יום הכיפורים אמנם היה לפני שבועיים אבל הסיפור של יורם אורעד לצערנו תמיד רלוונטי ולאור מאורעות השבת 7/10/23 רלוונטי ממש עכשיו היום עם אנשים שחוששים לבני משפחתם שהקשר עמם נותק ומקווים (!) שהם "רק" נחטפו לעזה.

המערכת

ילד מחכה בתחנת אוטובוס עם עוגה בידו
ילד מחכה בתחנת אוטובוס

ביום הכי פחות צפוי בשנה, נזעקו לפתע הסירנות. קולן הארסי עלה וירד, זינק וצלל, כדהרת חיות טרף שטניות הבוקעות מתוך סיוט ומבשרות בשורות של אסון וכליה. הן הגיעו משום מקום, ויחד עם זאת מכל מקום – מהכביש, מהבניינים שמסביב, מהעצים, מהקרקע היבשה של הסתיו הקיצי הישראלי הלוהט. האוויר היה מלא בהן.

נראה היה כאילו מישהו העלה באוב רוחות רפאים.

היה זה יום כיפור לוהט של 6.10.1973 והוא היה רק ילד, אבל משמעותן נושאת הפחדים הכבדים הייתה ברורה לו כמו אור היום הלוהב שהקיף אותו בשעת הצהריים הבהירה והלוהטת שצרבה אותו. בתחילה השתתק מעוצמת הפחד ואי הוודאות. אבל כעבור רגע נמלא לפתע באומץ ובהתלהבות בלתי מוסברים, והפחד הרפה ממנו, התפוגג באוויר החם, והוא חש כגיבורו של סרט מלחמה הנמצא בלב העניינים.

"אבל מה הוא סרט המלחמה הזה?" שאל את עצמו. הוא נשא את מבטו למעלה, לחפש מטוסי אויב הנושאים מטעני מוות שתיכף יפלו עליו או כאלה שיזרעו את הכל באש מקלעים הנורית מן השמים, ממש כמו בסרטים.

אבל שום מטוס לא נגלה לעיניו, שום מטעני מוות לא נפלו מן השמים. מבטו המרחיק מעלה מעלה לא יכול היה להבחין בדבר מלבד כחול אחיד של שמי תכלת.

אבל האזעקות לא הרפו לרגע.

מסביבו התחוללה תנועה מוטרפת. אנשים רצו, נעו, נמלטו, לא ברור לאן. חלקם לא עמד בחרדה ההולכת ומתגברת ודמעות של מורא ודאגה זלגו מעיניהם.

והפחד שב להשתלט עליו.

הוא הגיע לביתו.

אמו חיבקה אותו בשתי ידיה והוא חש שאילו הייתה יכולה, הייתה מחבקת אותו בעוד ידיים, בעוד הרבה ידיים.

"איפה היית?" שאלה בקול שהייתה בו נזיפה והקלה כאחד.

הוא הצביע החוצה, איננו מבין מה היא מבקשת לדעת.

"למקלט", יצאה מפיה זעקה קטועה ועצבנית.

"מה קרה אמא?" שאל בקצרה.

"אין זמן לשאלות עכשיו", ענתה בקול רך וחרד.

"מלחמה, פרצה מלחמה, איתן, מלחמה", הבהיר אביו שניצב מהצד.

"מלחמה? איפה?"

"כאן, בכל הארץ, בכל הארץ. הערבים תוקפים אותנו, המצרים, הסורים. הם מאיימים להשמיד אותנו", השיב אביו.

"תפסיק להפחיד את הילד", ענתה לו אמו בזעף. וכשאמרה זאת התעצם בתוכו הפחד.

"הוא צריך לדעת את האמת."

היא זרקה מבט מוכיח לעבר אביו.

"מה הם רוצים לעשות לנו?" שאל את הוריו.

הם החליפו ביניהם מבטים מוטרדים.

ואז החלה אמו לבכות, בתחילה בכי חרישי ולאחר מכן בכי רועם שהלך והתגבר במהירות.

וקול הסירנות העולה ויורד שבחוץ אישר את בכיה בקול ענות גבורה.

"והוא, הוא, נמצא שם, נכון?" נזכר לפתע וכיסה את פניו בשתי כפות ידיו.

"הוא…" רעד קולה. לרגע פסק בכיה ואז התחדש ביתר שאת.

"כ…ן"

"רונן שם, רונן שם. רונן שם, מול המצרים, שם, בחזית תעלת סואץ, אולי אפילו באחד המעוזים, שזה הכי גרוע. מי יודע?"

אחיו האהוב.

הבכי שנבט בו לפתע השיב עכשיו כהד לבכיה של אמו.

בכל יום פסע עד לתחנת האוטובוס כשענן אפור וכבד רובץ על ליבו, ועם זאת, ניצוץ של תקווה בקע מתוך אותו ענן. הוא עשה זאת מידי יום ביומו, לעתים פעמיים ביום. הוא נהג ללכת לבדו, לחכות שעה ארוכה ולצפות בנוסעים היורדים, מנסה לזהות את אחיו.

בכל פעם הביא אתו מתנה קטנה – חפיסת שוקולד, זר פרחים, שרשרת פשוטה.

לא היה מי שיקבל את המתנה. היא תמיד שבה בחזרה לבית, כפי שהגיעה, יתומה ונזופה.

אנשים שהכירו אותו הביטו בו בתמיהה.

"מה אתה עושה כאן איתן, אתה מחכה למישהו?"

והוא היה מניד את ראשו באיטיות ומשיב בפשטות: "כן, לרונן."

"אבל הוא בחזית, לא?" אמרו חסרי הרגישות שבהם.

"כן, שם", היה מצביע לכיוון בלתי מוגדר. "שם, בתעלה, בתעלת סואץ" היה משיב בפשטות ודמעות זולגות מעיניו.

"ואני מחכה לו, מחכה שיגיע באוטובוס."

מבוכה הייתה פושטת על פני השואלים ואחדים מהם הושיטו יד ללטף את פניו.

והוא היה הודף את היד המלטפת.

הידיעות מהחזית היו קשות, במיוחד מן המעוזים שעל קו התעלה. הוא ידע שאחיו שירת באזור הזה וקיווה רק שלא בתוך אחד המעוזים ממש. כשהופיעה ידיעה על המעוזים היה נדרך, אולי יזכירו את שמו של רונן.

שום דבר.

ויום אחד, בשובו הביתה מן ההמתנה המתסכלת בתחנת האוטובוס הבחין בחיוך מסויג על פניה של אמו.

חיוך.

הוא הביט בה ונדרך.

"אמא?" שאל.

החיוך נותר על פניה.

"אל תגידי לי שהוא נפצע", אמר בקול חלוש ורועד. "תמיד אומרים "רק נפצע, העיקר שהוא בחיים אבל פציעה יכולה להיות משהו נורא. אני יודע את זה. שמעתי על זה. זה קרה לאבא של סתיו מהכיתה המקבילה. הוא איבד רגל ויד… פציעה… ממש רק פציעה."

היא היססה ארוכות לפני שפתחה את פיה.

"איתן, אני לא יודעת עד כמה זה טוב, אבל זה טוב יותר ממה שחשבתי", פסקה.

הוא תלה בה מבט שואל.

"ערב המלחמה, ממש ביום שלפניה, רונן היה צריך להגיע מהבסיס שלו שנמצא לא רחוק מהתעלה אל אחד המעוזים, אבל התקשר אלינו חייל שהיה איתו באותו בסיס. החייל הזה פונה לבית חולים בתל אביב – איכילוב – כי הוא נפצע מרסיס של פגז. אז החייל אמר שרונן לא נסע לבסוף למעוז משום שהייתה תקלה ברכב שהיה צריך לקחת אותו לשם."

פניו הוארו. "זה טוב? זאת אומרת שהוא נשאר שם? בבסיס?".

היא הנידה את ראשה למעלה ולמטה, בתנועה כמעט בלתי מורגשת.

"אל תשלי סתם את הילד, אל תתני לו סתם לקוות", עיכב בעדה אביו. "גם אם הוא לא במעוז, הוא עדיין בסכנת…", עצר לפני שיאמר את המילה האיומה, "יש שם קרבות עזים, נוראיים. יש הפצצות, טילים, מסוקי קומנדו. ואל תשכחי, המרחק של הבסיס שלו מקו המעוזים הוא רק 20 קילומטרים."

היא החזירה לו מבט נוזף.

"אז, אז מה אתו?", רעדו שפתיו.

אמו פרשה את שתי ידיה לצדדים. לאחר מכן ליטפה בעדינות את פני הילד שלו.

"ולמה הוא לא מתקשר, להודיע לנו מה קורה אתו?", היקשה.

"כנראה שהוא לא יכול. זאת מלחמה איתן. מלחמה".

"אל תדאג, הוא בטח יודיע לנו כשיוכל", ניסתה להרגיעו.

הוא הביט בה בחוסר אמון.

ביומיים הראשונים לאחר קבלת הבשורה, שלא ידע לשפוט עד כמה היא טובה, לא חזר להמתנה היומית שלו בתחנת האוטובוס. לראשונה מאז התחילה המלחמה, הוא הניח לשמחה לחדור לליבו מעט. הייתה זו שמחה מסויגת. הוא לא ידע מה קרה לרונן, לא באמת ידע, מעבר לידיעה שהוא כנראה בחיים משום שהוא נמצא בבסיס שלו ולא במעוזים ממש.

"כן, בחיים, אבל איך בחיים?"

ואז, כשרצה לחזור למסעו לתחנת האוטובוס, עיכב אותו אבא ממש על סף הדלת.

"אני יודע לאן אתה הולך", הביט בו ברכות.

"אל תלך לשם שוב", אמר בקול שקט. "זה לא עוזר. רק מכניס אותך ללחץ".

הוא אחז בעדינות בכתפיו, כתפי הילד הדואג לאחיו, וסובב אותו לעברו.

"איתן, אמא ואני רוצים שתיסע ליומיים שלושה לסבא וסבתא. הם יפנקו אותך. תירגע קצת מהדאגה שלך לרונן".

ולהפתעתו מצא את עצמו מהנהן באיטיות.

אבא הרים אותו וחיבק אותו חזק. הוא לא התנגד לחיבוק. להיפך, אפילו התמסר לו.

אבל הענן האפור והכבד שעל ליבו לא הרפה.

תמיד אהב את השהות אצל סבא וסבתא. בביתם הישן עם הניחוח המתוק והטוב שלא ידע להגדירו, הם פינקו אותו בכל טוב – אוכל, ממתקים, וטיולים מענגים בשוק הסמוך, ובפארק הגדול והמלא במתקני שעשועים מגוונים. סבא נהג לקחת אותו לטיולים בטבע והראה לו בעלי חיים שמעולם לא התעכב לבחון אותם בסביבתו הקרובה, ואת חלקם לא הכיר כלל. הוא הסביר לו עליהם באריכות אבל תמיד בלי לייגע. להיפך, הסבריו של סבא היו מרתקים. הוא שאל אותו שאלות מעניינות על מה שראה והתעניין בדעתו. סבא היה איש דתי ולעתים לקח אותו איתו לבית הכנסת. איתן מעולם לא אהב בתי כנסת. שיעמום אחז בו לנוכח התפילות המונוטוניות והשיממון שהישרו עליו המתפללים הנעים ונדים בתפילתם, אבל למרבית הפלא עם סבא חוויית השהיה בבית הכנסת הייתה שונה לחלוטין – מענגת, קסומה, חמימה. סבא סיפר לו בלחש סיפורים קצרים הנוגעים לתפילות, לספרי התפילה שקראו בהם, ולהיסטוריה של אותם ספרים, וסיפורים הנוגעים לאנשים שונים בבית הכנסת, עד שלעתים היסו אותו המתפללים שמסביב.

וסבתא, סבתא הטריחה את עצמה כל העת בבישולים טעימים ובקינוחים שנועדו עבורו, איתן, בישולים וקינוחים שרק היא ידעה לעשות כמותם.

עוד לפני שתם היום הראשון בבית סבא וסבתא כבר חש הקלה גדולה, ובאותה עת ממש נתקף גם ברגשי אשמה.

"מה עובר כרגע על רונן."

אבא הגיע לביתם של סבא וסבתא ביום השלישי לשהותו.

"מה נשמע?", שאל.

הוא לא השיב דבר. רק הניד קלות בראשו.

אבא ליטף את ראשו ברכות.

"אתה יודע שהכל בסדר. אנחנו יודעים שהוא לא במעוז. הוא בחיים. אנחנו רק מחכים לדעת איפה בדיוק הוא נמצא עכשיו."

"אבא, אני כבר מתגעגע, מתגעגע", בכה, מתרפק על חזהו של אביו.

"גם אני… כולנו, אבל אנחנו יודעים שהכל טוב. נכון?"

"כן", הודה קצרות.

אמא קיבלה אותם בחיוך ענק. הוא התענג על החיבוק החם שלה. הוא לא אהב להודות בכך בפומבי אבל בתוך תוכו אהב את החיבוקים האלה.

הוא חזר לחדרו, נשכב אפרקדן על מיטת הילד שלו והרהר באחיו. בדמיונו ראה אותו קופץ עליו בבואו הביתה ולאחר מכן…

הם ידברו וידברו וידברו וידברו בלי להתחשב בזמן שחולף. אחיו יספר לו על הכל, גם על הדברים הרעים ביותר שעבר. הם ילכו ביחד שלובי ידיים ורונן יקנה לו גלידה או ארטיק או ממתק אחר, או אולי מנה פלאפל. אולי ילכו פעם לאיזה פארק משחקים גדול, אולי לבריכה, אולי אפילו לים. מה זה חשוב? – העיקר שכבר יגיע.

ולאחר מכן…

הוא עוד יחשוב על ההמשך.

כשנכנסה אמא לחדר מצאה אותו ישן וחיוך על פניו. בזהירות, הוציאה מן הארון את השמיכה הקייצית הדקה וכיסתה את גופו.

היא חייכה בטרם יצאה מן החדר, נושמת לרווחה, בזהירות, שלא להעירו.

הצלצול בדלת הקפיץ את שלושתם.

אמא, אבא ואיתן ניתרו כמעט בבת אחת מן הספה.

אור ניצת על פניהם.

"רונן, סוף סוף", ניתר איתן בשמחה ונחפז אל הדלת. אמא ואבא דהרו בעקבותיו.

אבא שלח חיוך אל אמא.

"זהו זה", נאנחה אמא בהקלה.

היא נזכרה בהנאה במעדנים שהכינה בעוד מועד עבור רונן – עוגת גלידה, כדורי שוקולד שהוא כל כך אהב, עוגת ביסקויטים. נזכרה בעוגיות המלוחות מעשה ידיה, הממתינות לו במזווה. הכל בשבילו. אבא הסתייג, טען שזה מוקדם מדי. אבל מה זה משנה? עכשיו כבר יש מעדנים והם ממתינים לו עמוק בתוך המקרר ובמעמקי המזווה, מטמון של תענוג. היא שמחה על כך שלא שמעה בקולו.

לפני שסובבה את ידית הדלת, לבשה על פניה את חיוכה הנדיב והחם.

על הפתח הפעור לרווחה, המפריד בין הדירה לבין חדר המדרגות, האפילו שלוש דמויות במדי צה"ל.

אמא קפאה…

במאמץ שהיה בקצה הגבול של כוחותיה, החניקה את הזעקה שעמדה לפרוץ מגרונה.

היא לא עמדה בכך לאורך זמן.

הבכי פרץ מכל פתח ונקב בגופה ודמעותיה קלחו כנהרות של יגון.

"איך…איך?" פתח אבא. פניו האפירו בבת אחת וכשהביט בו איתן נדמה היה לו שגבותיו מלבינות ממש לנגד עיניו.

שערו ועיניו הפכו לעכורות.

למרות החום קפאו פניו של רונן. הוא חש את הקור העז נספג בתוך כל תא ותא בגופו, מקפיא אפילו את עצמותיו.

נהרות האור שנשפכו מן החלונות הגדולים של חדר המדרגות הפכו לנהרות של צל.

קצינת הנפגעים התקדמה מעט וחיבקה את אמא בעדינות, בזהירות. לאחר מכן הסבירה בקצרה: "רונן התאכזב מאד שלא יירד אל המעוז, למרות שקיווה לכך בכל ליבו. הוא אהב אותם מאד, את המעוזים. הרכב אמנם התקלקל אבל הוא, רונן, הוא לא רצה לוותר", היא פרשה ידיים בעצב. "אז, מישהו נזכר בחייל שהגיע לבסיס כמה ימים לפני כן וסיפרו עליו שהוא מכונאי רכב גאון. הבחור הוזעק והצליח לתקן את הרכב ו…"

אבא הושיט את ידו לבלום את המשך דבריה.

שישתם פנו אל תוך הדירה. פתח הדלת נותר פעור, משתאה על מה שאירע.

הם ישבו על הספה הרכה…

והיום הבהיר והחם החשיך וקפא.

2 תגובות

  1. סיפור מרתק, נותן משהו מן העצב ומן האווירה של הימים האלה. בתוך הגורל שלנו מאז שנות "היישוב" והקמת המדינה, צריך לשאוב כוחות כדי לשמור על קיומנו כאן.

    • תודה בלפור. נקווה שהימים הנוראים הללו יחלפו להם במהרה, שישוחררו החטופים ושנדע לחסל את החמאס במהרה בימינו, והפעם – באופן טוטאלי, להפוך אותו לאבק.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × 5 =