סקירה על ספרה של פנינה אליאני שורוק בדרך הביתה, הוצאת עמדה, 2023.
תקציר הספר:
ורד הקטנה והוריה עולים ארצה מקזבלנקה שבמרוקו, בעלייה בלתי ליגאלית, בשנות ה-60 ומתיישבים בעיירת ספר בצפון.
ההתמודדות של כל אחד מבני המשפחה עם המציאות החדשה, והשונה כל כך מכל מה שהכירו, מאתגרת וקשה. בעוד ורד קולטת את השפה, מתערה בחיי החברה והלימודים בקלילות ובסקרנות יַלדית, ההורים ניצבים חסרי אונים בפני ממסד אטום, בירוקרטיה מסורבלת, ו"מנטליות" צברית בלתי מפוענחת.
עד מהרה מתהפכים היוצרות וורד מוצאת עצמה בתפקיד המבוגר האחראי, רצה עם הוריה ממשרד למשרד להסביר, לתווך, ולתרגם עבורם את השפה ואת ההוויה החדשה.
בין לבין היא נפתלת באהבה כפולה, ומתלבטת בין טובי, בן משפחה שיועדה לו משחר ילדותה בהתאם למנהג משם, לבין גלעד, בן קיבוץ, צבר – מכאן. במי תבחר? העלילה מתפתלת בין סבא למדן ומתון, לבוש גלבייה מסורתית, לבין גלעד, המורה הקיבוצניק במכנסיים הקצרים עם הכיסים המבצבצים. חדש מול ישן וגשר על נחל, ביניהם.
האב, שנושל ממעמדו, שותק ומעשן את כאבו. יושב על קצה המיטה, ליד הרדיו הגדול, נודד בין המוגרבית לבין החדשות בעברית קלה, ומנסה להבין את המתרחש.
ורד מתבוננת, אוהבת, ומעריצה. מתחבטת בין הדמויות והעולמות. לומדת וחוקרת, מתפעמת משלל חוויות, וגם מתמודדת עם כאב נפילתו של טובי במלחמה, ועם הצורך להסתיר את אהבתה למורה המבוגר ממנה בשבע-עשרה שנים.
הספר בדרך הביתה – המהלך על התפר שבין ממואר לנובלה – משלב יסודות פואטיים בפרוזה, מציאות ביוגרפית ובדיון, ומחבר ארס-פואטיקה לאקטואליה החוצה זמן ומקום, ומצמיחה את ורד אל עבר המציאות הישראלית-הצברית הנכספת.
כמשוררת שזהו לה ספר פרוזה ראשון, פנינה אליאני שורוק בוחרת בקפידה מילים ומשפטים, ופורשת יריעה רחבת מבט על ההוויה הישראלית. על הטוב ועל הפחות טוב: חיים ונופים פסטורליים בעיירת פיתוח מוכת קטיושות ושכול; הגירה וחבלי קליטה; קשיי שפה; הבדלי תפיסה תרבותית; פער דורות; ועוד. כל אלה מוצגים כשעין אחת בוכה והאחרת צוחקת: "כולה ילדה עולה/מארץ לארץ/ מהספר לכרך// כורכת חיים לכיכר לחם// להיות ארץ מולדת" (מתוך ספר השירה השביעי של פנינה אליאני שורוק, "כורכת חיים לכיכר לחם", הוצ' עמדה).
פנינה אליאני שורוק, ילידת קזבלנקה, 1953. עלתה ארצה ב-1961 וגדלה בקריית-שמונה. לאחר שירות צבאי משמעותי סיימה תואר ראשון ושני בלימודי ספרות עברית וספרות משווה ולימודים לתעודת הוראה באוניברסיטת "בר-אילן". עסקה בחינוך ובהוראה, הנחיית מורים, כתיבת תוכניות לימודים. הייתה יו"ר סניף הרצליה של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו. ממקימות תא סופרי הרצליה.
ספר שיריה הראשון – "אישה קשובה", יצא בהוצאת סיני ב-1989.
ספר שיריה שביעי – "כורכת חיים לכיכר לחם", יצא בהוצאת עמדה ב-2021.
"בדרך הביתה", ספרה החדש של הסופרת פנינה אליאני שורוק, הוא ממואר ואולי רומן ביוגרפי בסגנון ריאליסטי-נטורליסטי, המחזיק קורפוס שלם של רגשות הנחווים על ידי רוב הדמויות הפועלות בו: כאב הגעגועים; עכבות רגשיות; כמיהות; תחושות החמצה ואשמה; כעס וסליחה; קונפליקטים בלתי פתורים; הרבה אמונה ותקוות; ורחשי לב של אהבה, שלא תמיד מוצאים את ביטוים או את התממשותם במהלך הדברים.
המרקם הרבגוני מוצא את ביטויו בסגנון כתיבה מדויק ועשיר. הסופרת מגלה כשרון בכתיבת דיאלוגים. הדרך שבה היא מדפדפת בזיכרונותיה מעלה תובנות חשובות ומעניינות על האופן שבו ספרות יכולה לשקף את החיים. בנוסף לערכו הספרותי בזכות יכולת הסיפר המעולה המופגנת בכל פרק מפרקיו, המחברת זוקפת לזכותה הישג תרבותי-היסטורי-סוציולוגי רב חשיבות – ציור תמונה אותנטית ומהימנה משנות ילדותה בקריית שמונה כבת למשפחת עולים, המהגרת מעיר מטרופולינית גדולה ומודרנית כקזבלנקה לעיירת ספר נידחת בראשית ימיה, על גבול לבנון.
כרונולוגית, קדם לאליאני-שורוק אלברט סויסה בעיסוק בחוויית ההגירה של יהדות מרוקו, בספרו "עקוד". יצירתו, על תכניה וסגנונה, פותחת את העיסוק הספרותי הישראלי בן זמננו בחוויית ההגירה של יהדות מרוקו וארצות האסלאם בכלל, ובמשמעויותיה התרבותיות, והסוציולוגיות-הקונפליקטואליות, אשר השלכותיהן נותנות את אותותיהן על תולדותיה של מדינת ישראל עד ימינו אלה. ועם זאת, הספר "בדרך הביתה" שונה. שכן הוא ניכר בציור תמונה מהימנה ואותנטית על בניינה של עיירת הספר קריית-שמונה, המדגימה תהליכים דומים בשאר יישובי הספר לאורך גבולותיה של מדינת ישראל, בעולם נידח, שברירי, ומסוכן, הרחק מבתי חולים, אוניברסיטאות, ומפעלים עתירי תעסוקה.
ב"עקוד" סויסה מתאר את שכונת מגוריו "עיר גנים", שכונת עוני ירושלמית המתקיימת לצד חברה ישראלית עירונית, ותיקה, משכילה, תוססת, שעליה נמנו הסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית, הסגל האקדמי של "בצלאל", אוכלוסיית הפקידות הבכירה של משרדי הממשלה, ושופטי בתי המשפט השלום, המחוזי, והעליון. השַׁמְנָהּ וְסָלְתָהּ של החברה הישראלית, שעמה תושבי "עיר גנים" ושאר שכונות העולים, התחככו מידי יום ביומו. בין אם כהכרות מוגבלת, דוגמת זו של עוזרת בית מהקטמונים עם מעסיקתה מרחביה, או כמגע ממושך ושוויוני יותר בין שני עובדי מדינה במשרד ממשלתי, שבו האחד הוא תושב טלביה והשני תושב מוסררה. לעומת זאת, אליאני-שורוק מתארת את סיפור בניינו של יישוב ספר, תוך ניסיון השתלבות והתערות חסר סיכוי של מקימיו ובוניו במציאות הישראלית, בקרב אוכלוסייה שכמעט כל חבריה (למעט ראש המועצה המקומית, מנהל בית הספר התיכון, וכיוצא באלה ממלאי משרות בכירות שנמנו על הישראלים הוותיקים) הם עולים חדשים כמשפחתה של המספרת, עם סבתא וסבא ושכנים שאינם דוברי עברית. זו מציאות סוציולוגית פרדוקסלית, שכן לאותם עולים שהקימו ובנו להלכה ולמעשה את קריית-שמונה לא היה ממי ללמוד – איך להיות ישראלים, לדבר עברית ישראלית, הן מבחינה לקסיקאלית והן מבחינת היגוי ומבטא, ואיך לסגל התנהלות ישראלית כדי להתערות בהוויה הישראלית. לא רק זאת אלא אף זאת, אותם תהליכי הסתגלות והתערות חסרי סיכוי, מתחוללים הרחק-מכל ומעיני-כל, בקצוות ההוויה הישראלית, ובשולי זרימת האירועים הלאומית. הישראלים הקרובים ביותר בסביבתם הם מעסיקיהם בני הקיבוצים, שעמם הם מקיימים יחסים מרוחקים, מנוכרים, ואף עוינים, בשל היותם מנוצלים על ידם.
קריאתו של הרומן הביוגרפי "בדרך הביתה", יש בה כדי להעניק לקורא הישראלי הבנה טובה יותר של מכמני הנפש החבויים של החברה הישראלית לגבי אותם פרקים היסטוריים שטרם שולבו באופן נינוח אמפתי ואובייקטיבי בהיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית. סיפור הגירתה של ילדה עם משפחתה מקזבלנקה לארץ, לקריית שמונה, הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחותה ההיסטורית של החברה הישראלית. בלי להתוודע ולהבין את מורכבות חווית ההגירה של כלל השבטים המרכיבים את החברה הישראלית, חבריה יישארו זרים זה לזה. באותה מידה, בלי להתוודע לחוויית ההגירה של ילדה עולה מאתיופיה או מרוסיה לא נוכל להבין איש את רעהו לעומק. בלי לזכות באמפתיה והזדהות, ולהעניק אמפתיה והזדהות, האחד לשני לא נוכל לעבור חוויית בוללות אמיתית.
המספרת של "בדרך הביתה" מביעה לאורך כל הספר הזדהות עם הוריה, סבתה, סבא שלה, ועם כל אחד וכל אחת מאחיה ואחיותיה, ועם הערכים שספגה מהוריה והורי הוריה, ערכי משפחה ואהבת העם והארץ, ואת הערכתה העמוקה למאמצי ההתערות שלהם בארץ למרות הכל, באמצעות הסתפקות במועט ונכונות לעסוק בכל מלאכה במטרה להעניק לילדיהם סיכוי להצליח.
הכרזתו של ברטוב בשנות ה-90 "אני לא הצבר המיתולוגי", בלא משים העניקה אישור לישראליות חפה ממיתולוגיה צברית שורשית גם למי שאינם ילידי הארץ. שורשיות ישראלית אינה כרוכה בצבריות, ואינה נקנית בלידה אקראית-סתמית בארץ, אלא בנטיעת שורשים רצונית של המקומי במקום מושבו, של תושב הארץ בהוויה הישראלית, בלשון העברית, ובתרבות העברית. הפרדיגמה החדשה הזו העניקה אפשרות גם לעולים שנולדו בגולה את האפשרות לשאת בגאון את זהותם הישראלית גם אם לא נולדו כאן.
שישים וארבעה פרקיו של הרומן מתארים בזה אחר זה, בסדר כרונולוגי, את החוויות שהשתמרו בזיכרונה של אליאני-שורוק מילדותה הנינוחה בקזבלנקה, הפרידה מסדרי החיים המוכרים לה ולמשפחתה, מבני המשפחה המורחבת, החברים והחברות בבית הספר, והפרידה מלשון הדיבור הצרפתית, בגין העלייה לארץ. ההגעה לארץ, ההתיישבות בקרית שמונה, מקום מושבם של הסבא והסבתא שלה, שעלו לפניהם ארצה, ועד לפרק הגיוס שלה לצה"ל לאחר סיום לימודי התיכון. "בדרך הביתה" ממצֶה את החוויות שנאספו בזיכרונה של הסופרת במשך עשר שנים, מגיל שמונה ועד גיל שמונה-עשרה. ביחד, הפרקים מצטרפים לסיפור צמיחתה והתפתחותה של ילדה, שהוא אמנם סיפורה האישי של הסופרת, אך בה-בעת הוא גם סיפור עלייתה, התיישבותה, והתערותה של משפחת עולים בקריית שמונה. זהו סיפור-עליה, התיישבות, התערות, והשתלבות בעולם חדש של משפחה אחת, ועם זאת זהו סיפורם של כל תושבי קריית-שמונה באותה העת, וסיפורה של כלל אוכלוסיית העולים שהיגרה לארץ לאחר קום המדינה, ושהקימו בעשר אצבעותיהם את מקום התיישבותם המרוחק בספר, הרחק ממרכז הארץ. הספר חושף את מעלותיהם וחולשותיהם של מייסדי ובוני העיר הצפונית, שפעלו מכוח תקוות גדולות, ונקשרו לאהבות, אכזבות, כמיהות, וחלומות. ייחודו של הספר אינו רק בעיסוק באותו נושא דחוק בתולדות תקומתה של מדינת ישראל, כי אם במיקוד העניין בתרומתה המכריעה של יהדות ארצות האסלאם לבניין מדינת ישראל, שקיבלה ביטוי בבניית מאות יישובי ספר ומגן עירוניים וחקלאיים, יישובם ופיתוחם. דרך הסיפור האוטוביוגרפי על עצמה ועל משפחתה המורחבת, ומבטה החיובי והאמפתי על הדמויות המשתתפות בעלילה, אנו נחשפים לפרק משמעותי בסיפורה של שיבת ציון.
ברומן המספרת שומרת נאמנות לסוגה הריאליסטית בסיפורת. היא מספרת על חייה בלשון "אני", בנימה רכה ורגישה שובת לב. ספרה של אליאני שורוק כתוב בחום אנושי, ומספר את סיפורה של ילדה להורים מהגרים ביישוב-ספר בעשור השני לקיום המדינה. העלילה מתרחשת בעולם שבו גדלה ילדה רגישה ורבת כישרונות, המאזינה באוזן סקרנית ומביטה בעיניים ערניות בעולם הסובב, במשפחתה, בשכניה, בתלמידי ותלמידות כיתתה ויתר תלמידי בית הספר היסודי. העולם בו היא חיה רווי קשיים, קונפליקטים, וחלומות, המשמשים דלק להתפתחות העלילה ופיתוח חלומות שלא יתגשמו בהכרח, ועם זאת קיומם בהווה בלב הגיבורים מעניק להם אמונה שיוכלו להתגבר על הקשיים והייאוש הכרוכים בחייהם ביישוב נידח ושכוח אל – בעתיד.
ברי, שאין זו יצירה בדויה, הסופרת מדברת על עצמה ועל משפחתה. ועם זאת, מתוך הטקסט לא ניתן להוכיח בוודאות שהכל היסטורי או ביוגרפי, ואין בעלילת הדברים נתונים, מעשים, ויסודות בדויים במטרה לעבות את עלילת הדברים, או כדי להעניק לה עניין ומתח או יסוד קומי -הומוריסטי. קורא אנגלו-סקסי באוסטרליה, למשל, שאינו בקי בתולדות שיבת העם היהודי לארצו ובניינה של מדינת ישראל, יכול בהחלט לתפוס את היצירה כרומן בדוי או רומן ביוגרפי, ואת ורד גיבורת הסיפור כדמות בדויה בין שלל הדמויות האחרות החיות ופועלות לצדה בעלילה. לעומתו קורא ישראלי, הבקי בתולדות שיבת ציון, הקמת המדינה ובניינה, יטה יותר לעמדה שמדובר בממואר או ברומן בעל מאפיינים ביוגרפיים. רומן ביוגרפי מלווה את סיפור חייה של אישיות אמיתית, אך בשונה מביוגרפיה של ממש, מספק לדמות רקע ופעילות בדיוניים כדי לשוות לסיפור צורת רומן. במקרים רבים הרומן הביוגרפי אינו מזכיר את שמם האמיתי של גיבוריו, אף כי בדרך כלל דואג הסופר שהדבר יהיה ברור מתוך העלילה. ככל רומן מדובר ביצירה אפית, הנפרשת על פני עשרות פרקים.
על עלילת הדברים משוחה פה ושם נימה נוגה מכאן ונימה אופטימית מכאן. שתי תמונות עצובות בספר נגעו לליבי. האחת היא ההכנות שמשקיע אביה של ורד בבוקר יום העבודה הראשון בקק"ל – הוא לובש חליפה, עניבה, ושאפו לראשו, ונתקל בתגובות לעגניות מצד חבריו לעבודה ביערות הרי נפתלי. בשובו הוא זועם, פגוע, ונכלם "בושה …בושה… כולם לבשו חאקי ואני בחליפה, עניבה, ושאפו…דמיינתי אותו רוכן על שתיל וטוריה בידו…היטלטלתי בין צחוק לבכי" (ע' 48). התמונה השנייה שנגעה ללבי הוא הוויכוח שניטש בין האם והאב שחשף בלהט הדברים את חוסר שביעות הרצון ותחושת העצב שלו ממצבה הכללי של משפחתו בקרית שמונה, ותחושת העלבון האישי שחש מעיסוקו כפועל ייעור בהרי נפתלי. האם מפצירה באב לכתוב מכתב לתמר, ליליאן, ושמואל, המצויים בחו"ל, שיבואו והאב משיב לה "איך את מעלה בדעתך לומר להם לבוא? להפסיק את הלימודים לשמואל? לקרוע לו את החלום להיות מהנדס? מה יעשה פה, ייקח טוריה ויעלה איתי להר?" (ע'71). מצד שני לא חסרות בספר תמונות שמחות. תמונה אופטימית ושמחה במיוחד, המשרה אווירת נועם ותקווה בקורא, היא הזמנתה של ורד על ידי מורתה לקרוא חיבור שכתבה לפני תלמידי בית הספר בזכות יופיו וטיב העברית שבו נכתב, "עירי ביום גשם, זהו שם החיבור שכתבה ורד", אמרה המורה. "קראתי: הברק הבריק, הרעם הרעים וגשם עז ניתך ארצה… זוכרת שקראתי בשטף ובלהט. מחיאות כפיים סוערות. המורה דינה שוב לחצה את ידי וחיבקה אותי בחום". בהמשך ורד, בהיותה בבית ספר תיכון, אומרת למורתה, "אני רוצה קודם להתגייס כמו כולם, כמו הצברים, להיות ישראלית. אחר כך רוצה ללמוד באוניברסיטה.." (ע' 122).
פרק הסיום נגמר באפיזודה אופטימית, ורד ואמה צועדות לתחנת האוטובוס שממנה תעלה לאוטובוס שייקח אותה לבקו"ם לגיוס לצבא. האם המודאגת מפצירה בבתה לשמור על עצמה ולכתוב מכתבים ככל שתוכל כדי לא להדאיגם. מימוש חלומה להתגייס, כמו מניף תמונה של הצלחה וניצחון על עלילת הדברים. ורד בת השמונה, שהגיעה ארצה בידיעת עברית תנכ"ית מוגבלת, מתגייסת לצה"ל כעבור עשור, בנחישות, בניגוד להסתייגות הוריה, ככל הישראלים. המאבק הבלתי פוסק של דור המייסדים – כוונתי לאלה שייסדו ובנו את קריית שמונה ושאר יישובי הספר – למען ההשתרשות בארץ הזו מִטַּלְטֵל בין כושר עמידה, יכולת התמודדות עם משברים ושינויים רדיקליים בתנאי חייהם, הסתגלות לשוק העבודה המקומי, מעבר תדיר בין תקוות גדולות ואכזבות כואבות, ותרומה הרואית לבניין הארץ, שטרם זכתה להכרה שֶׁלָּה היא ראויה, עדיין.
