ראיתי את צעירי "סטודיו גשר" בהצגה "התנצלויות פומביות" בינואר 2024, וכשכתבתי על כך התעוררו בי געגועים להצגה "רומיאו ויוליה" משנת 2022, בבימויה של אילאיל סמל, ובהשתתפותם של שחקני הסטודיו, שגילמו את רוב הדמויות במחזה, שהוא, למעשה טרגדיית הנעורים. מתוך מגמת הצערה כללית של גרסת תיאטרון גשר, הוריה של יוליה צעירים ויצריים, והאומנת היא צעירה פרחחית, המנהלת רומן עם הגנן.
העיבוד הייחודי של הבמאית, התרגום של דורי פרנס, המוזיקה המקורית של אדם חן-אדמוב, מלחין מחונן בן 17, תלמיד במגמת המוסיקה הקלאסית בתלמה ילין, בשעה וחצי של הצגת משחק נמרצת, מדגישים את הטרגיות של המחזה, יוצרים רושם עצום, שממאן להתפוגג.
אילאיל הישראלית שוברת את השוויון המעמדי שהתקיים בין המשפחות היריבות במחזה האנגלי, ובין כנופיות הרחוב בסיפור הפרברים האמריקאי, ומעמתת בין משפחה עשירה ושלטת לבין חבורת נערי אשפתות ססגונית. יש איוולת ביריבות עקובה מדם בין משפחות, בין כנופיות, ובדורסנות של איבה בין-מעמדית. כל זה נגמר מר.
שלושת השחקנים נטע רוט, נעם פרנק, וניר כנען, נהדרים בגילום הדמויות הראשיות. על אף גילם הצעיר, הם ביצעו כבר תפקידים רבים בקולנוע ובתיאטרון. נטע שיחקה במספר סרטים, ב-"הברך" וב-"תמונת הניצחון" בפרט. ניר כנען ניגן ושר בסרט "תמונת הניצחון", ושיחק בסדרת הטלוויזיה "הבאר". נעם פרנק השתתף בהצגות ״מי כמוני״ ו-״מסעות אודיסיאוס״ של תיאטרון גשר.
ניר כנען, דק הגזרה, בחולצה פתוחה, ברעמת תלתלים, עם עיניים מאופרות מעצב מרקוציו נמרץ, ערמומי, חתולי, מנהיגה הכריזמטי של חבורת נערי הרחוב. מופע הדראג שלו בנשף המסכות, בשמלת כתפיות לבנה, הוא מפגן של פרץ נעורים מסחרר. המיניות הנזילה שלו, יחד עם ליהוקה של רות סנדרוביץ' לתפקיד של בנבוליו, המגלמת דמות של "טומבוי", מדגימים את הפתיחות המודרנית לגיוון מגדרי, הנצפה, למשל בקרב "ילדי הסנטר", המשוטטים בדיזנגוף סנטר מאופרים ומחופשים כל ימות השנה, ומקפידים לברר בהיכרותם "ילד סנטר" חדש, באיזה כינוי גוף (pronoun) עליהם לפנות אליו – הוא/היא/הם.
ניר כנען, ששיחק ניצול שואה צנוע ומופנם בסרט "תמונת הניצחון", מגלם כאן דמות שונה בתכלית – מוחצנת, רעשנית, צבעונית – ובכך מפגין קשת רחבה של יכולות משחק.
בתחילת ההצגה רומיאו מאוהב ברוזלין, כנראה אהבתו הראשונה, ואף כותב לה שירים. מרקוציו מסתייג מההתאהבות של רומיאו ולועג לה, כי היא מוציאה אותו מהחבורה. מרקוציו מעונין שרומיאו יתאהב במישהי אחרת, בתקווה שאהבה שנייה תהיה פחותה מזו הראשונה לרוזלין, ויהיה יותר קל למרקוציו להחזיר את רומיאו לחבורה, לעצמו.
באהבתם הטוטאלית של רומיאו ויוליה נהוג לראות את קסמה של האהבה הראשונה. אך מצידו של רומיאו, זאת הייתה לפחות אהבה שניה. על כן נכון יותר לראות באהבתם של רומיאו ויוליה את האהבה האחרונה, שהיא בהחלט אהבת-אמת, ואין אחריה.
התפאורה מתפקדת נהדר. פחי הזבל המקושטים הם יפים ורב-שימושיים: רומיאו יושב על פח בכותבו שיר אהבה לרוזלין, ועולה על אחד כזה כדי להתקרב ליוליה בסצנת המרפסת. נערי הרחוב מסתתרים בפחים, הגופות מגולגלות אל מחוץ לבמה, ולהבדיל רומיאו ויוליה מוסעים בפח מקושט, כבכרכרה מלכותית.
גינת צמחי מרפא נוכחת על הבמה. הגנן מדגים לרומיאו את אופן הפקתו של רעל קטלני. הבריכה בה מרקוציו מוצא את מותו מידי טיבאלט, מרוקנת לקראת סופה של ההצגה, ומשמשת מיטת כלולות וערש דווי של האוהבים הצעירים.
עם כל החילון והקדמה אנחנו, הצופים, מאמינים בקיומו של השיקוי השייקספירי, המדמה מוות. הרי לא נברא צמח המניב אותו, לא יתכן פיתוח כזה של כל חברת תרופות, אף לא כזאת שמעניקה חיסוני RNA מתוחכמים לעולם. אך דורות של צופי תיאטרון צמחו על הקרקע המדושנת בבדיון השיקוי הזה. שייקספיר הגאון מוביל את כולנו שולל, יוליה ורומיאו הצעירים הולכים באדיקות אחר חליל הקסם שלו, בניגוד ל"היום כבר לא מתים מאהבה" – שורה מהשיר "אצלי הכל בסדר" מאת שמרית אור.
העיבוד הזה ממחיש את ההזנחה הרגשית ממנה סובלת יוליה בסביבתה המשפחתית: האומנת פרחחית, פטפטנית, לעגנית; ההורים מסוכסכים; האמא בורחת אל השתייה, ובאופן גמלוני ומנוכר מציעה ליוליה הנסערת ללגום מבקבוק השיכר שלה, דבר, אשר לרגע קט מעורר שמץ צחוק בקהל. ואף חמור מהניכור – המבוגרים משתמשים ביוליה התמימה לקידום האינטרסים האנוכיים שלהם. ההורים דוחפים אותה לנישואים מוקדמים להשגת מטרות כלכליות-חברתיות אפלות, תוך כדי איום בעונש מרושע של נידוי. האומנת מתבדחת על חשבונה של יוליה, כשהיא מזכירה שנפלה בילדותה על הפנים, ובליל כלולותיה תיפול אחורה על הגב, ומתמסרת בבדיחה התפלה הזאת עם הגנן, כמעשה פיתוי.
העיצוב הזה של משפחת יוליה, הכולל את הכפייה הגסה של הנישואין עם פאריס, ממחיש את מצבה הרגשי הנואש של יוליה, ומסביר את המניע להצעת הנישואין הנמהרת שלה לרומיאו, שאומנם מאוהב, אך החבורה בכל זאת משמשת לו "גב". ואם אהבת הנעורים מסתאבת ליחסים קלוקלים כמו אלה השוררים בין הוריה של יוליה, עדיף המוות הרומנטי המשמר את טוהר האהבה.
לעומת טרגדיות היסטוריות רצחניות, על אהבה שייקספיר נהג לכתוב קומדיות עם סוף משועשע. בפרט המחזה "חלום ליל קיץ", שנכתב בסמיכות זמנים עם "רומיאו ויוליה", כפי שדורי פרנס, שתרגם את "רומיאו ויוליה" פעמיים, מציין בתוכניית ההצגה.
ההצגה זרועת נגיעות קומיות: חיזורו הגמלוני של פאריס עם זר כריזנטמות בידו; הבדיחה של האומנת והחזרה עליה מפיה ומפיו של הגנן; הצעת בקבוק השיכר של האם לבתה; התעלול הילדותי-מטופש של הגנן של תנועת תלישת אפו של רומיאו וזריקתו באוויר, ושיתוף הפעולה של רומיאו, התופס אותו ומחזירו למקומו, תעלול, שחוזר על עצמו לאורך ההצגה, ובפעם האחרונה רומיאו, הנרדף והנמלט, מבצע את חלקו במהתלה בחוסר עניין מופגן, דבר המעיד על התבגרותו בעל כורחו. אולי היתה זו קומדיה של טעויות, כשמו של אחד ממחזותיו הראשונים של שייקספיר, לולא הייתה כה טראגית.
בגלל הזדון, הזלזול, הטעויות המרושלות של המבוגרים, הצעירים מתים, כמוקרבים למולך התככים.
גם אנחנו, הצופים, נושאים באשמה למותם. הרי יודעים מה סופם הקרב ובא, ולא מזהירים אותם. איננו תמימים ולבביים כמו ילדים, שצועקים לשלגיה על הבמה או על המרקע, לבל תנגוס מן התפוח המורעל. עבורנו רומיאו ויוליה מתים ערב-ערב בעולם האמיתי כל כך הנברא בחלל האולם.
הצלילים המתמשכים הנמוכים, מבשרי הרעות, שליוו את דבריהם האחרונים של האוהבים בסצנת הסיום, נותרו לבדם בחשכת-תום ההצגה, קודרים ועמוקים כתהום הצער.
אי אפשר יותר לראות את ההצגה בהאנגר גשר, אבל הנה, באדיבות תיאטרון גשר, קישור לצפייה ביתית.