הקדמה
אין ספק שכדור הארץ מתחמם והפעילות האנושית הנוכחית אחראית לתהליך הזה. על כך אין עוררין.
תרגיל בלוגיקה בסיסית: אם ההתחממות הגלובאלית נובעת מאפקט החממה, וזה האחרון נגרם ישירות על ידי מזהמים שהם תוצאה של ייצור אנרגיה, מזון ומוצרים אחרים עבור כלל האוכלוסייה, נובע מכאן כי יותר צרכנים (האוכלוסייה האנושית) הביאו ליותר התחממות. זו מסקנה פשוטה שאין צורך במוח אנליטי כדי לרדת לעומקה. ומכאן, האם אי פעם נעשה ניסיון לחקור את הקשר בין גודל האוכלוסייה לבעיות האקלים, מקומי או גלובאלי? נזכיר שזה כמובן מאד לא “פוליטיקלי קורקט”.
בכל מקרה, אין טעם לבכות על חלב שנשפך ומוטב שנכיר בעובדה כי אין ביכולתנו לעשות דבר ביחס לגודלה של האנושות. מספר סופרי מד”ב הציעו אמנם פתרונות אך אלה אינם (עדיין?) קבילים. בכל מקרה, כפי שאראה בהמשך, בעיה זו כנראה תיפתר מעצמה.
אם כך, האם ניתן לעצור את ההתחממות הגלובאלית באמצעות מעבר מוחלט למקורות אנרגיה מתחדשים או שזהו חלום באספמיה? הבעיה היא שחלק מהמטיפים ל”כלכלה ירוקה”, שכאילו בהינף יד תעצור את התהליכים ההרסניים ואולי אף תחזיר את הגלגל לאחור, מסרבים לראות את הפיל שבחדר (מה פיל? עדר ממותות!). גרוע מכך: רוב אלה מסתכלים רק שנה או שנתיים קדימה ואין בכלל דיון בשאלה מה באמת יקרה בעוד עשר או עשרים שנים.
הגורם העיקרי כאמור להתחממות הגלובאלית הם גזי החממה, ובראשם דו-תחמוצת הפחמן, הנוצר בעת שריפת דלקים בתחנות כוח, ובמנועי שריפה פנימית בתעשייה ובכלי רכב לסוגיהם.
הכלכלה המודרנית והציוויליזציה הנוכחית, כפי שאנו מכירים אותה, תלויות באופן מוחלט בשני גורמים: אספקת חשמל לאין ספור שימושים ותחבורה יעילה (כולל הובלת מזון וחומרים חיוניים אחרים) לטווחים השונים. היקפן של שתי אלה, אספקת החשמל והתחבורה, עומד ביחס ישר לגודל האוכלוסיות שהן אמורות לשרת ולרמת התפתחותן הטכנולוגית.
אבל כתוצאה משני אלה, אספקת אנרגיה ותחבורה, ביטויי ההתחממות בתחומים רבים עברו את נקודת האל-חזור. כלומר, גם אם ההתחממות הנוכחית תיעצר בבת אחת, הקרחונים בקטבים והטונדרה הסיבירית (שפולטת מתאן, אחד מגזי החממה, בכמויות מסחריות) לא יקפאו מחדש, וזאת לפני שהטמפרטורה הממוצעת העולמית עלתה במעלה וחצי. יתרה מזאת, הקרחונים ימשיכו להימס. אז מה יקרה בהמשך?
תוצאות ההתחממות הגלובאלית
התופעה הראשונה הנובעת מההתחממות הגלובאלית היא שינויים בלתי סדירים, קיצוניים, ובלתי צפויים במזג האוויר: 400 בלונדון; בצורת ומחסור במים בקליפורניה ובמרכז אפריקה; שריפות ושיטפונות בספרד ויוון; ועשרות אלפי טובעים בלוב.
התופעה השנייה היא עליית פני המים באוקיינוסים. אולי לא לרמה המתוארת בסרט “עולם המים” אבל גם עלייה של כמה ס”מ תהווה בעיה. זה כבר קורה בשרשרות איים באוקיינוס השקט ובפנמה, והמשך התהליך יגרום לחורבן אזורי החוף בהרבה מדינות, למשל הולנד שחלק ניכר ממנה נמוך מפני הים. אזור אחר הנמצא בסכנה, והמעניין גם אותנו אף כי לא מסיבות אקלימיות, הוא הדלתא של הנילוס, ודי לחכימא.
ההתחממות גורמת לפגיעות נוספות בטבע, ובעקיפין במין האנושי. נודה על האמת: אובדנם של סוגי פרפרים או זוחלים שונים אינו ממש נוגע למרביתנו, אך בגלל הקושי בבניית מודלים אמינים לתהליכים כאלה, קשה לצפות מתי תבוא נקודת המפנה – התמוטטות מוחלטת של המערכת הבנויה כולה מאין ספור תת-מערכות המשפיעות זו על זו – מה שקרוי System of Systems. תופעה מסוכנת אחת כבר מתחוללת – יש הקטנה במספר הדבורים וחרקים אחרים, ועלול להיווצר מצב בו לא יהיו מספיק חרקים לצורך האבקה של צמחים חיוניים. דווח לאחרונה גם על חוסר התאמה בין תאריכי לבלוב צמחים להופעת החרקים המאבקים. אין צורך להכביר מילים על השפעת תופעות כאלה על סל המזון.
הדרישה ההולכת וגדלה למזון לאוכלוסייה הקיימת מעודדת למשל גידול סויה שאמורה להקטין את צריכת הבשר, שגידולו אינו יעיל ומייצר גזי חממה. עד כאן טוב ויפה, אבל מן הפח אל הפחת: לצורך גידול הסויה מבראים את יערות העד. לבד מבעיות הארוזיה של הקרקע ופגיעה בתושבים המקומיים, בירוא היערות יוצר שתי בעיות אחרות: יערות העד מספקים 32 אחוז מהחמצן באטמוספירה (יתרת החמצן מגיעה מן האוקיינוסים שסובלים אף הם מזיהומים) ומצד שני מקטינים את רמות דו-תחמוצת הפחמן. דווח לאחרונה גם על קמילת העלווה ביערות הגשם כתוצאה מההתחממות הגלובלית. לא אמשיך בנושא זה והוא מוזכר רק כדי להסביר עד כמה המערכת היא מורכבת ושבירה.
הפתרונות המוצעים
ההתמקדות הנוכחית ב”פתרונות ירוקים” לבעיית התחממות, היא אחיזת עיניים ורובם הם בחזקת פלסטר לסרטן. כל ההצעות האלה, אשר כשלעצמן הן מצוינות, פשוט באו מאוחר מדי. אירופה למשל מבטיחה לעבור לחלוטין לייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות בתוך כעשור. אבל אירופה מכילה רק כעשרה אחוז מאוכלוסיית כדור הארץ (ואוכלוסייתה דווקא הולכת וקטנה) וגם אם נצרף אליה את ארה”ב וקנדה, עדיין מדובר בכ-15%. האם מישהו רואה את סין או הודו (או אפילו רוסיה) נוקטות בצעדים כאלה בהיקף נרחב דיו? יתרה מזאת, אירופה, שלא לדבר על ארה”ב, אינה מבטיחה להפסיק להשתמש בתחבורה אווירית, שם חשמל לא יתרום הרבה. בארה”ב, למשל, הקטנה דראסטית של תעבורה אווירית תביא למשבר כלכלי וחברתי שקשה לדמיינו (מומלץ להיכנס לאתר Flight Radar כדי להבין במה מדובר). יתרה מזאת – האם תחזיות ייצור החשמל באירופה בעוד כעשור הביאו בחשבון מעבר ניכר לתחבורה מבוססת חשמל, שיהיה צורך ליצרו? ומה על בעיות הזיהום שתיגרמנה על ידי כריית המתכות לייצור הסוללות שתידרשנה לתחבורה, כזו והטיפול בהן לאחר שתגמורנה את חייהן? זאת גם אחרי מחזור חלק ממרכיביהן.
בעולם התעופה יש מאמץ אדיר למצוא תחליפים לדלקים מזהמים, ואחד המועמדים הוא מימן (יש גם מאמץ לפתח תחבורה קרקעית מבוססת מימן). אבל הפקת מימן היא בעצמה תהליך עתיר אנרגיה, והשימוש בו יחייב הקמה מן היסוד של כל מערך האגירה והשינוע. יתרה מזאת: מוצרי בעירת המימן הם מים, גז חממה אף גרוע יותר מפחמן דו-חמצני, שייפלטו אל האטמוספרה, אז מה תיקנו חכמים? במטוסי נוסעים יש גם בעיה של נשיאת כמויות דלק שתאפשרנה טיסה לטווח ארוך. תמורת הפחתה בביצועים אולי יסתדרו עם זה, אך בכלי טיס צבאיים בעיה זו נראית היום כבלתי פתירה.
מערכות הביטחון ושינויי האקלים
שינויי האקלים הם “מכפילי איומים”, ויציתו מלחמות במאבק על משאבים, בעיקר מזון ומים.
רעב ומלחמות גורמים לפליטים ולגלי הגירה. ניסיונות לעצור גלי אדם, אפילו בלתי חמושים, באמצעות מכשולים פיזיים נכשלים וימשיכו להיכשל, ורואים זאת כאשר פליטים מאפריקה והמזרח התיכון מנסים להגיע לאירופה. בעתיד, הדרך להפעלת נשק תהיה קצרה והדבר עלול להיגמר בצורה “מכוערת” בקנה מידה גדול. סעודיה הוזכרה לאחרונה בהקשר זה.
צבאות מודרניים בנויים על מכניזציה מוגברת ואין להם שום תחליף לדלקים פוסיליים. הנעה חשמלית לרכבים מנהלתיים תלווה בהגדלת העומס על מערכת אספקת החשמל (גנרטורים ניידים הם ירי עצמי ברגל) והצורך באספקה שוטפת של סוללות ואמצעי אגירה. האם נחזור לסוסים, אף שיש לכך מסורת מפוארת? בכל מקרה, כרגע אין שום תכנונים למסק”רים או טנקים חשמליים, שלא לדבר על מטוסי קרב.
האם אנחנו בדרך לאפוקליפסה גלובאלית?
בקצרה – כן! ויש מספר סכנות ברורות ומיידיות לעתיד כדור הארץ והמין האנושי כלהלן.
יש גידול מתמשך בטמפרטורה העולמית שכנראה לא ניתן לבולמו מפני שכל הפתרונות “הירוקים” מפגרים אחרי המצב. כשהטמפרטורה בתל אביב או בטורונטו תגיע בקיץ לחמישים מעלות זה יתחיל להיות מעניין (ודובאי אינה דוגמה מתאימה). אין טעם להיכנס כאן לפרטים, אך פטור בלא כלום אי אפשר: מה יקרה אם הטמפרטורה בערים אלה תגיע בקיץ לששים מעלות? והאם לאור המצב הנוכחי הנחה כזו היא מופרכת? ואם נמשיך קו מחשבה זה, מה יקרה לאספקת המזון ומי השתייה בעוד עשר או חמש עשרה שנים?
זה כמובן יביא למלחמות, אולי אפילו גרעיניות. האירוניה בדבר היא ש”סתיו גרעיני” – שלא לדבר על “חורף גרעיני” (הפחד הגדול מתקופת המלחמה הקרה) יביאו מיידית להתקררות גלובאלית, ללא צורך בפרגולות חלליות.
דילול האוכלוסייה כתוצאה מהאסונות האלה – ארבעת פרשי האפוקליפסה – יגרום למפולת הציוויליזציה הנוכחית וצמצום נרחב של הבסיס התעשייתי, תקשורת, שירותים למיניהם, תחבורה, רפואה מתקדמת ותרופות, ובעיקר ייצור המזון, אך זה לא יקרה ב”זבנג וגמרנו”. זה ייקח שנים, ויתחיל במחסור והיעלמות של חומרי גלם חיוניים, מוצרי תעשייה, ומצרכי מזון (קפה, תה, קקאו, ומחצבים שונים) התלויים בספק יחיד או אזור גיאוגרפי מסוים (דווח לאחרונה כי הודו אסרה על יצוא אורז). בסופו של התהליך ייווצר איזון בין גודל האוכלוסייה, גילה, ורמתה הטכנולוגית, לבין כמות המזון והשירותים האחרים המיוצרים ונצרכים על ידה.
כאן עולות שלוש שאלות:
האחת, באיזה גודל אוכלוסייה גלובאלית יושג איזון כזה? ניחוש פרוע – בשלב ראשון, שייקח כמה שנים, בין שלושה לארבעה מיליארד!
שנייה, האם זה יספיק לעצירת ההתחממות הגלובאלית? עדיין לא ברור, אבל אם התשובה שלילית אזי כל הדיון היה מיותר.
שלישית: מתי כל זה עומד להתחיל? כדי לענות על כך אפשר להתחיל במיפוי רצפי אסונות הטבע בעולם כולו: בצורות ופגיעה ביבולים; היכחדות חרקים שונים ובעלי חיים אחרים; טמפרטורות קיצון; משקעים; זיהום אטמוספרי וימי; הוריקנים; שריפות; רעידות אדמה (שייתכן שהן מושפעות מן השאיבה המתמשכת של נפט וגז המערערת את יציבותו המבנית של קרום כדור הארץ); עליית פני הימים; ומן הסתם יש עוד [1]. כל אלה בהיבט הגיאוגרפי ובהתפתחותן של החריגות האלה לאורך זמן, ואקסטרפולציות לעתיד. לכל אלה נוסיף גם את המאמצים להיאבק בהתחממות. באיזה שהוא זמן עתידי גרפים אלה יתחילו להתכנס כנראה לנקודה בה לא ניתן יהיה להתקיים באזורים מסוימים ללא מערכות חיצוניות תומכות חיים, כמו בחללית או בצוללת – בינגו! בהקשר זה, אחד הנתונים המטרידים הוא הגילויים והתכופים של מדענים בתחומי אקלים שונים, המגלים חדשות לבקרים כי התחזיות הקשות שלהם מאתמול אינן נכונות, ובעצם המצב גרוע בהרבה. לאחרונה הדבר קורה בקשר לקרחונים באזורים גיאוגרפיים שונים ומרוחקים, החל מן האלפים השווייצריים וכלה באנטרקטיקה.
מבט לעתיד
כל מיני פרסומים על תכנונים ממשלתיים לשנות החמישים, כמו למשל בעיית פקקי התנועה בתל אביב (נו באמת, האם בכלל תהיה תחבורה פרטית בעוד 15 שנים?) או אפילו לסוף המאה, הם מגוחכים, אבל אף אחד אינו מדבר על עדכון רשת החשמל למקרה שהטמפרטורה בתל אביב תעלה בקיץ הבא רק בעוד שתי מעלות.
התכוננות בקנה מידה לאומי, כולל השקעת משאבים במאמץ להגיע לאוטרקיות בתחומים קריטיים, עשויה למתן ולהאט את ההידרדרות הקיומית כאשר “מסביב יהום הסער”. אבל מניסיון העבר שום מנגנון פוליטי לא יקציב משאבים להכנות כאלה, עד שיהיה מאוחר מדי. את השברים יצטרכו בסוף לאסוף המדינאים (לא הפוליטיקאים) כדי ליצור עולם חדש, שנחרב מן היסוד. וזאת בתנאי שלא נגיע למצב המתואר בספרו של נוויל שוט “על החוף”.
זה כנראה יקרה והשאלה היא רק כמה ומתי? ועל זה נאמר “נקווה לטוב, אך מוטב שנתכונן לגרוע ביותר”.
תגובה קצרה של ד”ר אמנון סטופ
מכיוון שהגבתי באריכות למאמרו הסקפטי של ד”ר אל-גד, אני מרגיש מחויב להגיב בקצרה למאמרו האפוקליפטי של ד”ר לורבר.
מדעני האקלים דווקא לא פסימיים כמו ד”ר לורבר, ויש אפילו שטוענים שגישה כמו שלו פוגעת במאמצים למנוע את הקטסטרופה, משום שאם אין מה לעשות ושום דבר שנעשה לא יעבוד, אז נאכל ונשתה (ונטוס, וניסע במכוניות ענק SUV) עד שנמות.
אני מפנה את המעונינים שוב ל IPCC לקבוצת העבודה Working Group השלישית, שהעבודה שלה היא על mitigation כלומר נסיון למנוע את האסון. כמובן ששינוי הוא בלתי נמנע, למעשה כבר קורה מסביבנו, ולכן יש צורך גם ב adaptation כלומר התכוננות והסתגלות. ד”ר לורבר מזכיר את זה בקצרה – יש צורך לתכנן יצור חשמל רב יותר מתוך הנחה שהקיצים יעשו יותר חמים והמזגנים יעבדו יותר, וכמובן מכוניות חשמליות צורכות הרבה חשמל. דוגמא אחרת היא התכוננות לכך שהתפלגות המשקעים תשתנה. אפילו אם כמות הגשם הכללית לא תשתנה, יש לצפות לכך שיהיו יותר סופות גשם כלומר הרבה גשם בזמן קצר, וצריך להכין את מערכות הניקוז והאגירה בהתאם.
למעונינים להרחיב אני מציע לקרוא את ה Summary for Policy Makers של הקבוצה הזאת, וכן מאמרים שכתבתי בעבר על הנושא ביקום תרבות.
מאמר מ 2022,מאמר מ 2019, ואפילו מאמר ישן מ 2010.
[1] בהקשר הזה, האם מישהו נתן דעתו על יציבות ציר סיבוב כדור הארץ. חישוב כזה נעשה לגבי שאיבת מים והתברר שמדובר רק בכמה סנטימטרים, אבל מים שנשאבים חוזרים בסופו של דבר אל פני הקרקע. אין הדבר כך בנפט, גז ופחם. הערכה ראשונית של משקל הנפט שנשאב ב-150 השנים האחרונות ממעמקי האדמה (לבד מפחם וגז) נותנת מעל מאה מיליארד (עשר בחזקת 11) טון, שנפלטו לאטמוספירה. משקל כדור הארץ הוא כשש כפול 10 בחזקת 21 טון. זהו אחוז מזערי אך מצד שני מרבית שאיבת הנפט וכל כריית הפחם מרוכזות על פני כרבע משטח כדור הארץ. מצד שני עליית פני הים תשכך אפקטים אלה במידת מה. בכל מקרה, לדעתי זהו נושא מחקר חשוב.
עזריאל לורבר כותב :
ראשית, תודה על פרסום המאמר. כפי שציינתי בסיפא (נקווה לטוב….) אני מקווה שכל אלה החושבים שאני טועה אכן יצדקו, אבל מה אם?
מעולם לא אמרתי כי כדור הארץ ייהרס וכי כל החיים יאבדו. מאד אפשרי שבעולם של טמפרטורה גבוהה בעשר מעלות מהנוכחית, כמיליארד או שניים בני אדם, עם תוחלת חיים של 50 עד 60, ימשיכו להתקיים, תחת מטרייה של דת שתבטיח כי בעוד אלף שנים העולם יחזור לקדמותו.
אבל הנה תרגיל לוגי נוסף:
מה יקרה אם חלק מהאסונות, עליהם כולם מסכימים, יקרו, אפילו לאו דווקא ביחד? עליית פני הימים, עליה מתונה בטמפרטורה, התמוטטות ספיגת פד”ח מהאטמוספירה, הגירת איזה מיליון או שניים מאזור מוכה רעב ואיזה מגיפה קטנה. האם הסדר הציבורי העולמי יוכל לעמוד בכל אלה? והאם זה לא יוביל לאפקט דומינו, כאשר בעולם מסתובבים למעלה ממאה מיליון של (רק) רובי קלשניקוב? אולי מישהו יארגן כמה משחקי סימולציה? (הרעיון הזה מתחיל למצוא חן בעיני; מה דעתך לדחוף אותו? חוקרי האקלים המקצועיים צריכים להיות מעוניינים.)
ולסיום, להסתכל בעין פקוחה על “סימנים מעידים” (ביטוי שהפך פתאום לפופולרי בעקבות ביזיונות המודיעין ב-1973 וב-2023) אינו אומר שיש להרים ידיים. להיפך – Forewarned – Forearmed. ואפילו ציינתי שמאמץ מרכזי עשוי להקטין את האבדן.
ובשיבת ציון ננוחם
עזריאל
למרבה הענין ההצעה של ד״ר לורבר למשחקי סימולציה מתכתבת עם ההצעה של הסקפטי ד״ר אל-גד. מי שאמור לערוך דברים כאלו הם דווקא לא מדעני אקלים אלא אנשים מתחום מדעי החברה והממשל, שיניחו שיקרו הדברים שמדעני האקלים חוזים וינסו לחזות את השלכותיהם.
כמובן שד״ר לורבר צודק בכך שיתכנו אסונות גדולים. אפילו ״רק״ ירידה בתנובה של יבולים שאוכלוסיות גדולות נסמכות עליהן (חיטה, אורז, תירס) יכולה לגרום לרעב המוני, בעיקר במדינות שכבר כיום האוכלוסיה מתקיימת על הקצה, ולנדידות עמים בהיקף לא מוכר. מאות מליונים שלא יוכלו להתקיים באזורי המחיה הנוכחיים שלהם וינסו לברוח. וכמובן שיש סכנה חמורה לסדר החברתי. תראו מה קורה כשיש מיליונים ספורים שמנסים להכנס לאירופה ולארהב, ותארו לכם מאות מליונים. ועדיין, כל אלו לא בהכרח יביאו להתמוטטות הסדר החברתי, במיוחד אם נתכונן לקראתם. למשל אם יבולי החיטה באזורי הגידול שלה בארהב יצנחו כתוצאה מהתחממות והתייבשות, אפשר לגדל חיטה באזורים צפוניים יותר, למשל בקנדה. רק דוגמא פשוטה יחסית (בגלל רציפות השטח והתרבות הדומה וכמובן שתיהן דמוקרטיות).