בהמשך עצוב לסדרת השירים שפרסמנו לרגל יום השואה הבינלאומי שחל בשבת 27/1/24 אנו מפרסמים כעת שירים שנכתבו בעקבות השבת השחורה של השביעי באוקטובר 2023. והפעם רות נצר נזכרת בפרק בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל, ומביאה שיר שכתבה בהשפעת האירועים.

המערכת

כריכת ספרה של רות נצר “ההתחלה – נומה עמק”

הקיבוץ שבו גדלתי היה קצהו הדרומי של עמק בית שאן, וחוץ מאשר בכוון הצפוני, היה מוקף ערבים.

זה לא היה פשוט כלל וכלל. ההתקפה הראשונה של ערבים על הקיבוץ התרחשה בפברואר 1938, שנה וחצי אחרי העלייה של הקיבוץ על הקרקע. היו אירועי דמים נוספים בשדות, וחברי קיבוץ נהרגו. על כל האירועים האלימים האלה שהתרחשו בטרם לידתי – לא ידעתי דבר בילדותי. אבל ליל ההתקפה הגדולה השנייה של הערבים בפברואר 1948 על הקיבוץ זכור לי היטב. אולי זה הזיכרון הראשון.

הייתי כמעט בת ארבע, עם עוד שלושה ילדים בחדר הפעוטון, בלינה המשותפת. לא הבנו כלל את סכנות הלילה הקשה ההוא. מה שזכור לי, לעומת זה, היו קולות מצהלותינו, ילדים קטנים בלילה הגשום והסוער, כשזרקנו נעליים זה על זה, וגדי זרק נעל ששברה את זכוכית החלון. בבוקר הסתבר שהגשם שירד היה המושיע. כמו בסיפורי המקרא, אלוהים גייס את הטבע כדי להושיע את עמו. הבוץ הטובעני בלע את נעלי הערבים, והם ברחו. הסיפור הזה סופר שוב ושוב והיה לאגדה הרואית.

הערבים, שמכרו את אדמותיהם בכסף מלא, האמינו שהיהודים יברחו, בסופו של דבר, מפני הקדחת והחום, והאדמות יחזרו אליהם. בינתיים הם גנבו מהשדות של הקיבוץ, עקרו את עצי המטעים, והציתו אש בשדות הקיבוץ שהבשילו. כמעט כל שני וחמישי, שנה אחר שנה, בימי הקיץ הלוהטים ממילא, הפעמון הגדול צלצל בקולו המבשר רע, לרוץ ולכבות את השריפות. פעם אחת יצרו הערבים טבעת אש סביב הקיבוץ כולו. שנים רבות חשבתי שהזיתי את זיכרון האימה הזה, עד שהתחוור לי שאכן היה.

בימים ההם לא היתה טלוויזיה. גם לא טלפונים. מעט העיתונים היו בחדר-תרבות. אנחנו, הילדים, כמעט לא ידענו מה קורה בעולם. אף אחד לא סיפר לנו על מה שקורה מחוץ לקיבוץ. היינו כשמורת טבע מוקפת גדר. את הרע זיהינו רק עם העולם שקיים בחוץ, עם הערבים הגונבים ואורבים בשדות.

גדלנו בתוך עמק מוקף הרים, שהוא כעין חממה של תמימות, שביקשה לשמור עלינו, הילדים, מפני ידיעת המאורעות של מלחמת העולם, השואה, ומלחמת השחרור. ההרים היו שומרי העמק מסביב.

בטיולים בשדות הקיבוץ היינו מגיעים עד לתעלות האנטיטנקים הרחבות שנחפרו במלחמת השחרור, ושתמיד הזכירו לי את תעלות המים שסביב המבצרים של ימיהביניים. התעלות הרחבות נותרו שם, והמשיכו לחרוץ את השדות כמזכרת לטנקים שאולי באו ואולי לא באו, ואולי עוד יבואו, והיו התראה והבטחה נאמנה שלא ינום ולא יישן שומר ישראל. התעלות חסמו את חירות ההליכה בשדות, את תחושת המרחבים. הן היו התראה וגבול: עד כאן! כי השדות באופק מוליכים עד ההרים ושם אורב הזאב. כלומר, הערבים.

כשהתפללו בביתהכנסת “בָּרוך אַתָּה ה’, הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים” – לא הבנתי למה בדיוק התכוונו.

היה איוּם נסתר מסביב, ולא ידעתי את פשרו. בשוכבי בלילות שמעתי את הולם לבי המפוחד, ולא ידעתי אם קול לבי הוא או קול צעדיו של האורב הבא מבחוץ. בחוברת קטנה לספרות, במדף הספרים של ההורים, מצאתי אז את שירו התמציתי של אריה לודוויג שטראוס, שתיאר את פעימות לבי:

מַה זֶּה קָם בָּאֹפֶל וְהָיָה?

הִתְעוֹרַרְתִּי. אֵי עוֹד אֵרָדַם?

הֲקָרְאָה חַיָּה בְּקוֹל אָדָם

אִם אָדָם הוּא, כַּחַיָּה יִלֵּל?

…אִם זָעַק הַלֵּיל מִלֶּב חַיָּה?

כָּל הָאֹפֶל קָם בִּי וְהָיָה.

בתקופת מלחמת סיני שוב התגברו ההצקות שמעבר לגבול – פה ושם פגזים ואזעקות. הייתי הפחדנית הידועה שמגיעה ראשונה מכולם למקלט.

אבל קודם לימים שהערבים היו בעינינו נציגי הזדון, שמורה אתי תמונה פסטורלית של אחו ירוק, נרחב, מלא כלניות צבעוניות, מעבר לגדר הקיבוץ, כשחברתי רחל ואני עמדנו שם, ילדות בנות חמש לערך, וילד ערבי קטן, רועה צאן אביו, הושיט לרחל מעבר לגדר זר כלניות.

זכרונותי אלו שהבאתי למעלה פורסמו בספרי ההתחלה – נומה עמק כרמל, 2012.

בימים אלו הקיבוצים שבו ותפסו את מקומם החשוב בהתיישבות בארץ, ואני שבה וחשה גאוה על שגדלתי בקיבוץ.

בימים אלו אני שבה להתגעגע אל הילדות הרחוקה ההיא הטבולה בטבע.

כתבתי עכשיו:

ילדות. זכרון.

פרחי הבוגנויליה הלוהבים,

צמח השעוֹנית שהשתרג על ה’ליפט’,

הארגז הגדול בו הורי הביאו את שארית הפליטה

של חפציהם מהגולה, הגינה הקטנה ליד הבית

שאבא עמל עבורה, בבת עינו, עם פרחי אמנון ותמר

וצמח בשרני כָּסוף ריחני ששמו אבד לי,

ושלוליות הגשם, הבוץ החמדני,

והשמש שקרניה הקיפו את הקיבוץ הקטן

כמו עין ענקית –

עוד מעט אבא יצֵא מבית הכנסת עטוף טלית

וישיר: ‘לכה דודי לקראת כלה’.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

15 − 9 =