ספר השירה הראשון והאחרון : סקירה על “האישה המסתתרת בעליית ביתך” של תמרה גיסר אורון

“האישה המסתתרת בעליית ביתך” הוא ספר שיריה הראשון של המשוררת תמרה גיסר אורון ז”ל. היא הספיקה להשתתף בעריכת הספר, שיצא בהוצאת “ספרי ניב” בספטמבר 2022, לאחר מותה ב- 8/6/2022. מוטי אורון, בעלה, מקדם את הספר, ובין יתר הפעילויות, שולח אותו למבקרי שירה. כך הספר הגיע אלי.   

תמרה גיסר אורון הייתה בתו של משה דוד גיסר (1893-1952),  משורר, עיתונאי, סופר, מבקר, ועורך יידי, יליד פולין, שפעל בקהילות היהודיות של ארגנטינה ושל צ’ילה. במסגרת עבודת דוקטורט בהנחייתו של פרופ’ נתי כהן, ראש החוג לספרות יידיש באוניברסיטת בר אילן, תמרה חקרה, על סמך הידוע לה על אביה, האם יכולה שירה להיות מקור מהימן לשחזור הביוגרפיה של משורר. לתמרה גיסר אורון תואר ראשון במקרא ובספרות, ותואר שני במקרא.

קראתי את שירי הספר “האישה המסתתרת בעליית ביתך” בהנאה מרובה, וזיהיתי מספר מאפיינים.

בהתבסס על בקיאותה בסיפורי התנ”ך, תמרה עושה בשיריה שימוש יצירתי באזכורים מקראיים: אֲנִי אֶתְיַצֵּב וְחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת בְּיָדִי/ בְּפִתְחֵי עֵדֶן מִלּוֹתַי (ע’ 27); אֲנִי הָאֶבֶן לִמְרַאֲשׁוֹתָיו/ כְּשֶׁהוּא חוֹלֵם/ עָלַיִךְ/ שׁוֹמֵעַ אֶת מַשַׁק כְּנָפַיִךְ/ כְּשֶׁאַתְּ יוֹרֶדֶת בַּסֻּלָּם/ אֲנִי חוֹלֶמֶת/ בְּעֵינָיו. (ע’ 25).

יפה השילוב בין סיפורי המקרא, כשנושא המים מחבר ביניהם: ואני רצתי ובניתי לי תֵּבָה/ וְכָפַרְתִּי אוֹתָהּ בְּכֹפֶר/ וְהִסְתַּתַּרְתְִי בֵּין עַנְפֵי הַסּוּף/ מֵרָחוֹק/ לִרְאוֹת. (ע’ 16).

תמרה מכירה היטב גם מושגים מן המיתולוגיות השונות. היא “נוֹדֶדֶת אֶל חֲלוֹמְךָ/ בֵּינוֹת עֵציִם זְקוּפֵי קוֹמָה/ בִּשְׂדוֹת הָאֵלִיסְיוּם” (ע’ 13) מן המיתולוגיה היוונית, וכותבת את שירתה של האלה המסופוטמית תִּיאָמָת, וחורזת: “הַיָּם זָרַם מִגּוּפִי/ שָׁמַיִם הֻנְחוּ עַל כְּתֵפִי” (ע’ 33).

תמרה משתמשת בדימויים ידועים, דוגמת “ציפור הנפש”, אך עושה זאת במיומנות ומצליחה לחדש: “זֶה רַק הַגּוּף הַנֶּאֱנָק/ נֶפֶשׁ צִפֹּור כְּלוּאָה // זֶה רַק הַגּוּף/ הַמְּיֻסָּר/ הַבּוֹגְדָנִי/ צִפּוֹר שְׁבוּיָה/ בֵּין צִפָּרְנָיו” (עמ’ 67).

הנה עוד ציפור עם מקור בשני הפירושים שלו:

לכתיבתה של תמר פן ארוטי מובהק. אפילו הדוממים התמימים נצפים במבט חושק: “הָעֲנָנִים כְּנָשִׁים בְּשֵׁלוֹת וּגְדוּשׁוֹת חָזֶה כְּמֵהִים לְמַגַע בָּרָק וְלִלְחִישׁוֹת הָרַעַם” (ע’ 36); “שִׁירִים הֵם גִּלּוּי עֶרְוַת/ אֱלֹהִים הַנִּסְתֶּרֶת” (ע’ 58); “וְקוֹטֵף לִי זֵר מַרְגָּנִיּוֹת/ בּוֹעֲרוֹת תְּשׁוּקָה” (ע’ 13).

השיר “עָרְלַת פְּרִי הָעֵץ” (46) בשל ועסיסי כמו הפרי שבו:

מקצבו הסוחף של השיר תואם את התנועה מטה מענפי העץ אל האוכל, ובמורד גופו אל המילה היחידה, כטיפה שנקווית, בשורתו האחרונה.

המשחק השכלתני במספרים 3, 4 יוצר ניגוד עם התווך החושני. קודש והוללות, נצח התחום בזמן, וחידוש באים בערבוביה רגשית.

בזמן שהפירות והפרחים חוגגים את חושניותם, האנשים מתייסרים באהבתם, ובמיוחד, האישה. היא אינה האהובה היחידה, יש לה מתחרה על ליבו של הגבר: “כְּשֶׁאָהַב אוֹתָךְ אֲהוּבִי/ הִבַּטְתִּי אֵלָיו מִשְּׁתֵי עֵינַיִךְ” (ע’ 23). האישה חסרת ביטחון עצמי ונחבטת בין ניגודים: “וְאֵינֶנִי יוֹדַעַת אִם חוֹלֶמֶת אֲנִי/ אֶת חֲלוֹמִי/ אוֹ אֶת חֲלוֹמְךָ/ נְקִיַּת כַּפַּיִם/ אוֹ סוֹטָה” (ע’ 13). האישה חבויה, כפי שאנחנו קוראים בשם הספר “האישה המסתתרת בעליית ביתך”. זהו גם שמו של השיר הראשון, הניצב לפני 4 שערי הספר:

גם כאן בניגודים טורדים את האישה: טֵרוּפךָ – שְׁפִיוּתְךָ; פִּתְחְךָ הַמְסֻגָּר.

האישה טעונה, מתוחה, סכין בידה והיא מכלה את זעמה בפירות ובירקות בשיר-מתכון סוער:

תמרה כותבת בעצימות גדולה, בפרץ רגש על תשוקותיה, כולל התשוקה לחיים: “עַד כְּלוֹת אִמַּצְתִּי לְחֵיקִי אֶת הַתְּשׁוּקָה לִחְיוֹת” (ע’ 29); “לֹא אַבִּיט לְאָחוֹר/ פָּנַי מוּל הָאוֹר” (ע’ 73).

המצב המורכב של התשוקה לחיות, בצל ידיעת המוות המתקרב, הניב שיר יפהפה, מפותל, מתעתע, עם שלילות נשנות, שיורד אל העפר, אך מסתיים במה שנשאר:

קשה לכתוב על תמרה גיסר אורון בזמן עבר. ספר ראשון יפה כל כך, שהוא כבר האחרון: זה כואב ממש. זכרה של תמרה חי בתודעות האנשים, שהכירו ואהבו אותה. טוב שהספר נשאר ולא ירד אל העפר, וזאת גם הודות למאמציו של מוטי אורון.