אלי שי מהרהר על המצב מאז פריצת מלחמת שמחת תורה ב-7 באוקטובר 2023, ומזהיר מפני תגובה של השתוללות על רקע חרדות שואה, שעלולה להביא לאפוקליפסה לשני הצדדים.
המערכת
ניסיון לפענוח ההתקפה הנוראית, הזוועתית, המזעזעת, וגו’ של החמאס – מוביל אל נכון למסקנה שהיא עבדה בהצלחה לשיטתה הזדונית, במספר מרכיבים. המרכיב הראשון הוא ניצול אלמנט ההפתעה המוחלטת, מתוך קליעה מוצלחת מבחינתם אל חור שחור תורן של עננת המחדלאות הישראלית הכרונית. המרכיב השני הוא שימוש בשאננות פגרת החגים – בדומה למה שקרה ביום הכיפורים הזכור לרע. השלישי הוא ניצול סיטואציה אופיינית של בוקה ומבולקה – פרי פלגנות פנימית כפייתית, שהגיעה לשיאה בפעילות המחאה בציר דמוקרטיה-דיקטטורה, במעין ריטואל כרוני של דגלנים נמרצים מתנפנפים ברוח הכיכרות. המרכיב הרביעי הוא הפעלת סוג של טיפול הלם shock treatment.
התגובה הישראלית הטראומתית התחברה ‘מדרך הטבע’ בציר הנפשי הקולקטיבי בזוועות השואה, וכמו הפעילה מטען עומק גנטי של החייאת ההלם העתיק בגלגול חוזר. פתאום התברר, ושמא התקדר לגודל הזוועה, כי עלולה להתרחש חלילה במדינת התקומה היהודית, שנחשבה כזכור לראשית גאולתנו, מעין מהדורה חדשה של הטראומה העתיקה בגרסה שנייה מבהילה עוד יותר מקודמתה.
על האנרכיה התודעתית של התגובה ניתן ללמוד בין היתר מתסבוכת אמירות ודיקלומי נוסחאות של עסקנים וגנרלים, שנעו בין השוואת האויב לחיות באשר הן בכלל, לבין יצירת זיקה בינו לבין מה שנהוג לכנות החיה הברברית הנאצית. מ’דרך הטבע’ בכל עימות צבאי הכרוך במסה של הפגזות – הטבע, הסביבה, ובעלי החיים, הם הקורבנות הראשונים, ונאלצים לשלם מחיר נורא על לא עוול בכפם. אין קורבנות מרים, כואבים, מדממים, וסובלים יותר, ואין גם כאלה שניתן לומר עליהם באותה מידה שהם חפים לחלוטין מכל פשע ושייכות כלשהי לסיכסוך. אשר על כן השימוש במשוואה חסרת השחר חמאס = חיות – מעליב בעליל מבחינת בעלי החיים האומללים. אפשר כי הירתמות אירגונים, עמותות, ויחידים מרגשים, שהתנדבו לפעול באורח יוצא מן הכלל להצלת החיות שנותרו מופקרות בשטח מהווה ניסיון כפרה מסויים. מבולקת התודעה של הממסד הישראלי הייתה כה גדולה עד כי בעיצומו של הדיבור הכפייתי על החיות מהזן העזתי הזדרז ביבי, המשוכפץ לעייפה, לצאת חמוש באפוד קרמי אל חטיבת גולני בקו החזית, בניסיון לעודד את הלוחמים ואת עצמו בקריאות כיפאק היי בנוסח: “אריות אתם!”. ועכשיו, אם הטובים הם אריות, כלומר מלכי החיות, והרעים הם החיות עצמן, אז מה בעצם קורה בזירה טרופת הזהויות הזאת. במקביל לדיבור הכפייתי על החיות למיניהן, פצחו גורמי ממסד ישראלי בסידרת דיקלומים על הצורך הדחוף בהשמדת הצד האחר באורח מוחלט ולאלתר.
על רקע זה קיבל העימות הנוכחי סיחרור תודעתי מסוכן בעליל, שבו הצד האחד הצודק והמותקף מתחבר באורח טראומתי בהלם שואתי מקומי-עדכני, שלפתע קיבל המחשה איזורית חריפה, כאשר בתפקיד הנאצים מופיעים מחבלי החמאס. ואילו הצד השני, העזתי, שנהפך לטעון השמדה טוטאלית מיידית וזריזה, נאלץ להתחבר (בעיצומן של הפצצות מאסיביות וקריאה להתפנות אזרחית מיידית) במוקד טראומטי לא פחות מבחינתו, הכרוך בזיכרון הנכבה. הדיאלוג המסוכן והרה האסון הזה בציר הטעון שבין זיכרון השואה הישראלי-יהודי, לזיכרון הנכבה הפלשתינאי – מהווה ערובה בטוחה להסלמה אובדנית מהסוג הקדם-אפוקליפטי. רוצה לומר, אם צד אחד יתקבע על טראומת שואה פרק ההמשכים בגירסא חדשה איזורית, ואם הצד השני שכנגד יחטוף הלם פיקסציה על תסריט הנכבה המחודשת, כי אז כאשר אבדנו אבדנו לגמרי, שכן שני הקטבים הללו מועדים מעצם מהותם לפורענות קשה עד סופנית ממש.
התגובה הישראלית כללה בין היתר גם גילויים יפים של הנשמה מחודשת לרוח ההתנדבות, עוררות הלכידות בתום תקופת פלגנות יהודית – מהסוג שכבר חולל כאן מספר חורבנות בתים היסטוריים – וכן התעוררות של סולידריות, עזרה הדדית מפעימה, התגייסות חרדית, בשלנות שפים לחיילים, ועוד. ועם זאת, לעתים דומה כי שימוש היתר בדגלנות כחול-לבן, שקודם שימשה את המחאה – עלול להתפתח למעין שבלונה פירסומית מוגזמת וריקה מתוכן. רוצה לומר, אזרח מישראל מתקשר בימים טרופים אלו לשירות לקוחות של סופרמרקט, או לקופת חולים, ובמקום התשה משיבונית שגורה והפנייה כפייתית לאפליקציה, הבינה המלאכותית התורנית שמנהלת פה את המדינה, אומרת לו משהו כמו “מעתה לאור המצב, המוקד אינו פעיל, ביחד כולנו ננצח”, וכרגיל, “להמשך המתנה עד מריטת עצבים אינסופית – לחץ אחת, למסרון מעצבן נוסף – לחץ שתיים, להתמוטטות סידורים כללית – לחץ שלוש” (בתוספת עזרה מיידית דחופה מעזרה ראשונה נפשית ומן הרווחה). השחתת זמן החיים בשיגרת הסידורים נעשתה כאן כה שגורה, עד כי נשקף החשש כי בהתקשרות הבאה למכולת השכונתית בעניין תבנית ביצים שפג מבלי משים תוקפה – יקבל הלקוח סידרת מסרים דומה, מסוג “כולנו ביחד ננצח, כמו תמיד, אנא הזדיינו בסבלנות רבה, הסתפקו לעת עתה בחביתה לא טרייה ובשקשוקה עבשה ותבוא עליכם הברכה”. ההסתמכות הפושה בכל על דיקלומי משיבונים, צפצופי מסרונים, פסבדו-תקשורת בינתית מלאכותית במבוכי הבירוקרטיה של אימפריית הסטארט-אפ ניישן – מעלה את החשש שאותה מערכת אוטומטית מנהלת לאמיתו של דבר בסתר ובמקביל את עניני המדינה היגעים, ובכל רגע נתון עלול רובוט חכם, או יישומון גאון, ללחוץ מתוך שיקול דעת מעמיק ושמא בשגגה ולא בכוונה, על כפתור מכונת יום הדין שיחבר את שני הצדדים בריקוד ההשמדה ההדדית בציר שואה-נכבה.
הקוטב הראשון – השואתי – תוגבר פה כאמור כל צרכו בדקלמת הנאמת בדבר החיות והנאצים. בעוד הקוטב השני – זיכרונות הנכבה – קיבל למרבה הצער המחשה ויזואלית בצילומי ההתפנות ההמונית מעזה, שכללו מראות עגלות רעועות, רתומות לחמורים צמוקים, עמוסות מזרונים ומטלטלים. להבדיל מהחיות הללו, אמרו הדוברים, אנו אמונים על גישה הומניטרית מובהקת, המבקשת למנוע כל פגיעה באוכלוסיה אזרחית, ולפיכך יש להתפנות לאלתר אל הבטונדות שהוקמו בגבול המצרי הידידותי.
ההבנייה המואצת של הנארטיב השואתי בתודעה הישראלית הסתמכה בין היתר על מעשי זוועה בגופות ועל אימת החטופים, ובהם זקנים וילדים. הציפייה הקולקטיבית לעדויות מזעזעות בעליל הגיעה לשיאה במסיבת העיתונאים של החטופה המוחזרת יוכבד ליפשיץ בבית החולים איכילוב. ואולם, במקום להנפיק את ליטרת הזעזוע התורנית, נראה היה – למגינת לב הפרשנים הבלתי נלאים, ולאכזבת אולפני החדשות החיים והמתמשכים לבלי די – כי הניצולה המוחזרת מסרבת לספק את הסחורה בשלימותה, ולצד דיווח על מכות נאמנות באיזור הצלעות, היא מתעקשת להדליף מבלי משים, בשטף רב, ובעדות אישית מרשימה מקורית ואותנטית, פרטים על טיפול רפואי בנסיבות קשות, תזונת מלפפונים צנומים משותפת לשובים ולשבויים, ואפילו דאגה מסויימת לתנאים סניטריים לנשים, ככל שהסיטואציה הלחוצה מאפשרת. בעיצומה של המסיבה המאכזבת לכאורה על-אף שמחת החזרה בשלום, נדמה היה כי בכל רגע עלולים סוכני חרש להתפרץ לאולם ולחטוף את הניצולה בצוותא חדא עם בתה המתרגמת את עדותה לאנגלית – הישר לחדר חקירות שב”כי הולם, שם ינסו לאלפן בינה ולהכתיב להם בתידרוך נמרץ נוסח אחר, חמור לאין ערוך, שיאשש אל נכון את תיאוריית החיה הנאצית והצורך בהשמדה מיידית ומוחלטת.
עכשיו מה שצריך לנסות לעשות הוא לרדת בזריזות מציר הלופ של ההסלמה האובדנית והקדם-אפוקליפטית במטוטלת הטרופה בעליל של נדנדת השואה והנכבה, ולייצר חזון חדש של שלום איזורי, שיפנה בין היתר לילדים המיטלטלים על עגלות המזרונים בעזה, ולקטינים שהמקלטים הפכו לביתם השני בעוטף הרצועה. החזון הזה יכול להתבסס על עיסקת שיחרור מוחלט של כל השבויים והחטופים – בתמורה לדחיית הכניסה הקרקעית, ולזריקת החמאס מהרצועה לכל השדים והרוחות השוכנים מאז ערפאת בים של עזה. החזון אמור להתנוסס באותה תנופה של חילופי דגלים וקריאות ביחד. רוצה לומר, החזון של שלום חדש אחר לאזור, לסביבה, ולשכנים, צריך להיבנות על עקרונות דו-קיום הדדי ראוי ומשתלם לכולם, על כיבוד החיים, האנשים, הטבע, והחיות, ועל הצורך הקריטי – הדחוף ממש – של שני הצדדים בחיים אנושיים. החזון הזה אינו יכול להיבנות מהצד הישראלי במצב של תודעה השבויה לחלוטין בנבכי בינות מלאכותיות, דיקלומי סיסמאות, משיבונים, ואפליקציות, משום שתודעה האוטומטית מהסוג הטכנולוגי המתוכנת הזה היא מעצם טבעה בלתי הומנית ונטולת כל חיבור למקורות התרבות ההומניסטית. רוצה לומר, מצב של חיים יישומוניים, הנתונים במבוכי האפליקציה, והמושחתים במבוך אינסוף הסידורים, התורים, ההמתנות, והמספרים, של הבירוקרטיה הישראלית השיגרתית והמשוכללת, מעצב מטבעו הוויה ששוללת את מקורות התרבות הכתובה, ומתוך כך גם את מקורות ההשראה ההדדית האצורים במקרא ובקוראן כחיבורים שיש בהם מידה בלתי מבוטלת של השקה ותקבולת.
חזון שלום אותנטי חדש-ישן צריך להיבנות עכשיו על כינון מחודש של היחסים בין בני יצחק וישמעאל, החולקים אב וארץ קדושה מעונה משותפת, ואמונה בספר קדוש אלוהי שאמור להוות השראה לחיים שיש בהם משמעות, ייעוד, אנושיות, וחתירה משותפת לטוב עלי אדמות. חזון הומניסטי באמת של שלום חדש אחר צריך להיבנות על שיח מחודש עם האח הישמעאלי המגורש, הנידח, והאבוד, ששמו ניתן לו מפי המלאך – לאחר ששמע האל את עונייה של הגר המצריה:
“וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵֽאל“. (בראשית טז, טז).
בגיל 86 זכה כזכור האב הראשון הקדמון בבנו זה, שעליו נאמר “לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶֽיךָ”. זה בן השפחה שבורך בסגולת הפריון “במאוד מאוד” – עד כי נהפך לגוי גדול. זה כזכור גם הבן שנימול בגיל הבר מצווה ומי שביחד עם יצחק אחיו קבר את אביו במערת המכפלה.
נכון שהגר נחשדה בזילזול בשרה, ושישמעאל נחשב מראשיתו לפרא אדם, אך נכון גם ששרה עינתה את הגר, שנאלצה לברוח וכמעט להתייבש עד מוות עם בנה במדבר באר שבע – עד שהמלאך הנפיק לה את נס הבאר.
ראוי מכל מקום להתפלל עתה לבל ישלטו רשעים ואנשי חמס תרתי משמע על בני ישמעאל, וראוי גם לזכור כי אברהם ריחם על בנו ישמעאל כרחם אב על בנים. הגיעה העת עכשיו להשכנת שלום מחודש בין שרה להגר ובין בני יצחק ואִסְמַאעִיל – מי שנחשב בקוראן לשליח ונביא, לבונה הכעבה, מי שהורה על התפילה והצדקה, ואף צויין כאבי אבותיו של מוחמד מייסד האיסלאם. לטקס השלום הזה אפשר יהיה לנסות להזמין את הדוד ג’ו מאמריקה שהרשים כאן בעליל בביקור מרגש, את בונו מ-U2 שהתעלה בהקדשה להרוגי הטבח במסיבה, ואולי גם את יוסוף איסלאם שישיר את ‘רכבת השלום’. והעיקר והעיקר – לצאת כמה שיותר מהר מהלופ הנוכחי, המסוכן והמעיק של הקארמה בציר שואה-נכבה, שעלול להסתיים חלילה בסיומת מהסוג הסופני המאוד לא מומלץ.
מהדיבורים על “שלום” ו”נכבה” (מותג פוסטמודרני שמכסה על תבוסה צודקת של פרחי-ג’נוסייד שפתחו במלחמת השמדה נגד היישוב היהודי) נראה שלא למדת דבר ממה שקרה. הגדרת המשימה של האיסלאם היא להשמיד או לאסלם את כל האנושות. זו חובתו הקדושה של כל מוסלמי, גם אם הוא משתמט ממנה מסיבותיו האישיות. טיוח העובדות המרות באמצעות קופיירטינג ניו אייג’י לא רק שלא ישנה את המציאות, אלא גם יחמיר אותה – כי הוא עלול להנציח את העיוורון שהביא אותנו בין היתר לזוועות בעוטף עזה. ויש לא מעט אנשים שישמחו להתעוור מרצון, כל עוד הם יכולים להרשות לעצמם.
ניתוח יפה וקר רוח של עמים מוכי טראומות שמשחזרים אותן כעוורים, ומגייסים אותן להרס.