הדס מזרחי עפרה אבבה אשגרו. מדף הפייסבוק ובאדיבות
הדס מזרחי עפרה אבבה אשגרו. מדף הפייסבוק ומהתוכנית הרב תחומית באמנויות, אוניברסיטת תל אביב

עפרה אבבה והדס מזרחי, שתי נשים יוצרות אחת מתמודדת נפש ,השנייה נכה , לא שרדו את המלחמה. המוות שלהן לא קרה בעקבות מתקפת הטרור של 7 באוקטובר או בעקבות הפגזה, ובכל זאת שתיהן מצאו את מותן כפי שהן חיו את חייהן – בשוליים, בשולי המלחמה כשהן משאירות מאחוריהן קהילת ידידים מוכה מצער.

תמונה לקוחה מאתר למניעת התאבדויות: https://www.northshore.org/healthy-you/suicide-prevention-its-ok-to-ask/

שתי נשים חד-פעמיות, חברות שלי במידה מסוימת, הלכו לעולמן. כל אחת ראויה להנצחה משלה, אבל בגלל הסמיכות של מועד המוות ועוד קווי דמיון שמצאתי, אני רוצה לשתף במעט שידוע לי עליהן.

שלושה שבועות לתוך המלחמה הגעתי לכפר סבא בנסיבות מצערות – ניחום אבלים על מותה של בת כיתתי ללימודי התואר השני בקולנוע מעשי באוניברסיטת תל אביב הדס מזרחי, משוררת וסופרת בת 44, שלא יכלה לספוג עוד צער ונפטרה בבית חולים כשבועיים וחצי אחרי השבת השחורה.

הדס, דמות מוכרת בקרב יוצרי תרבות, ובהם עוזי וייל, תמיר אלברט, וקוראי אתר “יקום תרבות” שהדס הייתה מוכרת להם ככותבת באתר , נותרה עבורי חידה לא פתורה. היא ניתקה קשר אחרי שפרשה מהלימודים במפתיע. אחרי זמן מה שיתפה בפייסבוק שהיא אושפזה שוב בשלוותה, שם האבחנה שלה השתנתה בפעם הרביעית. בריאות הנפש היא עדיין עניין של ניסוי ותהיה.

הדס מזרחי, יוצרת. מדף הפייסבוק

הגעתי לדירת הוריה ברגעים האחרונים של השבעה. ההורים ושתי האחיות עמדו לצאת לאזכרה בבית העלמין. שיתפתי אותם שהדבר האחרון שהדס עבדה עליו בחוג הוא תסריט קצר שתכננה לביים בנושא “שבעה”. גד קינר הסכים לגלם בתסריט האבסורדי מקוננת, והדס, שהתקשתה לגייס שחקן קומי נוסף, נשברה ונעלמה. “אופייני לה”, אמרה לי אחותה הגדולה.

נפרדתי ממשפחת מזרחי לאחר שעלינו לקבר הטרי, וניצלתי את ההזדמנות שאני בכפר סבא כדי לברר לאן נעלמה עפרה אשגרו אבבה, יפיפיה ענוגה שנולדה בסודן, דרכה עלתה משפחתה לארץ מאתיופיה, ונכה על כיסא גלגלים שצמודה אליו מכונת הנשמה. הכרנו במסדרונות הפקולטה, שם עפרה למדה בתוכנית הרב תחומית לאמנויות. אחרי שחלפתי על פניה לראשונה, חזרתי וניגשתי אליה. 

צילומים של עפרה אבבה אשגרו. קרדיט: התוכנית הרב תחומית באמנויות, אוניברסיטת תל אביב 

שנה קודם לכן אובחנתי על הרצף האוטיסטי. לפני האבחון לא הייתי פונה אליה. בתוך חצי שעה סיפרתי לעפרה הכול על עצמי. שיתפתי על המורכבות של יחסים בתוך משפחה אוטיסטית, על בן זוגי ועל שני הילדים, אחד מהם מאובחן. שיתפתי על הקשיים שאף אחד לא רואה, הרי כל חיי חייתי כילדה ואישה “רגילה”. עפרה הקשיבה בקשב רב ונתנה לי הרגשה שהכאב שלי לגיטימי.

מאז נפגשנו אחת לשבוע, והתחלנו לעבוד על פרויקט תיעודי בנושא תעסוקה ואייבליזם – יכולתנות, מונח שרווח בשיח האקדמי על בעלי מוגבלויות. שני נושאים שנגעו לשתינו אישית, ולמרבה הפלא, חלקנו חוויות דומות. עפרה נסערה ממה ששיתפתי איתה, ואמרה לי שטענות כמו שלי על עולם התעסוקה עולות בשיחות רבות גם עם חברים נכים אחרים. עכשיו הפרויקט מוקדש לזכרה.

במשך הימים מאז תחילת המלחמה עפרה לא ענתה לשיחות ולהודעות שלי, כאילו בלעה אותה האדמה. קיוויתי שאולי היא רק חולה. ידעתי שעפרה התגוררה בכפר סבא עם המטפלת ההודית שלה, וידעתי שהיא הולכת למתנ”ס של הקהילה האתיופית. באותו בוקר בו הגעתי לבית משפחתה של הדס, ביקרתי שם ובמתנ”ס נוסף, בשניהם לא שמעו אודותיה. אין מצב שלא הבחינו בה, עפרה כל כך בלטה. 

נזכרתי שהיא שיתפה אותי שאימה גם מתגוררת בעיר. חיפשתי באתר של 144. הקו היה מנותק. הייתה גם כתובת, אז נסעתי לשם. דלת הבניין הייתה נעולה. שאלתי שכן אם הוא מכיר את משפחת אבבה והוא אמר לי שכן, ושלא מזמן הבת הנכה שלה נפטרה. הדמעות פשוט פרצו, רק באותו רגע התברר לי שגם עפרה הלכה לעולמה. שבוע לפני הדס.

עפרה, יוצרת בת 39, נכה ובת למשפחה יוצאת אתיופיה, שכל כולה אלגנטיות וסגנון בלי שמץ של מסכנות, נפטרה מדום לב כשבוע לאחר תחילת המלחמה. עפרה ראתה את עצמה כאישה שכלואה בגוף מעוות של ילדה, בעקבות מחלת העקמת שחלתה בה כשהיתה בת 7. לעפרה היה גם צינור הנשמה בצוואר. כל זה לא גרם לה להיראות פחות יפה וגרובית מלורן היל, שהיא כל כך אהבה.

השכן מסר לי שם של רחוב ואמר שמן הסתם אמצא שם את אימה. נסעתי לשם והתחלתי לחפש את הבית. דפקתי על אחת הדלתות, השכן שיצא לא הכיר אותה, ושלח אותי לצידו השני של הרחוב. שם איתרתי בית קטן ומטופח עם רמפה לנכים. אמרתי לעצמי שזה חייב להיות הבית. רגע לפני שדפקתי בדלת הופיעה אישה מבוגרת ממוצא אתיופי, חסונה ויפה, שאלתי אותה אם היא אימא של עפרה. נפלנו זו לזרועות זו ובכינו. השיחה התנהלה לאט ובעברית רצוצה. כעבור זמן מה היא אמרה לי שפתחה את הדלת כי רצתה שייכנס אוויר ואז אני הגעתי. מאוחר יותר, כשזוהרה, אחותה של עפרה, הגיעה, היא שיתפה אותי שעפרה מתה מוות פתאומי, שאיש, גם לא הרופאים שטיפלו בה, לא צפה. את קוצב הלב הם חשבו להתקין לה רק בעוד שנה.

עפרה הייתה כל כך משמעותית עבורי. היא סייעה לי רבות לקבל ולהבין את המוגבלות שלי כחלק ממכלול המוגבלויות. כנכה היה לי חשוב מאוד לקבל ממנה אישוש לקשיים שלי, להבין שאלו לא קשיים מדומיינים, ולאשר לי שנכות שקופה היא נכות קבילה. עפרה חיזקה את המוטיבציה שלי לפעול, שתינו הסכמנו שאנשים מתקשים לקבל שונות – נוכחת או שקופה.

רק אחרי שיצאתי מאזור כפר סבא בדרך חזרה לביתי בהרי ירושלים שמעתי שהעיר שוב הופגזה. הראש שלי היה כבר כבד ואני הייתי רצוצה ממחשבות על האובדן הכפול, רציתי לצלול למיטה. איבדנו אותן, שתי נשים צעירות ויפות, יצירתיות, נחבאות אל הכלים, יוצאות אל הזרקורים, וחוזר חלילה, כמוני.

אני לוקחת על עצמי לפעול וליצור את השינוי המתחייב. והן כבר אינן. קורבנות משניים של המלחמה.

עלינו לעשות את הכל כדי שלא יהיו עוד כמוהן שילכו מוקדם מדי.

עופרה אבבה-אשגגרו. מדף הפרופיל שלה.

קיראו וצפו גם

עמותת ער”ן לעזרה ראשונה נפשית

ספנית בים סוער: זוכרים את הדס מזרחי

צפו בסרט קצר של הדס מזרחי שעוסק בהתמודדות נפש

רשימה לזכרה של עפרה אבבה אשגרו

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 − תשע =