מריאליזם סאטירי לפוליטיקה אבסורדית: ביוטופ של אורלי קסטל-בלום

יוסף אורן מתאר ומנתח את הרומן החדש של אורלי קסטל-בלום “ביוטופ” – המתחיל כעלילה סאטירית ריאליסטית, ומתפתח בהמשך כעלילה פוליטית אבסורדית.

המערכת

“ביוטופ” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה 2022), הרומאן החדש של אורלי קסטל-בלום, כולל עלילה המתחילה כעלילה סאטירית ריאליסטית ומתפתחת בהמשך כעלילה פוליטית אבסורדית.

זו התוצאה הטובה ביותר שאליה הצליחה הכותבת להגיע במאמציה לשלב בעלילת הרומאן שלושה סיפורים, שנכתבו תחילה כסיפורים נפרדים באורך בינוני (כך ניתן להניח) כדי להיכלל בקובץ סיפורים חדש שלה, או שנכתבו בנפרד בשלב ההכנה לשילובם ברומאן על העיר ת”א.

אורלי קסטל-בלום התגברה על השונוּת המהותית בין שלושת הסיפורים הקצרים, והשלימה את הטמעתם בעלילת הרומאן, על-ידי הפקדת תפקיד “המספר” על מר זוז’ף שימל, הגיבור הפאסיבי והנאיבי מבין גיבורי הסיפורים הנפרדים הללו, שהינו גם הגיבור היחיד שדמותו גולפה באופן סביר ברומאן “ביוטופ”.

ז’וזף שימל (ביידיש: עוֹבֶשׁ) כשמו כן הוא. בהווה הוא גבר ערירי באמצע שנות החמישים, שאחרי שלוש-עשרה שנים כמרצה לתרבות צרפת באוניברסיטת ת”א פוטר ממשרתו בנימוק שהחוג מצטמצם והולך, אך הסטודנטים שהשתתפו בשיעוריו חשפו את הסיבה האמיתית לפיטוריו: הוא “חסר עמוד-שדרה” וכאלה היו גם הרצאותיו “שיעורים חסרי מבנה ותכלית” (עמ’ 187).

 אך גם בלי שיפוטם זה של הסטודנטים, יודע ז’וזף עצמו להסביר את כישלונות חייו: “אני תולדה של אירועים משמעותיים מאוד בהיסטוריה של העולם החופשי בכלל, ובהיסטוריה של מדינת ישראל בפרט” (עמ’ 38). אלא שמיד חוזר בו ז’וזף מן ההגזמה הזו ומסביר את לידתו כתולדה של מסורת שכיחה ובנאלית בשושלת של משפחתו: “אני יודע שאיני מרשים איש בסיפורֵי מוצאי. סיפורי אהבה בין חיילים אמריקאיים, קנדים, ואנגלים, לבין בחורות צרפתיות הביאו לבייבי-בוּם, שבו נולדה גם אמי, מוניק” (עמ’ 43), “שנולדה בנורמנדי ב-1945, מהרפתקה ללילה אחד של סבתא שלי, בלאנש, עם חייל קנדי” (עמ’ 38).

וכמעט כזו, מודה ז’וזף, היתה יכולה להיות גם הלידה שלו: “גם אני הייתי אמור להיות ילד של הרפתקה ללילה אחד, אבל אמי מוניק [בהגיעה לקיבוץ גינוסר] עזבה את החבר המתפרפר שלה [דודיק] והעדיפה להתחתן עם יוני שימל [שכלל לא היה חבר שלה], כי לא רצתה לגדל ילד בלי אבא כמו שהיא-עצמה היתה” (עמ’ 39).

על-פי דרישת סבתו, בלאנש, נסעו הוריו של ז’וזף ב- 196 אליה לצרפת, ושם התרחשה לידתו – שכזכור הוגדרה כאירוע משמעותי מאוד “בהיסטוריה של העולם החופשי בכלל, ובהיסטוריה של מדינת ישראל בפרט”. וכדי להעצים את היסוד הקומי בסיפור לידתו, חושף ז’וזף גם פרט אינטימי על עצמו: סבתו התנגדה שיעשו לו ברית-מילה, ודרשה שיוטבל בכנסיה פרוטסטנטית כמו אמו מוניק. משום כך לא נקשר אל אישה בהמשך חייו, והכיר בהשפעה של זהותו המפוצלת על חולשת אופיו: “אני חסר-דת משני הכיוונים. רק אבא שלי יהודי, אמא שלי נוצרייה פרוטסטנטית. לפי ההלכה אני לא יהודי. ועל-פי הנצרות הקובעת על-פי האב, אינני נוצרי. כלומר: אפילו שאני נימול, התמודדתי כל חיי עם בעיות זהות” (בציטוט הזה שולב המידע מעמ’ 38 עם המידע מעמ’ 202).

 בהווה מתגורר זוז’ף שימל בבניין רגיל בשד’ שאול המלך “ובמרחק שלושה בניינים רגילים מן הגורֵד החדש היוקרתי, המצופה זכוכית שחורה” (עמ’ 10). האבחנה הזו בין “הגורֵד החדש והיוקרתי” לבין “הבניינים הרגילים” – פרט המעיד על הכיעור שפוקד את ת”א כיום – מסבירה את העובדה שהוא עדיין לא התדרדר למפלס נחות יותר של העיר, המפלס שבו מתקיימים גרי-הרחוב ויתר החֵלכאים של ת”א.

במהלך חמש שנותיו כמפוטר ממשרתו באוניברסיטה, שבהן כמעט כילה את חסכונותיו, שוטט ז’וזף באזור מגוריו, עם כלבו פוקסי, ידידו היחיד מזה שנים, יחד עם המכונית הישנה מדגם רנו-טווינגו שחונה בחניית הבית הרגיל שלו, ולכן הכיר היטב את האוכלוסיה שאיננה מתגוררת לא במגדלים ולא בבניינים הרגילים, אלא ברחוב. לאוכלוסיה זו משתייכים מוכי-גורל שונים: הוֹמְלֶסים, נרקומנים, תמהונים, וקבצנים שכל אחד מהם שכְלל לעצמו שיטת קבצנות ייחודית כדי לשרוד, רובם מתוארים בעמ’ 24-12, ואחרי הפסקה מתחדש תיאורם, משום-מה, בעמ’ 146-129 של הספר.

אף שז’וזף שימל לא התרועע עם החלכאים ומוכי-הגורל האלה, וגם לא החליף כמעט מילה עם רובם, הוא מצא עניין בשיטות ההישרדות שלהם כדרי-רחוב – מעמד שלהנחתו גם הוא ישתייך אליו בקרוב – ולכן הדביק כינויים לכולם כדי לזהותם: “ההומלס המקריח”; “האגרסיבית בקַסקֶט האפור”; “בעל הניילונים”; “מאה ושמונים מעלות”; “קווין ג’וֹבנה” שמקבלת רק שטרות ישנים ורק מטבעות של עשרה או חמישה שקלים; “האשה הבלונדינית הרזה והצולעת”, שתמיד מבקשת אֵש ושקֶל; “הבחורה התמירה והעצובה” שיש לה שני כלבים, אך מורידה לטיול תמיד רק אחד מהם לסירוגין; “המשורר הנצחי”; וכו’.

אורלי קסטל-בלום תיארה את החֵלכאים ואת התמהונים הללו בקווי-זיהוי קצרים, מדוייקים, וכה ברורים, שיתכן כי עד מהרה יימצאו אמנים צעירים, מאלה שטרם התברגנו, שיכינו תערוכה של ציורים או ישלימו כתיבה של תסריט על-פי תיאורם ברומאן הזה.

בקיצור: תל אביב של קסטל-בלום ברומאן הסאטירי הזה איננה דומה לרומאנים הריאליסטיים והסימבוליים של הרבה סופרים אחרים, שלמטרותיהם השונות מיקמו את עלילות ספריהם בעיר ת”א, כגון: נתן שחם ברומאן “לב תל-אביב” (1996); יצחק אורפז בטרילוגיה התל-אביבית “לפני הרעש” (1999); יעקב שבתאי ברומאן “זיכרון דברים” (1977); יצחק בן-נר ברומאן “עיר מקלט” (2000); ויהושע קנז ברומאנים, “האשה הגדולה מן החלומות” (1986), “בדרך אל החתולים” (1991) ו”דירה עם כניסה בחצר” (2008).

אלא שבדרך אל ההשפלה המלאה, אמור כל מוּכה-גורל לעבור עוד שלב מתעתע בחייו, וכזאת אירע גם למר ז’וזף שימל שלנו. בהגיע סיפור-המעשה של הרומאן לעמ’ 58 – מקום כה מרוחק מתחילת הרומאן – נענה ז’וזף ביוזמתו למודעה שהציעה משרה במשרד של עורכת-הדין והנוטריונית סופי האזרחי, הממוקם במרתף של בניין רגיל ברח’ דב הוז, רבע שעת הליכה מדירתו. כך נוספה דמות חדשה  לסיפור המעשה של “ביוטופ”, דמות המוכיחה שאכן צורפה לעלילת הרומאן מסיפור נפרד שנכתב עליה קודם לכן.

במשרד המשגשג שלה מעסיקה סופי האזרחי שישה עוזרים, כולם “יצורי כלאיים דוברי צרפתית ועברית ברמת שפת-אם. – – – בוגרים מצטיינים של אוניברסיטת בר-אילן במשפטים או בתרבות צרפת” (עמ’ 58). בנוסף להיותם של כל עוזריה בוגרי אוניברסיטת בר-אילן, יובלטו בהמשך עוד פרטים מרשיעים, המעידים על נטייתה הפוליטית-אידיאולוגית של סופי האזרחי.

סופי היא אשה לבקנית “כבת שלושים וחמש, רזונת, קטנטונת, עם פני פורצלן” (עמ’ 60), שבניגוד לחזותה החיצונית היא מתמחה בתחום מסויים מאוד של המקצוע אשר אליו הוכשרה. זאת למד ז’וזף שלנו מן התפקיד שסופי הטילה עליו: לעמוד באולם הכניסה בנתב”ג עם שלט ועליו שֵם הלקוח המתאים – עולה מצרפת “מהמעמד הבינוני פלוס-פלוס”, אשר מסוגל לשלם לה בתמורה לעבודתה עמלה בגובה שלושים וחמישה אחוז מהונו, שאת היקפו היא כבר יודעת מ”תחקיר עמוק על המצב הפיננסי שלו” שעשו התחקירנים מבין ששת עוזריה במשרד.

בתמורה לעמלה “צנועה” זו הבטיחה סופי לעולים מצרפת שעובדיה ימתינו לעולה ולבני משפחתו בשדה-התעופה, ויצילו אותם מהיות קורבנות ל”עוקָצים של הישראלים”, האורבים למשפחות עולים כאלה כדי לנגוס נתח נכבד ככל שניתן מכספם (עמ’ 65-64). 

ז’וזף אמנם הבין איזו עבודה בזויה הוטלה עליו לבצע במקום עבודתו החדש, אך במצבו הפיננסי הקשה, וגם בשל חולשת אופיו התייצב בנתב”ג עם שלט הנושא את שמה של משפחה העומדת להיעקץ את העוקץ של חייה, והתמיד בה עד שהבשורה על הירושה שהורישה לו סבתו גאלה אותו מעבודתו זו.

במסגרת משרתו החדשה פגש ז’וזף יום אחד בשדה-התעופה ישראלי נוסף שעמד עם שלט דומה לשלט שלו: “בחור נמוך, רזה וחיוור, באמצע שנות השלושים לחייו, ראשו היה קטן, ושערו היה ישר, שמנוני, דליל, אך ארוך עד לכתפיים” (עמ’ 72). אך רק במהלך המסיבה שערכה סופי לעובדי המשרד ולידידיה (וכאן אנו שוב מבצעים דילוג גדול לעמ’ 108-103), התברר לז’וזף – למרבה האירוניה – ששמו של הבחור, עם מראה של נער מנערי הגבעות בשומרון, הוא דביר שוהם (במקרא דביר – קודש הקודשים בבית המקדש, שוהם – אחת משתים עשרה האבנים היקרות שהיו משובצות באפוד של הכהן הגדול), ידיד קרוב של סופי האזרחי, הזוכה לשירותיה המשפטיים בכל פעם שהוא מסתבך עם החוק.

רק בשלב הזה נזכר ז’וזף שכבר בפגישתם הראשונה (שתוארה בסיפור-המעשה שלושים עמודים קודם לכן) הושיט לו דביר שוהם כרטיס-ביקור שבו “נכתב באותיות מוכספות קטנות: איש עסקים, קונה ותורם ספרי תורה” – עיסוק שאותו הסביר כעיסוק צדקה שהוא מתמסר לו “מלא-מלא” מאז ניצל מן הפיגוע במלון “פארק” בנתניה ב-2002: “כל ספרי התורה שאני תורם לבתי-כנסת בכל העולם הם על שם הורי ואָחי שנהרגו על קידוש-השם” (עמ’ 74-72).

לשמע עובדות אלה הזדרז ז’וזף, כמנהגו, והדביק לדביר שוהם את הכינוי “היתום” – שגם הוא גיבור של סיפור נפרד נוסף, מאלה שאורלי קסטל-בלום הטמיעה בסיפור-המעשה של הרומאן “ביוטופ”. מעתה ישלטו שניים אלה, סופי האזרחי ודביר שוהם, בחלקו השני של הרומאן, החלק האבסורדי-פוליטי, שאי-אפשר לומר משהו בשבחו.

בהמשך המסיבה שערכה סופי לעובדיה ולידידיה לרגל חנוכת דירתה החדשה במגדל רח’ השופטים, התברר לז’וזף מפי “היתום”, שבמסווה של פעולה אלטרואיסטית לזכר קרוביו שניספו בפיגוע בנתניה הוא שוקד כעת על מפעל הדגל שלו: הקמת אנדרטה גבוהה ביותר בשטח E1 בין ירושלים למעלה אדומים. אך כדי להצדיק את הקמתה בעיני שונאיו של עם-ישראל, הוסיף אלמנט של מים לתכנון המקורי של האנדרטה: “תוספת שלבֶּדוּאים בח’אן אל-אחְמר יצאו מכל העניין מים ואולי גם חשמל”. וכבר גייס להקמתה תרומה של מיליארדר יהודי מקנדה בשם אברהם צוֹיזְנר (עמ’ 106).

מאחר שהוספת “אֶלֶמֶנט המים הקפיץ את העלוּת, כי צריך יהיה למשוך מים מכפר אדומים”, שוקד דביר גם במהלך המסיבה לחלץ תרומה גם מאורחי המסיבה, אשר בּרַףְ-הנמוך צריכה להיות בסכום בן ארבע ספרות לפחות. בנימוק “הומניסטי” זה הצליח “היתום” לגרוע גם מהונו המצטמק של זו’זף 2,500 שקל בשביל ילדי הבדואים המסכנים בח’אן אַל-אַחמר.

האמת על פרויקט אנדרטת-הזיכרון הזו התבררה לז’וזף – אך שוב רק בהגיע סיפור-המעשה לעמודים 127-124 – מפי הסבתא של דביר, קשישה בת תשעים ושתיים המונעת בכסא-גלגלים ע”י עובדת פיליפינית. הסבתא היא זו שפורעת את הפסדיו של דביר, אחרי שהוחתמה על-ידי סופי האזרחי להיות אפוטרופסית לניצולי המשפחה מהפיגוע במלון פארק בנתניה ב-2002.

משום כך נאלצה הסבתא לאחרונה לפרוע הפסד בסך חצי מליון דולר “שהלכו בינתיים רק על הסקיצות” של האנדרטה, שלעולם לא תקום באזור E1, הן מסיבות פוליטיות, והן משום שדביר שוהם מנצל את כספי התרומות לקיום משפחתו ולמימון נסיעותיו בעולם, שבהן הוא מאתר פרוֹיֶקטים כושלים נוספים עבור משקיעים מסוגו של ז’וזף.

ואכן, “היתום” לא נטש את ז’וזף גם אחרי ההתרמה השערורייתית שסחט ממנו במסיבה של סופי האזרחי. משנודע לו על הירושה שזכה בה ז’וזף מסבתו הצרפתייה, החל להציע לו פרויקטים שונים להשקעת הונו בארצות שונות של העולם: החל משותפות בפארק שעשועים במישור אדומים, וכלה במפעל מזגנים ניידים להתקנה במכוניות וביאכטות, שיוקם בבולגריה.

לבסוף נלכד ז’וזף בהצעת המזגנים של דביר. תחילה הוחתם על-ידי הנוטריונית סופי האזרחי על מסמכים שונים, ואחר-כך גם העביר חלק ניכר מכספי ירושתו לבַּסֶרַבּיָה, כפי שנדרש – פעולה שאחריה אבד לו גם כספו וגם הקשר אל דביר שוהם, היזם המגלומני מההתנחלות בשומרון.

הסבת הרומאן מחלקו הראשון כסיפור קומי-סאטירי, המתרחש כולו בעיר ת”א, אל מטרתה האמיתית של אורלי קסטל בלום בכתיבת “ביוטופ”, המתבררת בחלקו השני כמטרה פוליטית-אבסורדית – כפה עליה לסיים בחופזה את עלילת הרומאן ב”אפילוג”, שבו סיכמה את כל התפניות שהתחוללו בחייו של ז’וזף בגיל הזה: אחרי שפוטר ממשרתו הזמנית כמרצה לתרבות צרפת באוניברסיטת ת”א, הפך למובטל במשך חמש השנים הבאות, שבהן כמעט כילה את חסכונותיו, וכמעט עמד להצטרף אל חֶלְכָּאֵי העיר המנצלים כל ספסל ציבורי וכל פיסת בגינות הציבוריות כדי לשרוד.

הפורענות הזו אמנם נמנעה מז’וזף כאשר זכה לפתע בכספי הירושה שהותירה לו סבתו הצרפתייה, אך חשפה אותו לעוקץ של צמד נוכלים, שבו איבד ז’וזף חלק ניכר מירושתו. בשלב הזה חזר ז’וזף לעשתונותיו, מכר את דירתו בת”א השוכנת על חוף הים התיכון, ונמלט מהארץ עם שארית כספו אל הבית שהורישה לו סבתו, בלאנש, בעיירה השוכנת בנורמנדי שבצרפת על חוף האוקינוס האטלנטי.

בסיום הזה מימשה אורלי קסטל-בלום באמצעות “אפילוג” קצרצר (פחות משלושה עמודים) את עקרון העלילה האהוב עליה ביותר, עלילה סאטירית-אירונית הנבנית על ניגודים פּרדוֹכּסאליים במעשיהן של הדמויות שלה: בעוד סופי האזרחי עוסקת בהגברת העלייה של יהודים מגולת צרפת לארץ-ישראל השוכנת לחוף הים התיכון, למען התעשרותה מעמלת הגֶזֶל שהיא גובה מהם עבור שירותיה, היא בפועל מבריחה אותם מארץ-ישראל חזרה אל גולת צרפת, השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, בסיוע שהיא מושיטה לנוכל המשיחי דביר שוהם, המרושש אותם מיתרת הונם במפעלי ההתרמה הכוזבים שלו.

אפילוג של המבקר

גם אם מסתייגים מן ההשערה שהעליתי בפירוש הזה על הדרמה הסוּגָתית שהתחוללה ליד שולחן הכתיבה של אורלי קסטל-בלום, שבמהלכה שילבה שלוש עלילות של סיפורים קצרים בעלילת הרומאן “ביוטופ”, חייבים להודות שאפילו הכותרת “ביוטופ” שנתנה לרומאן מסייעת לביסוסה של ההשערה הזו.

אף שהכתיב של שם הספר באנגלית הוא מונח שפירושו הוא “בית גידול”, מאפשר הכתיב של מונח זה בעברית להפריד אותו לשתי המילים “בּיוֹ” (חיים) ו”טוֹפּ” (שיא), הלועגות ביחד לאמונת הישראלים שהחיים כיום בישראל הינם בשיאם, ושהעיר ת”א, המהוללת בעולם כ”עיר לבנה” וכ”עיר ללא-הפסקה”, היא ההוכחה המושלמת לכך.

מאחר שכל קורא רשאי להחליט אם התמונה של החיים במדינת ישראל, כפי שהיא משתקפת בעלילת הרומאן “ביוטופ”, היא מהימנה או לא, אני מרשה לעצמי להוסיף גם את פְּסַק-הטעם שלי על הרומאן הזה: למרות החולשות של “ביוטופ”, שהובהרו במאמר הביקורת הזה, לי אין ספק שהרומאן הזה מעיד שאורלי קסטל-בלום עודנה במיטבה ככותבת סיפורים בסיפורת הישראלית.

צפו באורלי קסטל -בלום משוחחת על “ביוטופ”: