כריכת ״הקול הגדול הזה״ של אור גרוס
כריכת ״הקול הגדול הזה״ של אור גרוס

* / אור גרוס

הָרֶחֶם שֶׁלִּי כּוֹאֵב

כִּי הָיִיתָ לְרֶגַע הַיֶּלֶד שֶׁלִּי

וְנִתְלַשְׁתָּ מִתּוֹכִי

בְּקוֹל קְרִיעַת חֲבָלִים אֲדוּמִים

לֹא בְּלֵדָה כִּי בְּמָוֶת

לֹא בְּהַפָּלָה טִבְעִית

כִּי אִם בְּהִתְעָרְבוּת כִירוּרְגִית מְזֹהֶמֶת

אֲנִי בְּחֶדֶר מַחְתַּרְתִּי, טָחוּב

עִם קוֹלָב וְאַתָּה

עוֹד לֹא אָדָם

רַק צֶבֶר תָּאִים

שֶׁפַּעַם הָיָה נִדְמֶה לִי

רַק צֶבֶר

שֶׁפַּעַם הֵנִיחַ לִי לְמַלֵּא אֶת צְרָכָיו

בתחילת השבוע ראיתי תמונה שצולמה מתוך קבינט המלחמה. בתמונה נראו עשרה גברים, בהם קצינים בכירים ושרים, ואישה אחת, קצינה. חשבתי לעצמי מה היה קורה אם יותר נשים היו פעילות בקבינט המלחמה בעמדות השפעה? האם זה היה משנה את התנהלות המלחמה? את הדאגה לחטופים? האם ההחלטות הצבאיות היו מתחשבות יותר בחיים מאשר בהרג? ברחם וברחמים?

השיר שלפנינו מופיע בספר שיריה הראשון של אור גרוס (ילידת 1990, תל אביב), “הקול הגדול הזה” (2023, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה: אלי הירש, עמ’ 17), ובלי קשר למה שמתואר בגב הספר על הפורטה של שירתהּ, הזהות הא-בינארית והלסבית שהיא מכילהּ, ליבתו היא הרחם הכואב של האישה שעוברת הפלה לא טבעית.

את הבית הראשון של השיר אפשר לקרוא אפילו מחוץ להקשרו הפנימי בהקשר של האימהות השכולות של המלחמה, שגידלו את ילדיהן, שגדלו והיו לחיילים, שנהרגו במלחמה: “הרחם שלי כואב / כי היית לרגע הילד שלי / ונתלשת מתוכי / בקול קריעת חבלים אדומים / לא בלידה כי במוות / לא בהפלה טבעית / כי אם בהתערבות כירורגית מזוהמת”.

מהי המלחמה אם לא ‘התערבות כירורגית מזוהמת’ של בני האדם בסדר הטבעי של החיים?

קיראו גם

אור גרוס בכתב העת “גרנטה”

דף הפייסבוק של אור גרוס

אור גרוס .דף הפייסבוק

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים − אחד =