אילן ברקוביץ’ על שירה שלא פורסם בעבר של יונה וולך, שאפשר לפרש גם כשיר פוליטי, “זוועות”.

המערכת

כריכת ספר שיריה של יונה וולך ״השירים שמחוץ לספרים״
כריכת ספר שיריה של יונה וולך ״השירים שמחוץ לספרים״

זוועות / יונה וולך

עַיִן צָפָה בָּאַקְוַרְיוּם

יָד כְּרוּתָה מֻנַּחַת עַל הַתַּנּוּר

אֲבָל לֹא הַכֹּל מְסֻדָּר כָּל-כָּךְ אֶסְתֶטִי

יֵשׁ זְוָעוֹת חֲרִיגוֹת בְּוַדַּאי שֶׁאוּלַי

לֹא מְסֻדָּרוֹת כָּל-כָּךְ יוֹצְאוֹת דֹּפֶן

לְמָשָׁל גַּם כֶּתֶם דָּם מַכְפִּישׁ אֶת הָרִצְפָּה

לְמָשָׁל סִימָנֵי גְּרִירָה מַאֲבָק

כָּל חֹמֶר הַגֶּלֶם סִימָנֵי הַהֲכָנָה

סִימָנֵי מַאֲבָק הִתְנַגְּדוּת אוֹ תְּחוּשׁוֹת מְאֻזָּנוֹת

כְּמוֹ אֵימָה בֶּהָלָה בְּחִילָה הַמְאַזְּנוֹת רְגָשׁוֹת אֲחֵרִים

שֶׁמִּכָּל אֵלּוּ לֹא נוֹתַר בָּהֶם דָּבָר

לֹא פַּחַד לֹא אֵימָה לֹא צְנִיעוּת לֹא תְּחוּשַׁת כִּשָּׁלוֹן

אֶלָּא הִתְנַשְּׂאוּת וְכָל הַהֲפָכִים שֶׁלָּהּ אֶלָּא בְּכַמֻּיּוֹת עֲצוּמוֹת

בְּלִי כָּל אֵלּוּ בִּכְלָל אֶת אֵלֶּה יַרְגִּישׁ הַשֵּׁנִי כְּכָל מַה שֶׁחָסֵר

כְּשֶׁהוּא מַעֲבִיר לַקָּרְבָּן תְּחוּשׁוֹת אֵלּוּ כְּמוֹ רַעַל לְשַׁתֵּק

בּוֹ אוֹתוֹ עִם הַפַּחַד וְהַמֵּאוּס הַנּוֹפֵל עָלָיו כְּמוֹ קְלָלָה

הַנַּצְרוּת בָּאָה וּמְרַכֶּכֶת אֶת הַכֹּל

הֶמְשֵׁכָהּ הַטִּבְעִי הוּא הַפַּצְיֶנְט שֶׁרֶגֶשׁ הַנְּקָמָה שֶׁבּוֹ

הוּא עֻבְדָּה קְלִינִית הַנִּזְקֶקֶת לְתֶרַפְּיָה

הַסְּלִיחָה מֻשְּׂגֵי הַיְסוֹד הַמִּתְעַוְּתִים עִם הַזְּמַן

שֶׁהֵם יֵשׁ נִצְחִי וְאֵזוֹר מֹחַ אֶחָד דָּתִי כִּשְׁאָר אֲזוֹרֵי דָּת

לְאַחַר מִכֵּן בָּאָה חָכְמָה יְהוּדִית שֶׁל קִיּוּם נִצְחִי

לְנַסּוֹת שׁוּב וָשׁוּב כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ בְּלִי מִשְׁקָעִים

שֶׁקָּשֶׁה לְהַאֲמִין שֶׁאֲפִלּוּ הַפָּגָנִיּוּת הִטִּיפָה לָהֶם

אֶלָּא אִם כֵּן מֻשָּׂגִים יְהוּדִיִים כְּמוֹ עַיִן תַּחַת עַיִן, פָּגָנִיִּים

אֲבָל אִם לֹא וְאֵלּוּ מֻשְּׂגֵי חֲלִיפִין חֲלָלִיִּים

לָחוּשׁ אֶת תְּחוּשַׁת הַיָּרִיב הָרַצְחָנִי הַחָשׁ עַיִן תַּחַת עַיִן

וְאֶת כָּל מֻשָּׂג הַנְּקָמָה הַמְקוֹמֶמֶת נֶגְדָּהּ אֶלָּא בְּמַצָּב שֶׁל חֹסֶר בְּרֵרָה

הוּא בַּבַּיִת בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי אוּלַי עַיִן צָפָה בָּאַקְוַרְיוּם

יָד כְּרוּתָה מֻנַּחַת עַל הַתַּנּוּר סִימָנֵי דָּם גְּרִירָה מַאֲבָק

וְאָז חָשִׁים אֶת רִגְשׁוֹתָיו בְּבַת אַחַת עַיִן תַּחַת עַיִן

עַכְשָׁו רַק הֶחָזָק יוֹתֵר הָעַרְמוּמִי יוֹתֵר יְנַצֵּחַ

מִי שֶׁצּוֹפֶה אֶת הַנּוֹלָד בְּיוֹתֵר כִּשְׁרוֹן

מִי שֶׁיְּנַחֵשׁ אֶת תְּנוּעוֹתָיו שֶׁל מִי בְּיֶתֶר מְהִירוּת

וְיִצְפֶּה כַּמָּה מַהֲלָכִים לְפָחוֹת קָדִימָה

הַהוּא כְּבָר מְנֻוָּן הַשַּׁחְצָנוֹת וְהָאֶגוֹאִיזְם הִתִּישׁוּ אֶת כֹּחוֹ

הַהִתְהַלְּלוּת הֵמִיתָה אֶת שְׁאֵרִית שִׂמְחַת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ

הוּא רוֹאֶה עַצְמוֹ כִּמְבַצֵּעַ שֶׁל כֹּחַ עֶלְיוֹן

אוֹ שְׁלִיחַ מוּסָר קִבּוּצִי כָּלְשֶׁהוּ

אוֹ אֵיזוֹ הַכְלָלַת דֵּעוֹת קְדוּמוֹת שֶׁל סְבִיבָה מְצֻמְצֶמֶת

עַל הַקּוֹד הַהִתְנַהֲגוּתִי הַמֻּגְבָּל שֶׁלָּהּ הַמֻּכְתָּב לְפִי לְשׁוֹן הָרַע שֶׁלָּהּ

מִזֶּה הוּא לֹא יָצָא זֹאת הַפִּנָּה שֶׁלּוֹ לָכֵן הוּא עוֹמֵד בַּפִּנָּה

מַמְחִישׁ בְּכָל מַהֲלָךְ מַהֲלָךְ רוּחָנִי מַקְבִּיל

כָּעֵת הוּא רוֹצֶה לָצֵאת מֵהַפִּנָּה לַמֶּרְחָב וְרַק דָּבָר אֶחָד מַפְרִיעַ לוֹ

אֶפְשָׁר לְהִסְתַּלֵּק עֲדַיִן בְּשֶׁקֶט הוּא אוֹמֵר לְעַצְמוֹ

אֲבָל אַתָּה כְּבָר חוֹוֶה אֶת חֲוָיוֹתָיו

וְהוּא גָּמוּר

בשבוע החולף יצאה משלחת של משפחות חטופים לבית הדין הבינלאומי בהאג, כדי להגיש תביעה נגד ארגון הטרור חמאס ולהציג לעולם את שארע. דובר על כך שיוקרן סרטון הזוועות, שהוא סרטון בן למעלה מארבעים דקות מאירועי הטבח של השביעי באוקטובר, שנערך ע”י מחלקת דובר צה”ל, והותר לשידור רק לשרים, חברי כנסת, ואנשי ציבור נבחרים. מדובר באירוע חסר תקדים בציבוריות הישראלית, שבו יש מי שנחשף לחלק מהזוועות באופן ישיר ומי שלא, בהוראת המדינה. הצירוף “סרטון הזוועות” הפך כמעט למטבע לשון אופייני לתקופה.

בספר החדש “יונה וולך – השירים שמחוץ לספרים” (2023, הוצאות הבה לאור, ספרי סימן קריאה והקיבוץ המאוחד, בעריכת עודד כרמלי ושני פוקר), המאגד את כל שירי המשוררת יונה וולך (1985-1944, נולדה בכפר אונו למיכאל ואסתר וולך שעלו מבסרביה, אביה נהרג בקרב על גבעת קולה במלחמת העצמאות, נקברה בחולון), מצאתי את השיר “זוועות” (עמ’ 31-29). עורכי הספר מציינים בהקדמה לשיר כי הוא “נמצא בעזבונה של וולך, במכונת כתיבה. נכתב כנראה באמצע שנות השבעים, וכרבים משיריה המאוחרים של וולך הוא מתייחס לחיים כאל משחק סכום אפס, שבו ניתן מבלי משים ובחטף להיטמע באחר ולאבד את הזהות ואת הדעת” (עמ’ 29). קריאתם הפרשנית של כרמלי ופוקר קצת שבויה בתוך הפואטיקה המוכרת של וולך מהשירים שכן פורסמו בספרים, אבל קריאה אקטואלית של השיר, שלא כונס אל ספריה, חושפת גם נקודות מבט פוליטיות, שאולי פחות נודעו משיריה המוכרים של המשוררת.

השיר חושף תיאור מדוקדק של יחסי קורבן ומקרבן, תוך כדי מחשבה על תפיסות הנצרות והיהדות את מושג הנקמה. בעוד שהנצרות מנסה לרכך את רגש הנקמה ע”י הגשת הלחי השנייה למי שסוטר לך (הדרשה על ההר בבשורה על פי מתי, ה, 39), היהדות מכילה מושגים נקמניים כמו “עין תחת עין” (שמות, פרק כא, פסוק כד). לקראת סוף השיר יש ממש התחקות אחר המאבק בין היריבים, כזה המזכיר אולי את המאבק בין ישראל והחמאס החל מיום הטבח ועד היום ומכאן ואילך: “עכשיו רק החזק יותר הערמומי יותר ינצח / מי שצופה את הנולד ביותר כישרון / מי שינחש את תנועותיו של מי ביתר מהירות / ויצפה כמה מהלכים לפחות קדימה” (עמ’ 30).

יונה וולך. מכון "גנזים"
יונה וולך. מכון “גנזים”

קראו גם

אלי אליהו ב”הארץ” על “השירים שמחוץ לספרים”

יונה וולך ב”יקום תרבות”

תגובה אחת

  1. “עַיִן צָפָה בָּאַקְוַרְיוּם/ יָד כְּרוּתָה מֻנַּחַת עַל הַתַּנּוּר/ אֲבָל לֹא הַכֹּל מְסֻדָּר כָּל-כָּךְ אֶסְתֶטִי/ יֵשׁ זְוָעוֹת חֲרִיגוֹת בְּוַדַּאי שֶׁאוּלַי/ לֹא מְסֻדָּרוֹת כָּל-כָּךְ יוֹצְאוֹת דֹּפֶן”. שיר עוצמתי ואקטואלי בימינו ולאורך הדורות. הפרשנות הקולעת שלך, אילן, הולמת לו. תודה לך וליקום תרבות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש + שש עשרה =