גבול הרוח ביקורת/ראיון

חגית בת-אליעזר בראיון משולב בביקורת עם הסופר והמשורר פרופ׳ מירון ח. איזקסון על ספרו החדש "גבול הרוח".

המערכת

חגית: "גבול הרוח" הוא ספר שיריו ה-13 של הסופר והמשורר מירון ח. איזקסון, שראה אור בשנת 2022 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובעריכת ארז שוייצר.

הספר זימן לי את פגישתי הראשונה עם שירתו של מירון איזקסון. קראתי והוקסמתי מהדמיון המופלג, מההתמקדות בנושאים הלא-שגורים, ממשחקיות השפה, המצטיינת בביטויים שיריים מפתיעים, אף חידתיים לעיתים. השירים מחייבים קריאה קשובה וממוקדת. מילה עומדת בשיר בזכות עצמה: אינה נובעת מקודמתה, אינה מרמזת על הבאה אחריה. מכל שורה נשקף נוף אחר. הקורא מרותק לדבר החדש, לא יאמר "הייתי כאן כבר". ואכן הנושא של החידוש מרכזי בספר. המילה "חדש" ונגזרותיה מופיעות ב-16 שירים לפחות.

בתוך הגיוון של הנושאים ושל הרעיונות אספתי מילות מפתח להבנת שירתו של מירון ח. איזקסון, וזיהיתי מאפיינים בולטים, המדריכים אותי בקריאה סדרתית בשירי הספר. שמחתי על ההזדמנות גם להביע את התרשמותי משירי הספר וגם להעלות שאלות הבהרה, עליהן מירון ח. איזקסון ענה בנדיבות.

בהמשך אביא את תובנותי על השירים במשולב עם שאלות ששאלתי את מירון איזקסון עליהם. מי שרוצה לקרוא רק את תשובותיו של איזקסון, יכול להסתפק בקריאת השאלות והתשובות הממוספרות.

הספר נפתח בהצהרה רמה: "איש אני, מתפלל לנוכח אשתו". אני קוראת את השורה ושומעת "עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" מבראשית פרק ב' פסוק כ"ד. ההקשר לפסוק הזה מקבל חיזוק נוסף בשורה המקבילה המיוחסת לאב: "לא פסקה דאגתו לבקש על חיי". הדאגה הזאת מתכתבת עם "חומרת חרדותיי", ואלה אינן מפורשות, אינן גלויות, "סודות שידעו את פלאי הכמוס", ובונות תכונה מתוחה לבאות.

השיר הזה עומד לפני השער הראשון, ומודפס בגופן שונה מזה של שירי שני השערים של הספר "נפשם נשימה אחת" ו-"נבהלת האהבה". גם השיר האחרון "בהיחבא" עומד בנפרד, מחוץ לשערים, ומודפס בגופן הייחודי של השיר הראשון. השיר האחרון חותם את הספר באווירת חרדה: "אין איש עמו ברדת דמיונו". יש בו "במקום כמוס" "סודות שאינם נלחשים", המתכתבים עם השיר הראשון, ואפילו "איש נוכח בנפשם" מהדהד את שורת הספר הראשונה.

יפה בעיניי הרעיון של הזרועות האלה החובקות את שירי הספר.

שאלות ותשובות:

חגית 1: מה אתה מבקש לשדר במבנה הזה של שני שירי המסגרת?

מירון 1: דומני ששירי המסגרת מצביעים על שירי הספר ואומרים: אתם במידה מסוימת ילדים שלנו. אולי לא התאמה גנטית "מלאה" אבל השפעתנו רבה עליכם. שיר הפתיחה מתאר מצב קיומי – ראשוני – נמשך הרלבנטי לשירים רבים. השיר האחרון מודיע לכולם שלמרות כל החשיפה האישית והשירית שבספר, בכל זאת נשארו גם לא מעט "כמוסים" בסביבה …

חגית 2: מדוע השיר הראשון ללא שם?

מירון 2: במידה רבה השיר עצמו הוא מעין שם נוסף, אם כי ארוך, למצב הנפשי שברוב הספר. לכן עדיף לו ככל הנראה לא לקרוא לעצמו בשם נפרד.

חגית 3: האם שירי ספריך הקודמים נתונים במסגרת, כזאת או אחרת?

מירון 3: בספרים הקודמים היו לעתים מחזורי שירה ששקפו תהליכים נפשיים יותר ממושכים. אחד הבולטים הוא כמובן מחזור השירים (בספר "עת לבקש") לפי כל מחזור העתים בספר קוהלת פרק ג'.

חגית 4: המילה "מְאֹדים" בשיר "בהיחבא" נפלאה בעיניי. האם היא ריבוי של "מאד"?

מירון 4: אכן כך. המילה מאוד היא פלאית. מבטאת ריבוי בחומר וברוח. לאו דווקא פרטים רבים אבל הימצאות רבה. וכמובן היא קשורה ברצון האנושי: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ואולי כבר כאן הכוונה: בכל הדברים שהם אצלך חשובים, שהם קיימים אצלך "מאוד".

חגית: על השיר "מתקפה", ע' 11 אגיד רק כי בימים אלה, לאחר 7.10.2023, במציאות חיינו האסונית, קשה לי, כקוראת, להתחבר לנושא של תוקפים וצדקתם.

אתייחס לשורה "קירות ילדותך גדלו כחיץ", ואזכיר "ילדות חיי עודה משוחחת" מהשיר הראשון, ואת הביטויים "שפת ילדותם", "כדורי ילדותו", "בסרגל ילדות", "ילדותי בת השנים" משירי הספר האחרים,

חגית 5: אשאל אותך על מקום הילדות בשיריך.

מירון 5: כבר אמרתי בעבר, שלא הספקתי להיות שנים רבות ממש ילד, כיון שלקחתי על עצמי מגיל צעיר אחריות רבה למדי. אבל, משום כך גם לא פסקתי מעולם להיות ילד שהרי לא "מיציתי" את ילדותי. הילדות כתקופה והילדות כמצב נפשי היא יסוד עיקרי בכתיבתי. כך גם הילדות שלי כלפי הורי המנוחים ולהבדיל מעורבותי בילדות של ילדי האהובים.

חגית: השיר מתמקד בפעולת הריצה הגדולה, ובפרוק המפתיע שלה לריצות קצרות. יפה בעיניי ההצמדה של הגדול והקטן, המתרחשת בשורות הראשונות של השיר וכן בבית השלישי בשורה "באינסוף הקטן של ימיו". בהמשך לפירוק הריצה, גם הגוף מפורק לאיבריו, שמשתתפים, כל אחד מהם אחרת, בתנועת הריצה. גם בשירים אחרים מתרחש הפירוק והענקת תפקידים לאיברים השונים, דוגמת השיר "הודעת המציל", ע' 21 "אחד מעמנו / אינו זז ממקומו ורק איבריו טסים", וכן בשיר "פנייך אסופים לאחור", ע' 27, בו מדובר בנפרד על המצח, השערות וחלקי פנים אחרים של האישה. ועוד אבחנה – כפי שבשיר "מתרוצץ" הריצה הובילה לפירוק הגוף לאיברים, כך ובמהופך, בשיר "פנייך אסופים לאחור", פירוק הפנים הוביל למילה "מתרוצץ". ועוד פירוק מעניין לאיברים. בשיר "עובר", ע' 55, נאמר "מעת שעוברהּ נח בבטנהּ, דווקא איברים אחרים משלה החלו להיראות מחוץ לגופה, בטוחים ברשות עצמם". בשיר "סדר חדש", ע' 43 "הלילה ביקשתי לסדר במתינות את איברי / במיטת שנתי, / לא עוד השתרעות מקרית, / כי אם שרטוט עצמות בחומר". השיר "ללא נשימה", ע' 80 מדבר על דם, ריאה, לב, גרון.

הצד הגופני מודגש בספר. המילה "גוף" והטיותיה מופיעות ב- 23 שירים לפחות.

שאלות ותשובות:

חגית 6: מה מהות הקרבה שלך לביולוגיה של גוף האדם, לאנטומיה, והאם תוך כדי כתיבת השירים האלה, אתה רואה בעיני רוחך את האנשים כאוסף איבריהם?

מירון 6: יחסי הגוף והנפש הם בלתי נתפסים. ישעיהו ליבוביץ המנוח עסק בכך לא מעט. היו תקופות של הכחשת הנפש, היו תקופות של הכחשת הגוף והתייחסות למציאות בעיקר כאנרגיה. פלא הבריאה הוא כיצד יצור כה "אנטומי" כמונוּ הוא גם אפוף ברגשות ובתובנות. אני חושב שלעתים יש לי מאבק בגוף ולכן אני לא אוהב להאביס אותו באוכל רב, וגם מזמין אותו לריצות ארוכות על חוף הים … גם האיברים כשלעצמם מרתקים אותי ואני מייחס להם אישיות נפרדת.

חגית 7: האם הספר הזה "גופני" יותר מקודמיו?

מירון 7: איני חושב שספר זה ככלל "גופני" יותר. דומני שיש בו התייחסויות מעודכנות לגוף האנושי ולצערי גם לחולי הגופני בהקשר של מחלתה הקשה ופטירתה של רעייתי האהובה עפרה ורד. אולי יש קרבה רבה יותר בין הגוף שלנו לבין חלקי הטבע.

חגית: השיר כל כך עשיר בנושאים, הוא ממש גדוש כרימון. אנסה לפרוט אותו לגרגריו העסיסיים. הביטוי "מקום חגיגי במפרצי הסדר הרגיל" בסוף בבית הראשון מנצנץ יופי חגיגי. השיר נפתח בשתי חידות, "רכס ההרים המזרחי" ו"הימים המיוחדים ההם". גם הביטויים "עונת התנועות", "השעות הרגישות" בהמשך השיר, אינם ברורים דיים, אם כי ניתנים לניחוש מושכל. החידתיות מעקצצת, מעוררת, כמו קמצוץ תבלין מריר על הלשון.

שאלה ותשובה:

חגית 8: מה אתה מרגיש כלפי הקורא, כשאתה מגיש לו את החידות האלה הלא-מתפענח?

מירון 8: אין לי כל רצון להקשות על הקורא. להיפך: ככל שחולפות השנים אני חש ששירתי מתבהרת גם אם נסערת יותר. ישנם דברים שרק לאחרונה "קיבלתי אומץ" לומר אותם בפשטות יחסית. אבל עדיין הפלא מורכב ביותר והניסיון לסלק ממנו כל קושי הוא בעייתי בעיני. לעתים אמירה מורכבת משפיעה על המצב הנפשי והתודעתי של האדם הרבה מעבר לצפוי.

חגית: השיר דוהר קדימה, עובר דרך דימויים, אחד אחרי השני, בלי להביט לאחור. זהו שיר תהליכי, הנמצא בתנועה, וכמוהו עוד שירים רבים בספר. המילה "תנועות" אף נמצאת בשיר הזה. לה ולנטיותיה לפחות 8 מופעים בספר, והיא מעידה על חיוניותו.

שאלה ותשובה:

חגית 9: האם אתה והשיר לוקחים זה את זה במודע לריצה של קשת תכליתית באצטדיון האולימפי מנקודת הזינוק לנקודת הסיום? האם יש שירים, שעושים הקפה שלמה?

מירון 9: אני חושב שיש אצלי "הקפות" מסוג זה, אולי יותר במחזורי השירה. עם זאת גם כאצן אני מעדיף מסלולים ישרים ולא חזרות על עצמי ועל אותם מטרים שבחול … השיר דומה מאוד לחלום ובשניהם נקודת הזינוק ונקודת הסיום גמישות מאוד ומשתנות בעצמן מעת לעת.

חגית: במרוצתו השיר מגיע לקו הגמר – לאהבה המופלאה לעופרה הרעייה, לה מוקדש הספר: "באהבה רבה לרעייתי". האהבה הרבה בין בני הזוג מוצאת את ביטויה בהיטמעות הדדית כמו בשיר "טיול", ע' 35 "תקוות נעוריה, גם שמורת מוחה, / עדין מבקשות את ביקור נפשי בחזהּ". באותו שיר באה לידי ביטוי ההתמזגות הגופנית של האוהבים "רק גופי נותר נתון בידייך", וכן בשיר "פנים עוזבים", ע' 41 "עשרות שנים גופך מתרחש בי."

אך הגוף התכלה: לאיטו או בקפיצות מחלתו.

מחלות ארורות! מירון איזקסון כותב עליהן באומץ, וכך מנסה לגבור עליהן. בשיר "הבית כמו כל מחבוא", ע' 22 "הגוף החולה יכנס לתוך הבית המוכן, / רק שם ימסור בצעקה את הכאב.". בשיר "סמוכים", ע' 59 "אדם נשאל לראשונה על מחלת נעוריו".

חגית: הגלקסיות מתעתעות. לאחר קריאות חוזרות בשיר, אני מבינה, שהן אינן העיקר כאן, שמידת נכונות הידע שלנו על הגלקסיות היא חסרת חשיבות לעומת כיליון הגוף. המושגים אפלה, חומר, התפשטות, המובאים בהקשר הפיזיקלי העובדתי בבית הראשון, נצבעים בקדרות ובאופל הסמיכים יותר כשהם באים בהקשר של גוף האדם המסתלק. גם בשיר "מאיזה כח", ע' 31 מועמדים זה מול זה הפיזיקה וטבע האדם.

שאלה ותשובה:

חגית 10: האם אתה תר אחר עובדות על תופעות הטבע, כדי לעמת אותן עם חיי אדם?

מירון 10: בהחלט. החל מהעובדה שכ – 70% מעִמנו הם מים ו – 70% משטח כדור הארץ הוא מים. ודרך החומר האפל ומימדי הזמן והמקום, וכוח המשיכה, ויכולת הרחיפה הקוסמִית והאישית – כולם כולם שותפים בין חיי אדם לקיום הטבע הנברא.

חגית: הגוף החולה של עופרה נוכח בחייו של מירון ח. איזקסון ובספר. בבית האמצעי של השיר "אזכורים", ובשיר המכונן, המוקדש "לעפרָתי":

חגית: זאת קינה מטלטלת על המחלה, אשר מתגלית כטעות אחת גדולה, הנפרטת בשיר לטעויות של הגורמים השונים. המידות, על שלל משמעותיהן, כולל המדידות, משתלבות בשיר. התנועה היא מטה: שקיעה, כניעה לכוח הכבידה. הצער העצום מניב ביטוים שירים יפהפיים: "לרדת למרומי יסודותייך"; "המים העליונים יורדים לחדש את תעופת אורם".

השיר מתחילתו ועד סופו שקוע בים, גם רבים משירי הספר מתרחשים בים. לדוגמא "טיול", ע' 35 "דרוכים היינו ממעשה הים בחופנו".

חגית: זה שיר מופלא-מופרע, כמעט איגיוני. הבית הראשון, המדבר על יצורי הים, מלא דמיון מלהיב של יצורים בכוכבים. הבית השני פותח בטיעונים מפתיעים-מופרכים, שמנסים לשכנע בהגיונם, מרחיק אל כלי הנגינה, ולא חוזר יותר אל יצורי הים.

מה זה "חוף עולמי אחד"? חוף מתארח תדיר בשירי הספר:

חגית: זהו שיר ימי-חופי מרכזי. הביטוי "אצני חוף קבועים", בכל מילה שלו, מסמן את הנושאים הבולטים של שירי הספר. את הרצים פגשנו בשירים "מתרוצץ", "פניך אסופים לאחור". חוף מארח שירים רבים. לטיפול של שירי הספר במושג הזמן, המתבטא כאן במילה "קבועים", אתייחס בהמשך. בולט לעין שהשיר הזה כתוב בגוף ראשון רבים. יש משהו נוגע ללב ב-"אנו", "בנו". הביטוי "גבול הרוח" הנתן לספר את שמו, מפגיש בין שדות סמנטיים שונים. הגבול הוא מחסום יבשתי מקובע, למטה, על הקרקע, ואילו הרוח היא תנועת אוויר חופשית למעלה, באטמוספירה.

צמד המילים המסיים את השיר, "יבשת הסערה", הוא מקבילה של "גבול הרוח": יבשה היא גבול הים וסערה היא רוח חזקה.

בטרם אמשיך בעיון בנושא נוסף, המשתקף בשיר, אציג שאלות.

שאלות ותשובות:

חגית 11: מהו יחסך לים? מתי התעוררה משיכתך לים, האם מאז שרותך הצבאי בחיל הים?

מירון 11: גדלתי ליד הים. נמשכתי מאוד להביט בו. אמא ז"ל אמרה שבגיל צעיר מאוד לקחה אותי לחוף ואמרתי לה: "לים כזה גדול אני לא נכנס" … הייתי תמיד שחיין עלוב ואצן די טוב על החוף. היחסים בין הים לחוף הם יסוד קיומי גדול.

חגית 12: מהו העניין הגדול שלך בריצה, ברצים?

מירון 12: לגבי זה כמעט הדבר היחיד שמרגיע את המתח החזק והקבוע שבתוכי. אני חושב שריצת הרגליים היא ביטוי, תגובה והכנה להרבה ריצות אנושיות וגופניות שקיימות בפועל בחיינו או שהיו יכולות להיות.

חגית 13: מי אלה בגוף ראשון, המכונים "אנו"?

מירון 13: "אנו" במקרה הזה הם הרבה מבני האדם, כל אחד ואחת והחוף שלו ששם נפגשות הסערות שלו כדי לנסות להירגע. השריקות שם צלולות ולעתים מנגנות.  

חגית 14: מהו גבול הרוח, האם הגבול הגשמי הפסקני גובר על הרוח החופשית ומרסן אותה?

מירון 14: ראשית, הגבול הפיזי. אני מאוד עסוק ברוח על שפת הים. דומני שהרוח בעולם היא היְסוד הקבוע ביותר של מזג האוויר. אבל גם לה מוקצים גבולות ולעתים היא נושבת נגד עצמה. הרוח האנושית מגיע ממקור אין-סופי אבל היא עצמה בוודאי לא מגיעה לכך.

חגית 15: האם חוף הוא, בעצם, גבול הים?

מירון 15: ואולי היבשה היא העיקר והים עוצר ומגביל אותה? איני יודע. אבל החוף הם מגרש המשחקים הגדול ביותר של החיים הנמצא גם ליד הסערה והסכנה וגם ליד טעם המלח וגם ליד התענוג.

חגית: "היפוך" הוא אחד הנושאים המרכזיים בספר. הוא מבטא קשת רחבה של עמדות בשירים השונים. ההיפוך יכול להיות, בין היתר, ממשי, כמעט גיאומטרי, ומנגד, מופשט, דמיוני. השיר "הודעת המציל" מדגים היפוכים משני הסוגים האלה. לקראת סוף השיר המציל מבקש מהרצים להפוך את כיוון תנועתם. זהו היפוך ממשי, קווי. פתיחת השיר, בה התוצאות בוחרות את סיבותיהן, היא, היפוך מופשט, מחשבתי בין סיבה לתוצאה.

השיר "היפוך", ע' 24, מציע להפוך את כיוון ההליכה. הוא כל כך משכנע "ללכת מטעם גבו לאחור", כדי לראות "את הדברים שאותם הוא עוזב", כדי לא להיבהל ולברוח "מהמקום שמגיע אליו", שההליכה הרגילה קדימה נראית ממש מגוחכת.

השיר "שיחת החוף", ע' 33, מדבר על היפוך ממשי בציר האנכי "המתעמל בקצה החוף / מקפיד להפוך את גופו: / כשראשו שלמטה…".

לעיתים ההיפוך המופשט הוא משעשע, משחקי. כך זה בשיר הבא:

חגית: איזה רעיון יפה, מהופך כזה! במקום שהאדם ישתמש בטבע ובמכשירים, כפי שהוא רגיל לעשות, אלה, הדוממים, משתמשים בו, ואף ניחנים באישיות. יפה בעיניי המשחקיות הזאת, מלהיבה ומשמחת!

כך זה גם בשיר "רוחי", ע' 28 "הפעם רוחי היא שבאה /  אצלי להסתתר, / לא אני שביקשתי את נשיבתה / אלא היא שחרדה פן תגורש ממני."

שאלה ותשובה:

חגית 16: האם זכור לך, איך ניצתו בך 2 משחקי ההיפוך: בין אדם לחפצים ב"שימוש" ושל ההליכה לאחור ב"היפוך"?

מירון 16: ללא הרף אני מעסיק את עצמי בשינויים אפשריים "קטנים" העשויים להביא למהפכה גדולה. למשל עין שלישית נוספת מאחורי הראש … כל ההתנהגות האנושית תעבור מהפך כתוצאה משינוי מוגבל זה. מכאן ועד להיפוכי כיוון, הדרך כבר לא ארוכה …

חגית: המשחקיות, ההיתוליות קורצות גם משירי החפצים המואנשים.

כך זה בשירים הבאים:

"חמדת הרעש", ע' 25 "חפצים / העושים את פעולתם החשובה בשקט / … / החול מתחרט בדממה על פזרנותו."

"טיול", ע' 35 "כבר בתחילה דוממים רבים / ביקשו להשמיע לנו את דפקם".

"חמצן", ע' 34 "המוצרים רושמים על עצמם את רגע ההולדת / של נשימתם והמועד הקרוב של תפוגתם".

"אין מוקדם ומאוחר", ע' 76 "חפצים ודוממים מבקשים להיות פעילים".

שאלה ותשובה:

חגית 17: באיזה מצב צבירה של התודעה אתה נמצא, כשהדוממים מתעוררים לחיים סביבך?

מירון 17: נדמה לי שבמצב של התאהבות מוזרה אבל גם נעימה. אולי גם בפחד מסוים, אם כי כמעט נשלט.

חגית: הומור מנצנץ בשירת החפצים של מירון איזקסון, אך אין הוא מטרה בפני עצמה, אלא עוד דרך להמשיך בחיים, למרות הכל. על כך מרמזת השורה המבריקה, השברונית "במקומות הקשים וכשהחישובים משתבשים" לפני השורות ההיתוליות המצוטטות למעלה מתוך השיר "חמצן" בעמוד 34.

אל לנו לזלזל בחפצים, ולהרגיש את עצמינו שליטים עליהם. ישנם חפצים שמכניעים אותנו.

חגית: השיר מסעיר לגמרי. ההאנשה שבצמד המילים "שעון זקן" מניבה כפלי משמעות מופלאים, דוגמת "שעתו האחרונה", אותה הוא מראה, ואותה הוא חי.

שני המושגים, שבונים את הצמד, גם "שעון" וגם "זקן", הם מוכי זמן. כואב מאוד, ששעון, משרתו הנאמן של הזמן, מובס ע"י הבוס, חסר הרחמים, השתלטן, התליין.

שאלה ותשובה:

חגית 18: במה שונה שעון מחוגים ממכשיר אחר, דוגמת ברז מים, או מגהץ? האם הזמן שוחק אותם אחרת?

מירון 18: השעון סופר אותנו כל הזמן, יותר ממה שאנו סופרים אותו. הוא המאמץ האנושי לטעון שיש גם זמן אובייקטיבי מסודר. הוא דבר מהפכני וחזק שיושב על היד שלנו כצעצוע.

חגית: מירון איזקסון הולך נגד הרוח. לא רק שהוא שולף את חרב "הבריאות" מול דרקון המחלה (בשירים "אזכורים", "שעון", המובאים כאן) וכורת כמה מראשיו, הוא מגמיש את הזמן – "הזמן שוב עם חיינו גמיש" בשיר "צמצום" בע' 39, ואפילו משבש את החד-כיווניות הסופנית של הזמן בעזרת שיטת ההיפוך:

חגית: מירון איזקסון, מתגרה ברוח, הולך באומץ נגד הזמן, ומלמד אותנו, שהומור שנון, עד כדי איגיון, עוזר להמשיך בחיים, המתרוקנים מהנכסים העיקריים שלנו – מהאנשים שהיו לנו לחברה, לסביבת מחייה.