משה גרנות סוקר את ספרו של החוקר גדי בן עזר המביא סיפורי מסע ועלייה לישראל של אנשים שונים.

המערכת

כריכה קדמית של ״זה שינה לי את כל החיים: סיפורי מסעות לישראל״ של גדי בן עזר
כריכה קדמית של ״זה שינה לי את כל החיים: סיפורי מסעות לישראל״ של גדי בן עזר
כריכה אחורית של ״זה שינה לי את כל החיים: סיפורי מסעות לישראל״ של גדי בן עזר
כריכה אחורית של ״זה שינה לי את כל החיים: סיפורי מסעות לישראל״ של גדי בן עזר

על "זה שינה לי את כל החיים – סיפורי מסעות לישראל", 2023, 312 עמוד.

את הספר שלפנינו אני מחלק לשני אגפים: האגף המחקרי, שעניינו סקירה המיועדת לאנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה של ההגירה והפליטות; והאגף להדיוטות בתחום, שאני שייך לו, ובו סיפוריהם של 11 ישראלים המפרטים את הדרך הארוכה שעברו על מנת לעלות לארץ ישראל.

בחלק הראשון אנו פוגשים סקירה מפורטת של המחקרים שנעשו בנושא, וביניהם המחקרים של המחבר, ד"ר גדי בן עזר, פסיכולוג קליני ואנתרופולוג, שחיבר מחקרים בתחום, וביניהם שני ספרים על עליית יוצאי אתיופיה, שזכו לתהודה בארץ ובעולם. ובכן, כאמור, החלק הזה של הספר אינו מיועד להדיוטות. אני אתרכז באחד-עשר הסיפורי העלייה לארץ מאירופה, מאסיה, ומאפריקה – כולם סיפורי עליות של מצוקה (שואה, אנטישמיות אירופית ומוסלמית). לא נכללו כאן עליות מארצות הרווחה כמו ארה"ב, דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה. כל הסיפורים מובאים בלשונם של המרואיינים, כשלפעמים הלשון עילגת, והמחבר מעיר הערות בסוגריים, או אפילו מפסיק את רצף הריאיון. ההתערבות של המחבר נראית לי נחוצה, בעיקר כאשר המרואיין אינו שם לב שהוא סותר את עצמו. זה המקום לציין שהמחבר מזכיר בפתח דבר כי סבא רבא שלו מצד אביו עלה מעיירה בהונגריה, והיה בין המתיישבים הראשונים בפתח-תקווה, היא אם המושבות. להלן הצצה למונולוגים של 11 המרואיינים:

אלישע עלה לארץ מחלב שבסוריה בגיל שמונה. עליית מצוקה כי ערביי העיר התנכלו ליהודים אחרי החלטת האו"ם על חלוקת הארץ. המשפחה מחליטה לעזוב את סוריה בחשאי, שלא יידעו כי מגמת פניהם היא למדינה הציונית, והם נפרדים – ההורים שולחים את הילדים מלבנון לארץ, כשמדריך מקומי אמור לדאוג להם, להביא אותם בשלום לגבול, וכהוכחה שעשה את משימתו נאמנה, עליו להביא מאלישע אבן שתשמש ראיה. אלישע מספר כי לפני העלייה משפחתו הייתה משכילה ועשירה – דיברו בבית צרפתית, ובילו באתרי נופש בלבנון. מעניין שגם שאר המרואיינים מארצות האסלאם הדגישו את היות משפחתם עשירה ומשכילה. בארץ זכה אלישע לחסות של רחל ינאית בן צבי, אשר מתוך דאגה לחניכיה לא השתתפה בהלוויית בנה שנפל במלחמת השחרור. רחל ינאית אף סייעה לאלישע להתקבל לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, למרות שלא היה לו כסף לשכר לימוד.

ירמי עלה לארץ מפולין. מלחמת העולם השנייה פרצה כשהיה בן שבע. אביו מחליט לנהוג במכוניתו מזרחה, לברוח מהנאצים, וכשהדלק אזל במיכל, הוא ממיר את המכונית בעגלה וסוס של איכר. הם נוסעים לסטרי שבמזרח פולין, אבל הגרמנים מגיעים גם לשם. במזל, בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, סטרי עוברת לשלטון הסובייטי. כאן הקורא פוגש בבילבול בדברי המספר: בעמ' 47 יש החלטה לחזור לפולין, ואילו בעמ' 48 הם פונים לסיביר. מסיביר הקפואה הם מדרימים לבוכרה שבאוזבקיסטן, בתנאים מחפירים (חושות בוץ, שירותים מסריחים, מים מזוהמים, כינים, רעב – אנשים אוכלים בשר כלב!). שני הוריו נפטרים בזה אחר זה (על מות האב נודע לו רק לאחר שנה וחצי). גונבים מירמי את התיק שאימו ציידה אותו בו עם תעודות, מסמכים, ותכשיטים. הוא עובר אודיסיאה שלמה: בים הכספי, בפרס, בקראצ'י, משם באונייה לתעלת סואץ, קנטרה, ארץ ישראל. בכניסה לארץ מאבקים אותו בדי.די.טי כדי להיפטר מכינים. גם הוא זוכה לחסותה של רחל ינאית בן-צבי, וזוכה להכיר את פרופ' (אז דוקטור) זאב וילנאי, ואת הנרייטה סאלד (הדתייה), שלאחר ריאיון מפנה אותו לחינוך חילוני. האמפתיה של המחבר למרואייניו באה לידי ביטוי בכך שכאשר ירמי סיפר על מות אביו, שנודע לו מאוחר, הוא בכה יחד איתו.

ברכה נולדה בצנעא שבתימן, אחת מתוך תשעה ילדיה של אימה (האב נפטר). מרשימה במיוחד התושייה של האם, השוכרת חמרים המובילים אותה ואת שמונה מילדיה (האחות בכורה נשואה) לאורך שבועיים קשים עד הגיעם לעדן. שם הם עוברים תלאות רבות, כולל הסכנה שיגורשו. ברכה זוכה שם לחופש שלא היה קיים בצנעא, שם הבנים למדו, והבנות עבדו במשק בית, כשאין שום רוך בין הורים לילדים. בעדן אפשר היה לשחק עם ילדים אחרים, וגם להרוויח פרוטות בשליחויות שונות (סחורה מוברחת מהנמל). אימא נישאת נישואים פיקטיביים עם בחור שהיה לו אישור עלייה, וכך מתאפשרת עליית המשפחה ארצה. בארץ הילדים מפוזרים במוסדות שונים.

יאיר יליד צ'רנוביץ, ולפי הכותרת המשפחה שרדה את טרנסניסטריה, אבל לא כתוב על כך דבר. יש רמז בסוף הריאיון כי את העדות על טרנסניסטריה סיפר בתיעוד ב"יד ושם". מוזר שאין בכל הריאיון פרט כלשהו על הגיהינום שבטרנסניסטריה, לשם הוגלו יהודי בוקובינה וצפון רומניה למות ברעב ובקור, ולהירצח בעשרות אלפים על גדות נהר הבוג. הריאיון מתחיל בכך שהמשפחה עוברת את הגבול לרומניה בחשש גדול (הדוד שנלווה אליהם ערק מהצבא האדום), מגיעים לראדאוץ, ומשם לבוקרשט, טימישוארה, זאגרב, וספליט ביוגוסלביה, ומשם באונייה "כנסת ישראל" – 4000 מעפילים, 30 ימי שיט עד חיפה – שם זרקו עליהם רימוני גז, וירו עליהם באש חיה. לפני העלייה ארצה חוו את ההגליה לקפריסין.

אוסקר יליד בגדד שבעיראק. נדד לבצרה רוכב על סוסים ללא אוכף, גופו שורץ קרציות, אוכל לחם עוני. הוא שט על פני שאט אל-ערב לצד הפרסי, ומשם באוטובוס 30 שעות עד טהרן. המטוס שהביא אותו לארץ היה נטול מושבים, נטול אוכל ושתייה. משער העלייה הוא הגיע לקיבוץ גן שמואל. כיוון שבידו תעודה שוות ערך לתעודת בגרות, ביקש ללמוד רפואה, אבל קיבל עצה מחבר והתגייס למשטרה. במרדף אחרי מסתננים הוא נפצע קשה בשדה מוקשים, נעקרה לו עין ונפגע בשתי רגליו. הריפוי והשיקום נמשכו שלוש שנים. הוא מקבל קצבה ממשרד הביטחון ומנסה מזלו בעסקים ללא הצלחה. הוא משמש כנהגו של שרגא נצר, והוא מדבר באהדה גדולה עליו ועל דבורה רעייתו שמתייחסת אליו כמו אל בן. מעניין שלדעתו דווקא קליטתם של העולים ממזרח אירופה הייתה קשה יותר, כי היו רחוקים מהמסורת, ולא קראו בסידור בעברית.

יגאל יליד גרמניה ו"בוגר" אושוויץ (מספר מקועקע על זרועו). עבד במפעל "סימנס" שיצר חלקי מטוסים עבור הצבא הגרמני. בין העובדים במפעל זה היתה גם סימון וייל (אז עדיין בשם נעוריה – ז'אקוב). הוא חווה שתי צעדות מוות ושרד, שוחרר על ידי האמריקאים, אך הועבר לצד הסובייטי, ומשם הוא עבר לצד הבריטי. רב וחזן מאנגליה ארגנו עבור הניצולים תפילת יום כיפור בברגן בלזן. משם הוא עבר לבלגיה, לאנטוורפן. שם קיבל יחס מזלזל מצד יהודים שלחמו כפרטיזנים. הוא התרגש לראות חיילי בריגדה יהודים. הניצולים למדו עברית ושמעו הרצאות על ארץ ישראל. העלייה ארצה יצאה מפורט דה בוק בדרום צרפת, כשהם נחנקים מחום בבטן האונייה. הישראלים שהנהיגו אותם במסע נעלמו מפחד האנגלים לפני הגיעם לנמל חיפה. לאחר העלייה הוא נדהם מהנוף העני של הארץ. הוא משובץ בהכשרה בקיבוץ אפיקים, שם זכה ליחס מנוכר מצד הוותיקים. זאת הייתה הכשרה לקראת העלייה על הקרקע בקיבוץ נצר סירני. אבל הוא נוטש את הקיבוץ, וגר בשכונה ליד חולון – שם היה חול במקום מדרכות, לא היה חשמל ולא תחבורה ציבורית.

רבקה נולדה ב-1941 באוקראינה. אימא שלה ברחה מהנאצים לרוסיה, והיא, הבת הקטנה, נמצאה בבית יתומים. הן המשיכו לאוזבקיסטן, ובסוף המלחמה – חזרו לאוקראינה ולפולין ההרוסות. מגיעות לאוסטריה בכוונה לעלות לארץ ישראל. אימא מכירה גבר שהכיר את אביה (שכנראה נרצח על ידי הנאצים). האיש הזה היה בין חופרי בור, אליו היו אמורים להיקבר אחרי שיירו בהם. הוא רק נפצע, והסתתר בין המתים במשך שלושה ימים. כשרבקה הייתה בת שבע אימה התחתנה עם האיש הזה, וממנו נולד לרבקה אח. עם קום המדינה הם מגיעים ארצה, וגרים בתל חנן בחדר אחד בתוך דירה שהייתה שייכת לערבים. הבעל (שמו אינו מוזכר) עובד בבתי הזיקוק ונכווה אנושות מפיצוץ מיכל. כמו אצל חלק מהמרואיינים גם רבקה אומרת דבר והיפוכו: היא מסוכסכת עם אלוהים, אבל משוכנעת שאלוהים אוהב אותה.

שאול יליד אפגניסטן. הוא מזכיר את קורות הקהילה היהודית, את משפחת רז, שיצאו ממנה לוחמים גיבורים במלחמת השחרור. הוא מזכיר את סבו, שהביא את עצמות סבא רבא לקבורה בארץ, את עליית אבותיו לארץ ישראל בשנות העשרים של המאה העשרים (אבל חזרו לאפגניסטן). הוא עצמו היה ניצול פוגרום מוסלמי שאירע בעקבות טבח כפר קאסם. הוא נדד למשהד בפרס, שם ראה שיעים מלקים עצמם עד זוב דם בחג העשורה. משם עבר לטהרן, והתגורר באוהלים בבית קברות. מטהרן ברכבת בהמות, בקור מקפיא וברעב, לאיסטנבול, ומשם באונייה "נגבה" לארץ. העולים מנשקים את אדמת הארץ. שאול מזכיר שלושה אישים שהיטיבו עמו: פרופ' רינה שפירא (שהיא אם אשתו של המחבר) שהייתה מורתו המחבקת; את ברטה מתל יוסף, שתפרה לו מכנסיים וחולצה רוסית (כמו לצברים!), ואף הלבינה את נעליו לכבוד הבר-מצווה שלו; וכן את חסותו של מפקדו גדעון מחניימי. שאול אינו מצליח להבין מדוע אהוד ברק ביקש סליחה מעדות המזרח, הרי ברור שמי שלא החליט להיות מקופח זוכה להצלחה בארץ הזאת – ילדיו אקדמאים ומסודרים בחיים.

אלינה ואלכס ילידי רומניה. שניהם רופאים ממשפחות של רופאים (אביו של אלכס רופא, ואחיה של אלינה רופא). המומחיות של אלינה היא אנדוקרינולוגיה, ושל אלכס אף אוזן גרון. שניהם רחוקים מהמסורת היהודית, ובעיקר אלכס מעריץ את התרבות הרומנית, אבל הם חיו בפחד מתמיד מפני השלטונות הקומוניסטיים, מוטרדים מהאווירה האנטישמית שברומניה (שכידוע, הייתה בברית עם הנאצים, וחוללו זוועות ביהודים בימי מלחמת העולם השנייה). לאלינה היה מזל שפרופ' פרהון, שהיה נשיא רומניה בשנים 1952-1947, ופרש כדי להתמסר למחקר, נטה לה חסד, קיבל אותה לעבודה, וכשהיא הביעה חשש לגורלה לכשפרהון לא יוכל להגן עליה, הוא נענה לה ומשיג עבור הזוג, עבור הוריו, ועבור אחיה, אישור לצאת מרומניה. זה היה דבר יוצא דופן כי השלטונות לא אישרו יציאה מרומניה לבעלי תואר אקדמי. משפחתה של אלינה עלתה ארצה ב-1950, כאשר כיהנה כשרת החוץ היהודייה אנה פאוקר, הקומוניסטית האדוקה, שהייתה בצעירותה מורה לעברית. המעבר מרומניה לבלגרד שביוגוסלביה מפחיד אותם כי גם יוגוסלביה תחת דיקטטורה קומוניסטית. בהגיעם לווינה הם מקבלים מלון וכסף לקנות מזון, אבל הם קונים בכסף הזה כרטיסים לאופרה, קונצרטים, מוזיאונים, ומסתפקים בכריכים בספסל בפארק. "היאס" הציעו להם להגר לאמריקה, אך הם נשמעו לסוכנות, ועלו ארצה. עלייתם ארצה לא הייתה מטעמי הרצל ובית הכנסת (לא ציונות, ולא דת), אלא השאיפה לחופש ולתרבות חופשית שמתגלמים בעיר האורות – פאריס. הארץ היוותה חלון לעולם החופש והתרבות אליו כמהו.

שמעון יליד בנגזי שבלוב. ילד שמיני מתוך עשרה, עלה ארצה בגיל 24. בבנגזי היה סוחר עשיר בעל קשרים בינלאומיים. בעקבות מלחמת ששת הימים, התחוללו בלוב פרעות נוראות ביהודים, בעיקר בטריפולי, שם שחטו יהודים ברחובות. המזל היה שהמלך אידריס סנוסי נתן להם מקלט במחנה צבאי, ומשם עברו לאיטליה. לאחר שנה של נדודים באיטליה שמעון עלה ארצה באונייה "מולדת". שמעון הוא העולה היחיד מתוך האחד-עשר האלה שמספרים את סיפורי העלייה בספר שמתלונן על הפליה והשפלה, כי לפי דבריו לא מילאו את ההתחייבות שקיבל לדירה ועבודה, ולולא חבר עולה מעיראק שסייע לו, לא היה זוכה לדירה. הוא נדהם מכך שבארץ הקודש מחללים שבת. למרות תלונותיו, מסתבר שהסתדר בארץ בתור מייצג של מספר חברות תעופה.

פרידה ילידת פולין. עלתה ארצה בגיל 17 לאחר ניסיונות מסמרי שיער שעברה: הנאצים יורים בגברים היהודים בעיירה, ומסתבר שמכל משפחתה, רק אביה זכה לקבר. אימה ואחיה נרצחים. אימה מצווה עליה שתברח מהתופת. היא נודדת, וגויים מסרבים לתת לה מקלט משום החשש מגזר דין מוות מצד הגרמנים. תמורת מטבע זהב היא זוכה למקלט לילה. היא נכלאת בשני גיטאות, בורחת לפרטיזנים עוינים, ששודדים את היהודים. אצל הפרטיזנים הרוסים ביערות המצב יותר טוב, אלא שגם שם מתחוללות זוועות: יורים בבחור שחלה בטיפוס, ובבחורה שנרדמה בשמירה. ב-1944 היא משוחררת על ידי הרוסים, חוזרת ללודז' שבפולין, ומשם לאוסטריה, ואיטליה. בסיוע "הבריחה", היא עולה ארצה, אבל קודם שוהה במחנה מעצר בקפריסין. כמו חלק מקודמיה פרידה אינה עקבית: היא טוענת שמשפחתה היתה ציונית, למדה עברית ושלטה בפולנית, רוסית, ויידיש (עמ' 209), ומאוחר יותר היא אומרת שאיננה ציונית, ולכן הייתה מוכנה להגר לארה"ב (עמ' 210).

אחרי כל מונולוג בספר מקדיש המחבר פרק ל"הרהורים פרשניים", שבהחלט מעניינים, כי מדובר הרי בפסיכולוג קליני שהקדיש לנושא ספרים ומאמרים רבים, ויודע להבהיר לקוראים עד כמה העלייה-הגירה היא אירוע מכונן בסיפורי החיים.

ועוד דבר: המספרים מארצות האסלאם (להוציא את שמעון) מתארים את היחס החם והלבבי שקיבלו מהקולטים הוותיקים (אשכנזים, כמובן), ביניהם רחל ינאית בן-צבי, פרופ' זאב וילנאי, שרגא ודבורה נצר, פרופ' רינה שפירא, ברטה מתל-יוסף, פרופ' חיים שיבא (אז ד"ר שיבר), הנרייטה סאלד.

ולאחר כל השבחים, עריכה יותר קפדנית הייתה מועילה לספר חשוב זה.

קיראו גם

נחי אלון סוקר את הספר

גדי בן עזר מרצה על נושאי הספר:

שיחה עם גדי בן עזר:

2 תגובות

  1. שלום וברכה – איך אפשר להשיג את הספר ״זה שינה לי את כל החיים״ של גדי בן עזר ?
    תודה
    ישראל וגנר

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × שתיים =