מי כץ לוריא ממליצה על מופע התיאטרון הפיזי ״גברים מדברים״.
המערכת
תמיד תהיתי על מה גברים מדברים כשהם יחד בחבורה, והנה הוזמנתי למופע שזו כותרתו "גברים מדברים". הסתקרנתי. האם אלה הסטריאוטיפים הרגילים של מה שהתרבות הפופולרית מספרת לנו: שהם מדברים על כדורגל, על פוליטיקה, על בחורות? או שאולי הם משתפים זה את זה בעולמם הרגשי? ומה הם רוצים לומר לנו, הקהל? האם הם נחשפים זה בפני זה ובפנינו רגשית, כמו שנשים נחשפות זו לזו?
סקרנית הגעתי למופע, שנראה לי מיוחד בטיבו ונדיר, חשיפה גברית, שיותר נפוצה אם היא מגיעה בהומור בסטנד אפ ולא במופע תיאטרלי. אבל אימפרוביזציה היא גם סוג של סטנד אפ.
אז מסתבר שלגברים יש בערך שיחות כמו שיש לנשים, ברמה זו או אחרת, לפחות ממה שעולה מן המופע המקסים, הצנוע, המרגש, והחינני הזה שנקרא "גברים מדברים".
בתיאור המופע כתוב: "גברים שהגשימו משפחה וזוגיות, מתפנים לשאול שאלות על החיים. מופע אילתור בקול תנועה מילה ומנגינה. טקס בימתי עוצמתי בו השיח הגברי נפרס כבניתוח לב פתוח מול הקהל בכלים של תיאטרון ומחול, המתבסס על אילתור ורטט החיים של ההווה בזמן אמת מול הקהל, מתוך הלב ההומה והתקשורת בין הפרפורמרים והמוזיקאי. סיטואציות בהן הגבריות שלנו נמדדת ומתעצבת מובאות לאור הזרקורים ונבחנות מחדש: מיניות, הורות, קונפורמיזם חברתי, פרנסה, רוחניות ומה שמסביבם…קבוצת השחקנים-רקדנים נאספה מתוך צורך אישי של כל חבר בה בהשבת "המעגל הגברי" או ההשתייכות ל"להקת הציידים" בתוך חייו. המופע פונה אל התת-מודע הקולקטיבי, ויוצר ביחד עם הקהל מרחב משותף ואמיץ, ומפגש עם תשתיות ארכיטיפיות שמעצבות את נפשותינו, גברים ונשים כאחד."
שחקנים יוצרים: אמנון ברי, זהר קרניאל, יובל גולדשטיין, עומר דלומי, עילי אלפרוביץ, רוביק אוסובסקי, רומן קוייפמן. מוזיקאי: אייל פרידמן. תאורה: ארז המקבי.
המופע מתחיל. שבעה רקדנים-שחקנים ומוזיקאי אחד נמצאים יחד על במה קטנה, בתיאטרון פרינג'י חמוד ברחוב המרץ 2 בתל אביב, "תיאטרון זיגוטה". חלק גדול מהם אני מכירה מעולם הקונטקט אימפרוביזציה.
הגברים מאלתרים בתנועה, ומדברים על עולמם, על חוויות ותובנות מהילדות, מהנעורים, מהבגרות. הם מציגים גבריות רגישה ומודעת. האם הגבריות המסוימת הזו היא תוצאה ישירה של היותם אנשי תנועה, תיאטרון, ומוזיקה, אשר מחוברים יותר מגברים "טיפוסיים" לצד האמנותי, הנשי, הרגיש שלהם? היה מעניין להציץ לעולמו של ילד שיגדל להיות אמן, ולראות איך הוא מתמודד בחברה גברית כוחנית סטריאוטיפית, במדינה מיליטריסטית שנאבקת כל ימיה על קיומה. לי בתור ילדה הדברים היו קצת שונים.
רגעים מכוננים מחייהם של הפרפורמרים צצים תוך אלתור בדיבור ובתנועה. רגעים העוסקים במיניות, אוננות, יחסי אב ובן, אלימות בין ילדים, תוך אינטראקציה עם הקהל. יש גם רגעים של שעשוע ומשחקים, שטויות של ילדים, והכל בחינניות ובהומור. יש רגעים שצחקתי בקול. את כל זה מלווה אייל פרידמן המקסים, בנבל בעל צלילים מופלאים, אשר מעניק עידון לכל העניין.
הקסם הנוסף הוא, שכל זה הוא אילתור, בלי לתכנן מראש מה יקרה. המופע זורם לו בשובבות ובאומץ בין הזיכרונות והתהיות, האמירות וההתלבטויות, הקשיים הפרטיים של כל אחד מהם, ובין הזיכרונות שמשותפים להם וגם לנו, הקהל. הם נוגעים בשאלות ותחושות שיש גם לנו, הנשים. למשל תחושת חוסר האונים והלחץ כשכל ילדיך עומדים מולך בבת אחת, וכל אחד רוצה ממך דבר שונה באותו זמן, ומנדנד, ושוב, ולא מפסיק, וכשאת באמצע המון דברים אחרים.
בהיותם רקדני קונטקט אימפרוביזציה הם נעים זה עם זה, מתגלגלים, מרימים ומורמים זה על ידי זה. הקונטקט אימפרוביזציה בעצמו הוא מאד משחקי, מה ששוב מחזיר אותנו לענייין הילד, גבר, הורה, ואיך כל אחד מאיתנו בבגרותנו הוא גם כל אחד מאלה, וכל רגע הוא חד פעמי ונדיר ושונה מזה שהיה לפניו ויהיה אחריו.
ועולה בי שוב המחשבה איך החיים בעולם הזה הם משחק גדול, בלתי צפוי וחד פעמי.
אם אתם רוצים חוויה שונה ומרעננת, העוסקת בשיח הגברי, בתנועה, ובמגע תנועתי פיזי בין גברים, שהוא מובן מאליו בעולם המחול, אבל לא מובן מאליו לקהל שאינו רגיל לצפות במחול, ובא למופע אילתור או סטנד אפ, לכו לראות.
מה שהיה לי קצת חסר, זה דיבור על זוגיות ויחסים בין המינים, ואפשרות להציץ לשיח כזה בין גברים בלי נוכחות נשית. אבל אולי במופע הבא, שיהיה שונה, ידובר גם בזאת, ואכן מעניין לבוא שוב ולבדוק.
מועדי המופעים הבאים: ב-8.2, 20:30 בתיאטרון הידית בכפר גליקסון. ב-22.02, 20:30 במחול שלם, ירושלים. ב-7.3, 20:30 בטחנת הקמח בשער העמקים.
