חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על ההצגה "מפקח בא"

כרזת ההצגה ״מפקח בא״
כרזת ההצגה ״מפקח בא״

זוהי ההצגה החדשה בתיאטרון חיפה בבימויו של משה נאור, המנהל האמנותי של התיאטרון, בתרגומו של דורי פרנס, בהשתתפות אסי לוי בתפקיד המפקח, ולצידה יפתח קליין, שושה גורן, אבי אוריה, עדי גילת, ויוני גרין.

המחזה "מפקח בא" נכתב על ידי הסופר והמחזאי האנגלי ג'ון בוינטון פריסטלי בשנת 1945, ומתרחש בערב-לילה של 5 באפריל 1912. זהו מחזה חברתי-אלמותי, אקטואלי-אוניברסלי, שאינו מתיישן גם כעבור למעלה מ-110 שנים.

אנחנו מסתכלים על משפחת התעשיינים בירלינג האמידה, החוגגת את אירוסיה של בתם, וחושבים על אירופה הנינוחה, השלמה, לפני ההרס של מלחמות העולם האיומות. אבל טבע האדם היה קלוקל גם אז: רדיפת הבצע, אנוכיות פושעת, והתנערות מאחריות. המחזה מפנה זרקור לפערים בין-דוריים ומערער את סמכות ההורים.

בעיצומה של החגיגה נכנס לבית גבר, המכנה את עצמו המפקח גול, ומתחיל לחקור את המשפחה על התאבדותה של אישה צעירה ממעמד הפועלים. הוא עושה זאת במיומנות, חושף סודות אפלים של כל חמשת הנוכחים, ונעלם. זמן-מה לאחר מכן מתקשר מפקח אחר ומודיע על בואו, והמחזה נגמר. יש שני מפקחים. מי הוא המפקח גול, שבא וחקר? שאלת זהותו של המפקח נשארת תלויה באוויר אולם התיאטרון, ללא מענה.

שאלתי את דורי פרנס, המתרגם הווירטואוזי, והוא ענה לי ברוב טובו:

"זה בדיוק הדבר שהמחזאי עושה, לוקח את המבנה של תעלומת מתח והופך אותה למשל מוסרי. ברור שלכולם יש משקל כבד על המצפון, ואחרי שהאבא אומר בתחילת ההצגה 'כולנו חיים רק בשביל עצמנו ולא חייבים כלום לאף אחד' – מגיע מישהו, מפקח, ומעמת אותם עם זה שכל אחד מהם אחראי לחיי הזולת. האם זה המצפון? ומה הם למדו מזה? ואחרי שמסתבר שרק הצעירים יותר אולי למדו משהו, והמבוגרים חוזרים להתנער מאשמתם, מצלצל הטלפון שהמפקח בדרך. כי בסוף תמיד יש מפקח שבא. אנחנו לא חיים לבד. ועל כישלוננו המוסרי – נשלם."

את המפקח משחקת אסי לוי. רואים שהיא אישה בדמות גבר. לאור התהייה של דורי פרנס "האם זה המצפון?", העיצוב של המפקח כמשהו בין גבר לאישה הוא מבריק ממש!

"בזה, שהצעירים יותר טובים מהמבוגרים, יש המון אופטימיות! זה ההפך מ'הולך ופוחת הדור', כלומר, המחזאי אומר: 'הולך ומשתבח הדור'! יש קדמה!", אני כותבת לדור, והוא משיב:

"הקטע המשמעותי ביותר הוא לפני צאתו של המפקח –

מפקח: אווה סמית אחת הלכה –אבל יש מיליונים על מיליונים אווה סמית וג'ון סמית שעוד נשארו איתנו, עם החיים שלהם, התקוות והפחדים שלהם, הסבל והסיכוי לאושר שלהם, כולם רקומים בחיים שלנו, במה שאנחנו חושבים ואומרים ועושים. אנחנו לא חיים לבד. אנחנו איברים של גוף אחד. אנחנו אחראים אחד על השני. ואני אומר לכם שיבוא בקרוב הזמן שבו אם בני-אדם לא ילמדו את השיעור הזה, הם ילמדו אותו באש ודם וייסורים. אנחנו לא חיים לבד. לילה טוב.

(והוא יוצא ישר החוצה, מותיר אותם בוהים, מושפלים ותוהים.)"

אבל אין קידמה, ואין תוחלת. הדור הצעיר ההוא של שנת 1912 הוביל את העולם למרחץ דמים של מאה שנה, של מלחמות אכזריות יותר ויותר.

אבל יש לנו תיאטרון חיפה, במאי מעולה, מתרגם-גאון ושחקנים נפלאים!

אסי לוי בתפקיד מפקח צילום אסי לוי בהצגה ״מפקח בא״
אסי לוי בתפקיד מפקח צילום אסי לוי בהצגה ״מפקח בא״

ד"ר אמנון סטופ ממליץ על

הספר "ההיסטוריה הקצרה של המלחמה"

כריכת ״ההיסטוריה הקצרה של המלחמה״ של גווין דאייר ״בשבחה״ של המלחמה.
כריכת ״ההיסטוריה הקצרה של המלחמה״ של גווין דאייר ״בשבחה״ של המלחמה.

ובאנגלית The Shortest History of War מאת גווין דאייר Gwynne Dyer, הוצאת תכלת בתרגום יוסי מילוא.

הספר הזה אמנם מתאר את הטקטיקות והטכנולוגיות של הלחימה, כמצופה מספר שנכתב על ידי היסטוריון צבאי ודן במלחמה. אבל העיקר בו, ומה שאני מצאתי למענין במיוחד, הוא הדיון במלחמה עצמה. מדוע בכלל בני אדם נלחמים? מתי מלחמות היו כדאיות, וקבוצות, ערים, ומדינות, יצאו למלחמה, ומתי מלחמות היו לא כדאיות, ולכן היו תקופות של שלום.

גיליתי בספר דברים שלא קראתי בשום מקום אחר.

למשל, ידעתי ש"הפרא האצילי" של רוסו היה המצאה מוחלטת ובפועל גם השבטים הפרימיטיביים ביותר נלחמו זה בזה. אבל לא ידעתי שהרציחות ההדדיות האלו למעשה כנראה הפחיתו את תוחלת החיים בצורה רצינית, ויותר מכך – הובילו לצפיפות האוכלוסיה הנמוכה של בני אדם קדמונים. מסתבר ששבטים פרימיטיביים חיים בעיקר במרכז הטריטוריה שלהם. הסיבה היא שאדם שנלכד בודד בשטח היה נרצח על ידי השבטים האחרים. משום כך יצאו אל אזורי הגבול רק בקבוצות, שכמובן רצחו פרטים לא מהשבט אם מצאו אותם.

דאייר מוסיף ומגלה עובדות שכאלו, שכנראה ידועות למי שעוסקים בתחומים הרלוונטיים, אבל לא כל כך מחוץ להם.

למשל, אם נקפוץ אלפי או עשרות אלפי שנים קדימה, מדוע בעצם היה הפלנקס כל כך אפקטיבי כטקטיקת מלחמה. ויותר מכך, הרי הפלנקס היה מבנה מאוד מגושם. כל מי שרצה להמנע מלחימה היה יכול פשוט לזוז הצידה. ובכל זאת, היו מלחמות כל הזמן. יש לנו תיאורים ותיעודים של מלחמות בין ערי מדינה יווניות, בין ערי מדינה במסופוטמיה, בין ממלכות ואימפריות. התנ"ך מלא בתיאורים כאלו, וכמובן התיעוד ההיסטורי והארכיאולוגיה מיוון ומהמדינות האחרות, שנמצאו כתבים שלהן, ופוענחו.

הספר ממשיך בגילויים והסברים כאלו כולל המלחמות באירופה בעת החדשה, ועד ימינו ובעיית הטרור – מה בעצם מטרתם של הטרוריסטים? הרי בן-לאדן לא חשב שהוא יפיל את ארצות הברית.

מענין מאוד, מומלץ.

הפוסט הקודם"גם אני רוצה" של סמדר שרת
הפוסט הבאלאחר המלחמה- שיר מאת איתן איתן
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה. בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה, אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שהתמחה בעתידנות. אני בין מקימי עמותת ״יקום תרבות״, וחבר ועד מאז הקמתה, והעורך הלשוני בפועל של אתר העמותה מאז 2019.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 − אחד =