האלימות נגד נשים מקורה בגברים חלשים: שיחה עם אדיבה גפן

מיכל דורון מראיינת את הסופרת אדיבה גפן על ספרה יש מקום שעוסק בתופעה איומה – אלימות כנגד נשים.

ריאיינתי את אדיבה גפן על ספרה החדש, הרומן המצויין יש מקום (כינרת זמורה גביר ,2023).

אני ממליצה על הרומן בשל ערכו האמנותי הגבוה, הוא מרתק ומרגש מאוד, ובשל החשיפה החשובה שלו את עולם האלימות כלפי נשים, בצורה סיפורית מרתקת ומעוררת הזדהות.

אדיבה גפן, יו"ר מכון גנזים של אגודת הסופרות והסופרים העברים, היא סופרת מוכרת וידועה בתחום הספרות העברית. יש לה קול ייחודי באמנות ספרי המתח הודות לכתיבתה הקולחת, התקשורתית, והמרגשת מאוד, תוך שהיא סוחפת את הקוראים לעולמות אחרים המעוררים אותם לחשבון נפש נוקב לאחר קריאת הרומן. "יש מקום" הוא ספרה העשרים ואחת של הסופרת מחברת רבי המכר.

זהו רומן חברתי נוקב חשוב מאוד, מכיל תכנים של מתח והבנה פסיכולוגית עמוקה. ספר משובח זה מכיל תובנות עמוקות על נשים מוכות, על טבע האדם, על תהליך התבוננות עמוקה ותקווה. אדיבה גפן טווה את דמויות הגיבורים בצורה אמנותית, מרשימה, יסודית, מלאת אהבה לגיבורים. אך האהבה לא מונעת ממנה לנקוט בריחוק כדי לכתוב בצורה מדויקת, חכמה מאוד, מוקפדת, עם תיאורים פואטיים רגשים מאוד, את הרומן החשוב מאוד שהוא בלשי, חברתי, ופסיכולוגי.

הרומן מתחיל מזווית הראייה של רות, הגיבורה, ודרך עיניה אנו מתוודעים לסיפורה האישי המצמרר. לדרכה של רות מצטרף גיבור נוסף, אורי, גם הוא יוצא לחפש מקום להזדמנות שניה.

אנו עם שניהם ביחד כמו בסרט מתח משובח, בנוי מרבדים עמוקים פסיכולוגיים של הגיבורים, תוך שהקורא או הקוראת תוהה האם היא עצמה לא היתה נופלת בדיוק באותה סיטואציה.

והתשובה על כך היא : כן. בהחלט.

כי הגיבורים הם אנחנו, אנו מזדהים עמם על ידי כתיבתה הכל כך משובחת של הסופרת אדיבה גפן. הסופרת, מעבירה אותנו בדרך אמנותית גאונית, לגיהינום האישי החמקמק של הגיבורה. גיהינום של אלימות במעטפת של תא משפחתי נוצץ משכיל ותרבותי. הגיהינום של תחושת אובדן נוראית ובדידות.

אנו תמיד חושבים, "הרי האלימות הבזויה היא תמיד מהשכבות ההן, לא משלנו".

אז לא. אדיבה גפן מראה לנו את סיפורה של רות. כיצד נשבתה בקסמו של שוקה, חתן מושלם, נסיך יפה תואר, מחזר רומנטי, שרמנטי, תרבותי, משכיל. לאט לאט שוקה חושף צד אלים, מכוער, מפחיד מאוד. אך רות מסתירה את המכות והקללות כאילו היא הפושעת. היא אחת מאותן "הנשים הכחולות", הנושאות את הצלקות בגוף, ויותר מכך את הצלקות בנפש. מאחורי הגבר המושלם לכאורה מסתתר איש חלש שדרכו היא באלימות, בעיקר כלפי אשתו-רכושו.

היא מבינה שחייה בסכנה, ומתכננת את בריחתה לפרטי פרטים, עם שם בדוי בעיר אחרת, עם מקצוע אחר. כמו דמות בספר ריגול. הכל כדי להגן על חייה מאותו צייד שהיה בעלה האוהב והתגלה כמפלצת אלימה. סכנת הסיפור של הבריחה וההגנה על חייה משורטטים ביד אמן, שכן אדיבה גפן היא סופרת ספרי מתח מדהימה.

בדרך הבריחה ובחייה החדשים, פוגשת רות בדמויות מפתח, מלאות חמלה ונתינה, מגלה כוחות בעצמה, בונה חיים, תוך שרטוט הפרופיל של דמות חשובה ומרכזית בשם אורי. סיפורו של אורי, בגוף ראשון, ממקום אחר, הוא בקו מקביל לחייה של רות ומנוסתה. שניהם מחפשים לעצמם מקום, הזדמנות שנייה. כל אחד לעצמו עד שהגורל יפגיש ביניהם.

את פגישת שני הגיבורים בצומת, בנקודה, מתארת גפן בצורה עוצרת נשימה. אורי מיטיב לזהות ברגישותו את הסדקים הקבורים בליבה השבור, המשתקפים בעיניה היפות, של הגיבורה, כמו גם את האימה החבויה בה, שכן אורי ניצול מחוויה קשה אף הוא. ההיכרות בין שני הגיבורים דרמטית וכתובה בקצב מסחרר.

רציתי לשאול את אדיבה גפן כמה שאלות כדי להבין את תהליכי הכתיבה של הרומן והיא הסכימה לענות.

מיכל: בספרך, אדיבה יקרה, רות, הגיבורה, בורחת מגבר אלים.

ניכר כי את מכירה היטב את רזי ההתנהגות של החבל המתהדק אט אט על הצוואר של הגיבורה, את ההכחשה, ואת ההתנהגות המסוכנת שמגיעה לאחר הקסם הרב.

• אדיבה: אכן, אני מכירה. לא את שוקה. גם לא חוויתי את החוויה שעוברת רות, אבל במהלך חיי נתקלתי בנשים האלה, שנושאות את הסימנים הכחולים על לוח לבן. הנשים שהמצב מביא אותן להסתגרות. להכחשה. לבריחה מהאמת. כי כשרות תתוודע למצבה ותגיד "אני רות ואני אישה מוכה", יהיה עליה לצאת לדרך. היא מעדיפה לשתוק. להאמין שהיא הבעיה. שהוא יוכל להשתפר. שהיא תוכל לעזור לו.

כן, אני מכירה את זה. אני חיה עם אנשים, ויודעת שגם בארמון קסמים יכולות לגור נפשות אומללות. אני יודעת כי בכל מצב, תמיד צריכה האישה או צריך הגבר להגיד לעצמו, מגיע לי טוב יותר. אני חייב להיחלץ מהרפש. להרים ראש, וללכת, כי רק מי שהולך ימצא את המקום הראוי.

מיכל: מעבר לכישרון המופלא שאת מספרת בו וששואב את הקוראים פנימה, האם הכרת נשים מוכות? או ששיערת שאלו הן ההתנהגויות של הגברים האלימים?   

אדיבה: זאת התנהגות של גברים חלשים. האלימות מקורה בפחד. בחולשה.

הכרתי נשים מוכות. נשים מוכות הן נשים שהחיים הפכו אותן למושפלות. שהגברים החלשים הפכו אותן לנשים מבוהלות. הכרתי נשים משכבות סוציאליות נמוכות, אבל גם הכרתי את הנשים האחרות, שנחשבו "נורמטיביות", מעמד מבוסס. נשים הלכודות בנישואי נוחות. כמו רות. לכאורה יש לה בעל מושלם. רופא, בית מפואר, חופשות מפנקות – וקשה להחליט לצאת. צריך הרבה אומץ, או שיהיה ממש רע ואפילו מסוכן. אם לא יוצאים, משלמים מחירים. לפעמים הן חולות ולא ברור מהי סיבת המחלה. הנפש היא נווט חשוב בבחירות שלנו.

גם לגיבורה שלי בספר קשה להגיד לעצמה "את אישה מוכה". היא מעדיפה להאמין שזה רק מקרה אחד בודד. אולי שניים. שלושה… כשהיא פוגשת אישה מוכה, היא מזהה אותה מיד. היא יודעת ומנסה לסייע לה. מאד קשה לסייע לאישה שעוברת אלימות. ככל שמעמדה החברתי גבוה יותר, ככל שיש בה יותר מודעות, כך קשה לתת לה יד. היא עסוקה בהכחשה.

מיכל: כמה זמן לקח לך לכתוב את הרומן?

אדיבה: הרומן הזה היה מסע ארוך במיוחד. לקח לי למעלה משלוש שנים. שלוש שנים של עבודה כמעט יומיומית. אל תשכחי שאני מנהלת את מכון גנזים של אגודת הסופרות והסופרים, מקום מלא השראה, מקום של ידע וחכמה, אבל גוזל זמן רב משעות היצירה שלי, ומותיר לי רק ימים ספורים בשבוע. אבל הכתיבה אינה מניחה. דורשת את שלה.

רות נדחפה לחיי. פתאום היא הייתה שם ודרשה שאספר את סיפורה. כמוה כאחרים. היה עלי להקשיב בתשומת לב לגיבורים שלי. להבין מה עוד עליהם לעשות, לאן הם הולכים, ומה הם מחליטים לעשות עם חייהם. רות יצאה למסע, ואני כמו נסעתי אחריה ותיעדתי את הדרך. ולקח לה זמן להבין איך לצאת משם ולמצוא מקום.

אני מודה כי במהלך הכתיבה עברתי בעצמי תהליך. היה לי קשה להתמודד עם האלימות, עם הכאב, עם ההשפלה, אבל לא יכולתי מצד שני לעדן אותה כי זה מה שהיא.

מיכל: הדמות של אורי בהתחלה לא ברורה. לאט לאט היא נהיית ברורה יותר ויותר, ושני הקווים המקבילים של רות ואורי יוצרים עוד שני קווים מקבילים. רומן בתוך רומן, שזה גאוני. לקראת החלק השלישי של הספר המתח כבר בשיאו. האם חשבת על דמותו של אורי הפסנתרן כבר בתחילת הרומן?

אדיבה: בתחילת הדרך חשבתי לקרוא לספר "האנשים הכחולים", והכוונה הייתה אנשים המוכים עד כאב, שגופם כואב ונפשם מיוסרת. אורי כמו רות שייך לשבט הזה. של האנשים הכחולים שנמצאים בינינו, חיים אתנו, אלא שאנחנו לא יודעים כי הם מיטיבים להסתיר את מה שבוער ומייסר בפנים.

אורי לא חיכה להזמנה ולא נתן לי זמן לחשוב אם אני זקוקה לגיבור נוסף. הוא פשוט נכנס פנימה. שם רגל על המקלדת ותבע ממני להקשיב ואז לספר את סיפורו. כמה שלא ניסיתי לבקש שיניח לי, שיחכה לספר הבא, או לשלוח אותו לסופר אחר, לא עזר, וכך הוא הפך לחלק מהמסע של רות. לכן היה עלי לטפל גם בו. לדאוג לו, להקשיב, ולראות לאן נגיע ביחד. מה שכן, ידעתי שאני לא יוצרת לאורי מפגש רומנטי. לא לשם הלכתי. רות צריכה להחלים בכוחות עצמה. זאת משמעות השינוי וכך הוא. הפגישה ביניהם הייתה חשובה, אבל לא למטרות רומן.

מיכל: אורי התווסף כאנטי תזה לדמותו של שוקה?

אדיבה: אורי הוא אורי, שטראומה נוראה שהוא עובר מכבה אותו, ומוציאה ממנו את טעם החיים. אורי לא רוצה לחיות, ומתחיל במסע השמדה עצמי, עד רגע הפיכחון, כשהוא מחליט לתת לעצמו הזדמנות שניה. לא. ממש לא חשבתי על אורי כאנטיתזה, אלא כנפש אחות לרות. היה לי חשוב לדבר על גבר, שכמו רות עומד מול שבר גדול, שמגלה שחייו הגיעו לתהום, שגם הוא מוכן לצאת לדרך כדי לחפש לעצמו מקום. לדבר על כך שלנשים אין בלעדיות על סבל, שגם גברים חווים התמודדות וכאב. את יודעת, בימים אלו הכל השתנה, ומה שנראה בעיניי כצער וכאב מתגמד לעומת מה שאנשים חוו וחווים [החטופים בעזה והמלחמה עם חמאס].  

מיכל: הרקע לרומן היא העיר ירוחם המכילה את רות ואורי. מדוע בחרת בירוחם?

אדיבה: האנשים הכחולים שלי, אורי ורות, מחפשים הזדמנות שניה, הרחק מהעולם הישן שלהם. הבחירה הייתה מקום מרוחק בו איש אינו מכיר אותך. בו אתה יכול להיות מה שתבחר. אורי, מנהל השיווק הבכיר ממרומי משרה מתגמלת עם מזכירה, חליפות מעוצבות, ומכונית מהודרת – בתפקיד שומר במתנ"ס. בעוד רות, צלמת מכוננת ומורה, מאושרת כשהיא זוכה למשרת חופפת במספרה צדדית.

וטוב להם שם. במקום שהמדבר סוגר עליו מתחת לשמי הנגב מלאי הכוכבים.

הבחירה הייתה לדרום. לירוחם. גרתי בבאר שבע 17 שנה. אני אוהבת את הדרום. את האנשים של הדרום, את קבלת הפנים. אני אוהבת את הצבעים של המדבר, את הצמחייה, ובעיקר את השמים. אני אוהבת לכתוב על הדרום. כמה מספריי מתרחשים שם [עוקף שיקגו, תחנה סופית ערד, רצח בקריאה ראשונה, ועוד].

ירוחם נראתה בעיני כמו עיר מקלט מושלמת לרות ואורי. רחומה. חמה. מכילה. כמו רחם שמוכן לקבל אליו את גיבורי ללידה מחדש.

מיכל: ניכר כי את מכירה היטב את המקום.

אדיבה: מכירה את ירוחם ואוהבת. בעיקר לאור השינוי האדיר. זאת עיר נהדרת שתושביה גאים בה. הבאתי לספר דמויות דרומיות. את כולן אני מחבקת באהבה.

מיכל: השם "יש מקום" מה הוא מסמל עבורך?

אדיבה: יש מקום הוא עבורי ספר על גיבורים שאני אוהבת. אני כותבת על אנשים. במהלך הכתיבה הם הופכים למשפחה שלי.

אדיבה הוסיפה הערה אישית על המצב כיום: נכון לרגע זה, מאז ה-7 באוקטובר 2023 איני מסוגלת לכתוב אפילו מילה. כל מה שחשבתי ורציתי נראה בעניי תפל. מיותר. רציתי לכתוב על אישה שמגלה את האהבה. רציתי לכתוב על אהבה של שני אנשים שנפגשים אחרי ארבעים שנה, על האפשרות תמיד להתחיל מחדש, תמיד לבנות. היו לי תוכניות לכתוב מחזה לילדים.

הכל נעצר ב-7 באוקטובר. אני חפונה בצער שלי. מתבוססת בכאב. חרדה לחיילים שלנו, לחטופים שעוברים גיהינום, לילדים, לאנשים שנאלצו ללכת מביתם ולעזוב עולם שלם. זה לא קורה ביצירה, זה קורה כאן. ממש מולנו. מרחק שעתיים בלבד מהבית.

איך אפשר לכתוב עכשיו על אהבה כשנערות צעירות נמצאות בשבי המרצחים. כשתינוקות נמצאים בשבי? הימים ימי ערפל וחושך. אני נעה מצער לאכזבה, מדאגה לכעס. מתקווה לייאוש. כל מה שאכתוב יהיה תפל ליד החיים שלפתע בסתיו האחרון גדעו כל תוכנית וחלום.

הלוואי ויחזרו הימים הטובים ההם, ואז אכתוב על יפי החיים. על אהבה. על שמחה.

מיכל: אמן.

קיראו גם

חדירה עמוקה לנשמות פגועות משה גרנות על "יש מקום"