סרט על כלבים אבל בהחלט לא לילדים: ביקורת על הסרט “דוגי סטייל”

אוהד שרון סוקר סרט קומדיה פרועה העוסק בכלבים ובעולמם אבל אינו מומלץ לילדים.

המערכת

בתקופה שבה עיקר הסרטים המשודרים בקולנוע הם המשכונים למותגים אהובים, סרטי אימה, או סרטי קומדיה שהם גם דרמה וגם קומדיה רגילה, זהו סרט יוצא דופן. “דוגי סטייל” (השם באנגלית Strays מתאים הרבה יותר) מנסה לבדוק האם גם היום, בשנת 2023, קומדיה פרועה יכולה להתאים לקהל, כפי שבעבר סרטים כאלו הצליחו כגון: ג’אקס; בדרך לחתונה עוצרים בווגאס; יורוטריפ; אמריקן פאי.

הסרט “דוגי סטייל” מציג לנו דוגמא לסרט קומדיה פרועה, אבל בסגנון שונה מהסרטים שהזכרתי. כל הדמויות בסרט, חוץ מדמות אחת משמעותית, הם כלבים. אלו מציגים לנו שלל תעלולים, הרפתקאות, סצינות מפתיעות, ובנוסף עלילה שנבנית מתחילת הסרט עד לסופו. הסרט מנצל אלמנטים של סוגי סרטים שונים ומשלב אותם לנקודת המבט של כלבים. כך אפשר להציג משהו מיוחד לסרט, ולא רק לחזור על דברים מסרטים קודמים. כמו למשל מסע של קבוצת חברים ברחבי מדינה כדי להגשים מטרה, להסתבך עם החוק, לברוח בצורה מיוחדת, סצינה של הדמויות על סמים, קטע שהם מנסים לשכוח, מתח מיני בין שני דמויות בחבורה, שרק בסוף הסרט מתגשם והם נעשים לזוג. הסרט מנצל היטב את כל הנושאים האלה מנקודת מבט של הכלבים, לעומת בני אדם, וזה מביא לשלל רגעים קורעים מצחוק.

הסרט מתחיל עם רג’י, כלב מעורב, שאותו מדובב וויל פארל. הוא מספר על כמה שהוא אוהב את הבעלים שלו, דאג, שמגלם וויל פורטה. למרות שדאג מתעלל בו ובסוף מנסה לנטוש אותו, רג’י חושב שזה הכל משחק, מראה אהבה ללא תנאים לבעלים הנוראי שלו, ומדגים למה כלבים הם החברים הכי טובים של האדם, כשהוא מפגין אהבה ללא תנאי. דאג נוטש את רג’י בעיר אחרת, ורג’י פוגש קבוצת כלבים בודדים: באג, בוסטון טרייר, שמדובב ג’יימי פוקס שהוא כלב רחוב; מגי, רועה אוסטרלית, בדיבוב איילה פישר, שהיא כלבה שמרגישה מוזנחת בגלל שהבעלים שלה הביאה כלב חדש ושכחה ממנה; האנטר, דני ענק שמדובב רנדל פארק, שהוא כלב משטרה לשעבר שבגלל הפחד שלו עזב את המשטרה והפך להיות כלב תמיכה נפשית ותרפיה לאנשים מבוגרים. כל אחד מהכלבים מביא תרומה שונה לקבוצה במסע, וזה מוצג ברגעים שונים ברחבי הסרט. הכימיה של הדמויות ברמה מאוד גבוהה. 

הסרט מציג שלל סצינות מפתיעות. הצופה חושב משהו אחד, ומקבל דבר אחר, או שהוא לא מצפה לכיוון שהסצינה מתפתחת אליו, או לבדיחות השחורות בסרט, שלפעמים מרגיש לא נעים לצחוק מהן, למרות שהן טובות, בגלל התוכן של הבדיחה. 

הסרט מסמל ומציג בצורה הטובה ביותר זוגיות רעילה, באמצעות הכלב רג’י ובעליו דאג. למרות היחס הנוראי אליו וכל כל הדברים הנוראים שדאג עושה לו, רג’י מאשים את עצמו, ומרגיש שזה מגיע לו. לאורך הסרט הוא משתוקק לאישורו של דאג, ומשום שדאג קורא לו “כלב רע” מרגיש שהוא אשם ביחס אליו. זה מצב שמסמל זוגיות רעילה, שבה צד אחד זקוק או נואש להסכמה ואישורו של הצד השני. בסופו של דבר רג’י מצליח להתגבר על זה ולהמשיך הלאה, כשהוא מרגיש שלם עם עצמו, כמו גם שאר החבורה, שמצליחים להתגבר על הפחדים או הבעיות ולקבל את הסוף הטוב – משפחה שבאמת תאהב אותם.

“דוגי סטייל” הוא סרט שלא מפחד להשתמש במאפיינים נדושים של סרטי מסע, אבל מציג אותם מנקודת מבט של כלבים. כך, לדוגמא, רגעים רגילים של בני אדם הופכים לרגעי פחד של הכלבים, כמו פחד מרעשים חזקים כדוגמת זיקוקים, פארק שעשועים, שאנשים אוהבים אבל חיות פחות יאהבו. הוא כולל התייחסות להתעללות בחיות, והצגה שלהן כיצור חי שרק רוצה שתהיה לו משפחה חמה, ומישהו שיאהב אותו. ממש כמו בני אדם. הסרט מציג מסע גם במובן הנפשי, מסע לקבלה עצמית, ומפגין רמה מאוד גבוהה לסרט שמתמקד לכאורה בבדיחות פרועות ושחורות. בכך הוא מצליח לשלב רגעים משמעותיים ומוסר השכל על החיים, עם קומדיה פרועה ומצחיקה.

עם זאת, למרות שזה סרט על כלבים, הנושאים שבסרט מאוד לא מתאימים לילדים. לפיכך אני ממליץ עליו רק לבני נוער ולמבוגרים.

צפו במקדימון הסרט “דוגי סטייל”