כריכת ״אוטהון״ של צביקה ניר
כריכת ״אוטהון״ של צביקה ניר

ציקלמן / צביקה ניר

גָּדַלְתִּי בֵּין רַקָּפוֹת

אֲבָל אָז לֹא יָדַעְתִּי אֶת שְׁמָן

צִיקְלַמֶן, אָמְרָה אִמִּי

בְּגַעְגּוּעַ לַבַּיִת שֶׁהָיָה

הָרֹאשׁ שֶׁלָּהֶן כָּפוּף מִבּוּשָׁה

בִּגְלַל מַה שֶׁעָבַר עָלֵינוּ

וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי

הַאִם לִפְנֵי הַהוֹלוֹקָאוּסְט

הָיוּ פִּרְחֵי הַצִּיקְלַמֶן

עִם רֹאשׁ מוּרָם

וְאֶת הַשְּׂפָתַיִם

הַוְּרֻדּוֹת סְגֻלּוֹת

אֶפְשָׁר הָיָה

לְנַשֵּׁק מִלְמַעְלָה.

השבוע יחול יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, או כפי שהוא מכונה ברבים אצלנו, יום השואה הבינלאומי, המצוין ב-27.1 הוא היום שבו שוחרר ב-1945 מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים. לראשונה צוין היום הזה ב-2006 בידי האו”ם לציון רצח היהודים ומיעוטים נוספים בידי הנאצים.

השיר “ציקלמן” מופיע בספר שיריו הראשון של הסופר והמשורר צביקה ניר (יליד 1946, קלוז’, רומניה, כיום מתגורר ברמת גן), “אוֹטהוֹן” (2018, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עורכת מיא שם-אור, עמ’ 67). אוטהון בהונגרית פירושו בבית. ההונגרית נוכחת בכמה משירי הספר משום שקלוז’, עיר הולדתו של ניר, כיום קלוז’-נאפוקה, הייתה ברוב שנות מלחמת העולם השנייה בעלת רוב הונגרי והשתייכה להונגריה (היא נמצאת בצפון-מערב רומניה, בחבל ההיסטורי טרנסילבניה, שהיה שייך לממלכת הונגריה). ציקלמן הוא שמה הלועזי (היווני) של הרקפת, המוגדרת כפרח הלאומי של ישראל. השימוש שעושה ניר הן בשם הלועזי של הרקפות, והן בשם הלועזי של השואה, ההולוקאוסט (מיוונית: הולו – כולו; קאוּסטוֹס – שרוף), יוצר הזרה מצד אחד לקורא העברית הישראלי, אך מצד שני מקרב את המשורר לזמן שאליו מכוונת אמו בשיר, “בגעגוע לבית שהיה”.

נוצר בשיר גם מצלול ממקד בין המילים “ציקלמן” ו”הולוקאוסט” בסוף הדו-טור הרביעי ובתחילת הדו-טור החמישי, שהם גם נקודת המפנה של השיר מעדות האם למחשבה על הימים שקדמו לשואה ולעדותה: “ואני חשבתי / האם לפני ההולוקאוסט // היו פרחי הציקלמן / עם ראש מורם”. יש כאן מעין התנגדות לטבען של הרקפות לפרוח כפופות, שהיא גם מעין התנגדות לטבע האדם, שהמיט על העם היהודי את השואה. כשנתקלתי בשיר היפה הזה לאחרונה בדף הפייסבוק של המשורר קראתי את כותרתו, “ציקלמן” בהגייה שדומה למילה “מוּזֶלְמָן”, אותה מילה שנועדה לתאר את אסירי מחנות הריכוז בתקופת השואה שהיו על סף מוות, מוכי רעב.

אפרופו רקפות-הציקלמן בשירו של צביקה ניר, הנה הסופר ק. צטניק (יחיאל דינור, 2001-1909) מתאר את המוזלמן בספרו “סלמנדרה”, שנכתב כשהיה במחנה ההשמדה אושוויץ, ממנו ניצל (1946, הוצאת דביר), בסרקזם ובאופן מזעזע, כ”פרח המאה העשרים, פאר יצירתה”.

ראו גם

צביקה ניר בלקסיקון הספרות

צביקה ניר בפייסבוק

צביקה ניר.

תגובה אחת

  1. “הָרֹאשׁ שֶׁלָּהֶן כָּפוּף מִבּוּשָׁה/ בִּגְלַל מַה שֶׁעָבַר עָלֵינוּ”. שיר מעולה ומאד נוגע. עושה זאת בעדינות בלי פאתוס ובלי צעקה, בפשטות ובמעין תמימות של ילד. והפרשנות מוסיפה ומעמיקה. תודה, אילן וצביקה. תודה גם ליקום תרבות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

11 + שבע =