אני והרמטכ"ל / אבישי מתיה
אֲנִי וְהָרָמַטְכָּ"ל מִסְתַּעֲרִים בְּמַחְפּוֹרוֹת
הַפָּאבִּים, גּוּפוֹ הַכָּבֵד, הַמַּרְפְּקִים,
רֹאשׁוֹ מוּכָן לִמְעִידָה, מְדַלְּגִים מֵעַל כּוֹכַב
הַמָּוֶת, שֻׁלְחָנוֹת אֲדִישִׁים לֹא מְצִיצִים, שָׁלוֹשׁ
לִפְנוֹת, הוּא עַל אֶזְרָחִי, אֲנִי לֹא מִתְנַשֵּׁם,
פְּרוֹפִיל 101, אֵין לוֹ נֶשֶׁק, אוֹ אוּלַי, מָה
הוּא מְחַפֵּשׂ, אֵיפֹה אִשְׁתּוֹ, לָמָּה לְמַטָּה, אֵיךְ
לְמַעְלָה, רָצִים, רָצִים, כְּבָר אֵין מִלְחָמוֹת, חַיָּלִים
בִּרְגִילָה, אֵין לִי חֲגוֹרָה, אֵין
לִי כֻּמְתָּה, אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁיַּעֲבֹר אֶצְלִי בַּבַּיִת,
הוּא מַמְשִׁיךְ, זֶה
לֹא בֵּירוּת, כְּמוֹ נְעָרִים אַחַר הַצָּהֳרַיִם,
תֶּכֶף יֵרֵד הָעֶרֶב וְאַבָּא יִצְעַק לִי הַבַּיְתָה,
שְׁרִירָיו הַבִּלְתִּי נִרְאִים, פָּנָיו נְטוּלֵי הַמַּבָּע,
בּוֹא נַעֲלֶה, הוּא חוֹזֵר לְמַדֵּי צָבָא, מָה
אֲנַחְנוּ, מְפַנִּים לוֹ דֶּרֶךְ, הַמְּפַקֵּד.
מאז תחילת המלחמה אני חושב על הרמטכ"ל הרצי הלוי (יליד 1967), שהיה בעברו, בין השאר, ראש אמ"ן, מפקד חטיבת הצנחנים, ומפקד סיירת מטכ"ל. הוא מונה ע"י הממשלה הקודמת, ואיתרע מזלו להיות הרמטכ"ל של ממשלת הרפורמה המשפטית, ולאחר מכן של המחדל הנורא של הטבח החמאסי בתושבי העוטף וחוגגי המסיבה בשמחת תורה. הוא מנהיג כעת את הצבא, אולי בתקופה הקשה בתולדותיו, ומבטו לעתים מכמיר לב. מה עובר לו בראש? האם שקל כבר להתפטר? האם יתפטר אחרי המלחמה? יחכה למסקנות של ועדת החקירה אם וכאשר תקום?
השיר שבחרתי למדור הפעם הוא מאת המשורר אבישי מתיה (יליד 1964, נולד וגדל בת"א ומתגורר כעת בהוד השרון) ומופיע בספר שיריו השני, "עכשיו קיץ, אז תמהרי" (2023, הוצאת יונה שחורה, עריכה ללי מיכאלי, עמ' 64), שראה אור באוגוסט.
קדם לספרו זה הספר "איש עם פצצה", שראה אור באותה ההוצאה, תחת אותה העורכת, בראשית השנה הזו.
שירי הספר החדש ממוספרים מ-1 עד 100. השיר שלפנינו מספרו 57.
הרמטכ"ל המתואר בשיר הוא רמטכ"ל גנרי, סימבולי, אלגורי, אבל יכול להיות גם רמטכ"ל ספציפי. בהקשר הטרגי של הרצי הלוי אני חושב על רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר (דדו), שהתפטר לאחר מסקנות ועדת אגרנט ב-1974, תוך כדי כך שטען כי נגרם לו עוול, ומת מהתקף לב בעת שחייה בבריכה שנתיים לאחר מכן והוא בן 50.
בהקשר השירי והרמיזות הנמסרות במהלכו אפשר לחשוב גם על הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול), שהיה ראש המטה הכללי של צה"ל בעת מלחמת לבנון הראשונה. שר הביטחון דאז היה אריאל שרון, שהקים בראשית שנות החמישים את יחידת הקומנדו 101, שיוחדה לפעולות תגמול, ושרפול נמנה יחד איתו בין לוחמיה. גם אזכור בירת לבנון בשיר, ביירות, מרמז על כך שמדובר בו, ויש אפילו רמיזות נוספות.
ובכל זאת מה השיר עושה מעבר להקשרים הביוגרפיים שלו? נדמה כי יותר מכל מתיה מוריד כאן את הרמטכ"ל לגובה העיניים של האזרחים, הופך אותו לאנושי יותר, אבל מזכיר לכולנו שהוא לא באמת יכול להיות כזה. השיר כמו נע בין חלום על חיי אזרחות נטולי מלחמות לבין חיי מלחמה שבהם האזרחים ממלאים תפקיד, לפנות למפקד הצבא הכללי את הדרך אל עבר היעד הצבאי.
