בני האדם ובינם לבין האל. באופן כללי, זה הוא חזון של תיקון עולמי, שבו העולם מגיע למצב של שלמות מוסרית ורוחנית. בחזון זה מופיע גם הרעיון של משיח שיבוא, ויביא את הישועה לעולם, תוך שיפור מצבו של העולם באופן מהותי, והבאת עידן של שלום וצדק לכל יושביו. חזונות אלו משקפים שאיפות רוחניות ומוסריות עמוקות, והם מנסים לתת תקווה ונחמה בזמנים של קושי וסבל.

עם זאת, חשוב לזכור שבניגוד לאוטופיות החילוניות, אשר לעיתים ניתן לראותן כתוצר של רעיונות אנושיים ושאיפות לשינוי חברתי, האוטופיה במסורות הדתיות מושפעת מאמונה בכוח עליון ובתוכנית אלוהית שמעבר להבנה ולשליטה האנושית. היא מצביעה על שלמות שתושג בעיקר דרך התערבות אלוהית ולא רק דרך מאמצים אנושיים.

בתחום הפילוסופיה ניתן להצביע על הפילוסוף תומאס מור, בן המאה ה-16, אחד המפרסמים הראשונים והחשובים ביותר של הרעיון האוטופי בצורתו המודרנית. בספרו "אוטופיה" הוא מתאר אי דמיוני בו החברה מאורגנת בצורה אידיאלית. באוטופיה של מור אין פרטיות, כל הטובין משותפים, אין עודף של חוקים, והדגש הוא על חינוך ועל השכלה. מור השתמש בספר זה כדי להציג ביקורת חברתית על אנגליה של ימיו, ולהציע חלופות למערכות החברתיות והכלכליות הקיימות.

אפלטון ב"רפובליקה" שלו, במסגרת הדיון על מהות הצדק, מתאר חברה אידיאלית, שבה המדינה מחולקת לשלוש קבוצות עיקריות: השומרים (המנהיגים); אוהבי חוכמה; והיוצרים (העובדים). לכל קבוצה יש תפקיד מיוחד שמבוסס על כישוריה ויכולותיה הטבעיות. על פי אמונתו המדינה האידיאלית תנוהל על ידי אנשים שיש להם את הידע הפילוסופי והמוסרי הנחוץ להנהגה צודקת. "הרפובליקה" של אפלטון מתארת אוטופיה שבה הצדק וההרמוניה משגשגים בזכות הארגון החברתי הקפדני, וההקפדה על תפקידים מוגדרים לכל אחד מתושבי המדינה.

הפסיכולוגיה מתייחסת לנושא האוטופיה במספר רמות והקשרים, כמו פסיכולוגיה חברתית, פסיכולוגיה של הפנטזיה והדמיון, וחקר התקווה והאופטימיות.

הפסיכולוגיה החברתית עוסקת בהבנת האופן שבו אמונות ורעיונות חברתיים, כולל אוטופיות, מתפתחים ומשפיעים על קבוצות ועל חברות. חזונות אוטופיים יכולים להשפיע על נורמות חברתיות, על זהות קבוצתית, ועל פעולה קולקטיבית.

בתחום הפנטזיה והדמיון פסיכולוגים מראים כיצד חזונות אוטופיים יכולים לשקף את היכולת לדמיין מציאות שונה ואידיאלית, וכיצד תהליכים אלו משפיעים על התנהגות, על יצירתיות, ועל קבלת החלטות.

בפסיכולוגיה של התקווה חוקרים את תפקידן של התקווה והאופטימיות בחייהם של אנשים. על פי זה מוצאים שחזון אוטופי יכול להוות מקור להשראה ולתקווה, ולעודד אנשים לשאוף לשיפור בחייהם ובחברה. הפסיכולוגיה בהקשר זה בודקת כיצד חזון אוטופי משפיע על המוטיבציה, הרווחה הנפשית, והפעולה החברתית.

בתחום הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכותרפיה מתייחסים לאוטופיה כאל חלק ממנגנון התמודדות של אנשים במצבי קושי, לחץ, וטראומה. פנטזיה אוטופית יכולה לשמש כדרך להימלט ממציאות קשה, אך גם כמקור השראה לשינוי חיובי.

ויקטור פראנקל, מייסד הלוגותרפיה שהוא זרם בפסיכותרפיה, מתמקד בחיפוש אחר משמעות בחיים בספרו "האדם מחפש משמעות". על פי טענתו, ומתוך התנסות אישית בתנאים הקשים במחנות הריכוז במלחמת העולם השנייה, הוא טוען שהאדם נמצא בחיפוש אחר משמעות, ושהתקווה והאמונה בעתיד טוב יותר הם מרכיבים חשובים בפסיכולוגיה האנושית.

אריך פרום, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף חברתי, חקר את התנאים האנושיים והשאיפה לחופש, לאהבה, וליצירתיות בחברה המודרנית. ספרו "בריחה מהחופש" מתאר את הקונפליקט בין השאיפה לחופש האינדיבידואלי לבין הרצון לביטחון והשתייכות, וכיצד הקונפליקט הזה משפיע על החברה ועל הפרט. בספרו "האדם עבור עצמו" כותב פרום על השאיפה לחברה אוטופית, והוא מתאר בו חברה שבה האדם יכול להשיג את הפוטנציאל האנושי המלא שלו. פרום עוסק באוטופיה כחלק מהשאיפה האנושית לשיפור ולתיקון החברתי, תוך דגש על ערכים כמו אהבה, חירות, ויצירתיות.

אוטופיה באמנות

האומן האוסטרי פרידנסרייך הונדרטווסר בעבודותיו, אשר כללו ציור, אדריכלות, ועיצוב גראפי, תופס את עבודותיו ככלי לביקורת חברתית וסביבתית. הוא יוצר בניינים ויצירות אמנות המשלבות צורות אורבניות, צבעים עזים, ודגש על הרמוניה עם הטבע, כל זאת מתוך רעיון של אוטופיה אקולוגית שבה האדם והטבע חיים בשיתוף פעולה והרמוניה.

הספר "אוטופיה" של תומאס מור, שהוזכר למעלה, נתפס גם כצורה של אמנות מילולית. התיאורים המפורטים והדמיוניים בספרו שימשו כהשראה לאמנים רבים, אשר ניסו להביא לחיים את החזונות המתוארים.

האמן האמריקאי ג'יימס טורל מתמקד בעבודותיו באור ובמרחב. הוא יוצר חוויות חזותיות שמשנות את התפיסה החזותית, ומזמינות את הצופה לשקול מחדש את האופן שבו הוא רואה וחווה את העולם. עבודותיו יכולות להתפרש כניסיונות ליצור אוטופיה חזותית וחווייתית, שבה הגבולות המסורתיים של החלל ואור מתמוססים.

האמן השוויצרי פאול קליי יצר עבודות אבסטרקטיות ואקספרסיוניסטיות בהן הוא חוקר את הקשר בין האמנות לטבע ולרוח האנושית. הוא משתמש בסמלים, בצבעים, ובקווים כדי ליצור עולמות דמיוניים ומתוחכמים. עבודות אלה מתפרשות כחיפוש אחר אוטופיה פנימית, שבה האמנות מהווה גשר לבין התודעה האנושית ובין האינסוף.

ניתן להצביע גם על כמה אמניות מובילות, כמו יאיוי קוסמה היפנית, העוסקת בשימוש חוזר ונשנה בנקודות. קוסמה יצרה סביבות אמנותיות ומייצבים שמאפשרים לצופה להיכנס לתוך ההזיות הפנימיות והאוטופיות שלה. בחלק מהעבודות היא יוצרת תחושה של אינסוף, ומציעה חוויה אוטופית של חופש ושחרור מהמגבלות הפיזיות והנפשיות.

האמנית הפמיניסטית האמריקאית ג'ודי שיקגו יצרה את העבודה האייקונית The Dinner Party בה היא מציינת את תרומתן של הנשים לתרבות ולהיסטוריה. יצירה זו מורכבת משולחן גדול עם 39 מקומות ישיבה, שכל אחד מהם מוקדש לדמות נשית היסטורית או מיתולוגית חשובה. יצירה זו נתפסת כאוטופיה פמיניסטית שבה ההישגים והתרומות של נשים מקבלים את ההכרה הראויה להם.

דוגמא נוספת מעניינת היא עבודתה של האמנית ההונגרית–אמריקאית אגנס דנס, הכוללת אמנות אדמה ופרויקטים אקולוגיים. אחד המפורסמים הוא Wheatfield – A Confrontation (1982), שבו היא הפכה שטח פתוח במנהטן, קרוב למרכז הסחר העולמי ולגשר ברוקלין, לשדה חיטה. הפרויקט הזה, שהפך את האדמה העקרה לאזור חקלאי פורה, מתפרש כביקורת על השימוש בקרקע בערים גדולות, וכחזון אוטופי של השותפות האפשרית בין הטבע לסביבה הבנויה.

לצידה של תחושת הדיסטופיה המלווה את הימים הנוכחיים במציאות הישראלית, צומחות להן מחשבות אוטופיות שמבטאות חלום, חזון, שאיפה, לצד ביקורת והומור. אלה עטופים בדמיון, בסמל, במילה, במטאפורה, ומאפשרות אסקפיזם, תקווה, משמעות, ליד ציניות יצירתית, כשרוח האדם מנצחת את רוחות הזמן.

בתערוכה המוצגת בימים אלה במלון אימפריאל, עשרות אמנים "משתלטים" על חדרי המלון ומעצבים חדרים, כאשר המטרה שלהם היא לדמיין עתיד אידיאלי לעולם טוב יותר. כל אחד מהאמנים או צמד אמנים חוקרים את ה"אוטופיה" הפרטית שלהם, ובה הם מנסים להבין ולהציג כיצד ייראה העולם האידיאלי שלהם, וכיצד הם מדמיינים עתיד מושלם באמצעות היצירה האישית, החומר הנבחר, השפה, ואופני הביטוי שלה. בכל אחד משלושים ושמונה חדרי המלון מעוצב עולם אוטופי חדש, מיקרו קוסמוס של חזון – חלום אידיאה אשר מספר באמצעות צורה וחומר עולם מדומיין, עולם שההיגיון שבו הוא איגיון, והבלתי אפשרי נראה והופך להיות אפשרי ומוחשי.

אנטוניה לב, המציגה בחדר מדרגות הכניסה, מדברת על אתיקה: "אני מזמינה אותך ליקום אשר הערך העיקרי בו הוא אתיקה, הרמוניזציה גלובלית של יחסים בין הפרט לעולם". לדבריה של לב אנו שקועים במלחמות, סכסוכים, וחוסר סובלנות להבדלים: "דמיינו את העולם שבו אנשים יכולים לחוות רגשות של צורות חיים שונות…. אנשים שיוכלו ללכת מעבר למגבלות התפיסה שלהם ולממש עצמם כחלק בלתי נפרד מהסדר העולמי הכללי".

יריב טוויג ביצירתו "משחק" מספר שתקופת הילדות מסמלת עבורו עולם אוטופי חסר גבולות, מגרש משחקים אולטימטיבי שבו הכל אפשרי. את התחושה המיוחדת הזאת הוא שואף ליישם כמתודולוגיה גם בחייו הבוגרים. הוא מבקש: "להתייחס למציאות היום יומית של החיים מזווית ראייה משחקית המלווה בסקרנות ותעוזה". במיצב "משחק" הוא נותן ביטוי לתפיסת החיים הזאת, כשמשחק "דוקים" הוא המוטיב ביצירה: "הידיים שמשחקות ב'דוקים' משקפות אותי עד היום" .

אלון דניאל וולמוט ביצירתו "מה היא מציאות" אומר: "דמיינו שקיים חדר איפשהו… אולי אפילו במלון הזה שבו ניתן לעצב, לתכנת ולבנות את העולם האוטופי שלהם… זה מה שאני עשיתי"

דניאל זקס ואורטל זקס מציגות את החדר שבו הן אומרות: "במקום אשר גדלות פטריות יש חיים…כאשר אתם מתבוננים במטמורפוזה של החדר, חשבו על המסר העמוק שהוא מעביר, תחייתו של הטבע מחייבת השתתפות פעילה של האנושות….. אנחנו מזמינות אתכם לדמיין עולם שבו התקדמות במדע והנדסה משמשים כזרזים להתחדשות אקולוגית. עדות לכוחו של שיתוף הפעולה בין כושר ההמצאה האנושי לחוכמת העולם הטבעי – קשר הרמוני שמביא את הולדתו של עידן חדש".

פיט לוקח אותנו להצצה לחיים הסודיים של החפצים והמוצרים של בני האדם ואומר: "אולי לא ידעתם על קיומם, אבל חשוב לדעת שלכל חפץ יש אופי, נפש, ונשמה. אם תתבוננו טוב תוכלו לראות את האינטראקציה בין החפצים ואת ההרמוניה המשותפת בין כל חפץ וחפץ. כאן תוכלו לראות באיזה אוטופיה נהדרת הם חיים זה לצד זה"

מיכל כהן וניצן בר בחדר 205 שואלות: "היכן מותחים את הגבול? מהי האוטופיה האמיתית? כיצד אנו קובעים זאת? והאם אנחנו בדרך הנכונה?". ביצירה אותה הן מציגות, מבנה אלמוגים אשר ממלא את החדר, הן טוענות שחקירת מושג האוטופיה וביטוייו השונים מגלה כי הגבול בין גן עדן לגיהינום עלול להיות דק ביותר.

טומר טל זיונץ בחדר 305 מציג את UTOPIART ומסביר כי: "'אופ -ארט' היא סוג של אמנות חזותית, בעיקר בתחום הציור, העושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גיאומטרית. אמנות זו נועדה ליצור אשליה של תנועה ועיוותים לעין האנושית, לעורר מגוון רחב של רגשות בצופה – החל מאי נוחות ובלבול ועד לקסם ולשמחה. התעתועים האופטיים משנים ומעוותים את תחושת הגובה והמרחב של התמונה ואלה מציעים חוויה חדשה לצופה".

הבאתי כאן מספר קטן של דוגמאות כדי להמחיש במילים (ובהמשך גם בדימויים) את העולם האוטופי אותו מציעים האמנים. סיירתי בין החדרים, וחשבתי שאם הופכים בניין שלם, על כל חלליו, למקום שבו אמנים שוזרים בצורות, בחומרים, בעיצוב, בטכניקות, בציטוטים לאמנות, לחברה, לתרבות, לזמן החדש ולזמן הישן, ומאפשרים להם לחבר עולם וחזון בתוך תא–חדר אחד, הרי שזו הופכת להיות מציאות חיה, קיימת, בועטת, מתריסה, צוחקת, מתכתבת, ומתלוצצת. מבחינתי זו סיטואציה שבה ניתן להפוך לאפשרי את הבלתי אפשרי, כאשר האפשרי הוא עצם הביטוי, העשייה, היצירה, השיח, וכל מה שמתלווה לזה.

מערכת של ניגודים של אפשרי ובלתי אפשרי דרים כאן יחדיו, כמעט כמו בחזון אחרית הימים שבו "נמר עם גדי ירבץ". בלתי אפשרי להקדיש מלון שלם על כל חדריו להיות תאי יצירה, כל חדר עולם לעצמו, שכולו סיפור אגדה אומר במובן הגשמי והחזותי, במקום להיות חדר שעונה על תפקידו המקורי. ובכן, זה אפשרי. זה קורה. כמו שבכל חדר האי-גיון הופך להיות הגיוני אם מדובר בשאלות של חומר-צורה-צבע ועיצוב.

הדיאלוג בין אוטופיה לדיסטופיה הוא דיאלוג מרכזי באמנות, בספרות, ובמחשבה הפילוסופית. רבים מהסופרים והאמנים שעוסקים באוטופיה עושים זאת כתגובה למציאות שהיא דיסטופית או לאופציות דיסטופיות אפשריות בעתיד. הם משתמשים באוטופיה כדרך לחקור ולהציע חלופות למציאות הקיימת או לעתיד האפשרי, כדי לעורר מחשבה ודיון על איך אנחנו יכולים ליצור עולם טוב יותר.

בשירי למשל – חזון. אחרית. ימים. שפורסם ביקום תרבות בפרויקט אוטופיה, אני מתייחסת לכמה מהדברים שנאמרו כאן. אסיים בציטוט כמה שורות מתוכו: "…. אֵין אִישׁ צָמֵא אֵין רָעֵב, אֵין חֶרֶב לְכַתֵּת לְאֵת / יֵשׁ עֵט לְכָתֵּב מִלּוֹת לְשִׁיר, וּלְסַפֵּר שֶׁבְּיַעַר הָאָדָם / עָלָיו אוֹמְרִים יַעַר עַד, מִנְעַד הָרְוָחָה הוּא אֵינְסוֹף / מֻתָּר שָׁם כְּבָר לִרְדֹּף פַּעֲמִיִּים אַחַר הַטּוֹב….."

להלן סרטון בעריכתי מתוך הסיור בתערוכה – אומנוטופיה – במלון אימפריאל