מחברים: ד"ר מורן פרי וד"ר יצחק מלר.
"[…] יום אחד, אתה נהיה מודע לכך שמה שחשבת למשטח הפטפון, חלק, שטוח ואחיד, היה למעשה מערבולת, קלחת. אמי מתה כשהייתי נער מתבגר. […] ידעתי שהיא גוססת, ולא הרשיתי לעצמי לחשוב על כך – וזהו הפטפון שלך" (מתוך: נעמה צאל, שימי ראש, "מעגלים", עמ' 47).
בספטמבר 2020 ראה אור ספרה של נעמה צאל שימי ראש[i]( הוצאת "אפיק") – קובץ סיפורים קצרים ומסה אחת.
צאל עבדה על הספר לפני מותה ממחלת הסרטן בחודש יולי 2020. היא הייתה עדה לתהליכי הכנתו הסופיים, אך לא זכתה לחזות ביציאתו לאור[ii].
נעמה צאל ,דף הפייסבוק של כתב העת "הו"
בין העיסוקים הבולטים בקובץ הוא העיסוק המתמשך בשיטוט במרחב מוגבל. השיטוט אינו בהכרח פיזי-גופני, אלא גם שיטוט של בהייה, סיקור המרחב באמצעות המבט.
"הסחת הדעת" מאפיינת את כתיבתה, בניסיון שמתחילתו מוטל בספק, אך גם בלתי מתפשר, במטרה ליצור סדר תבניתי הנע בין הפנים לחוץ, בתוך כאוס מוחלט.
לאחר מותה ספדה לה הסופרת, המתרגמת, העורכת, ומבקרת הספרות עינת יקיר, שהייתה חברתה הקרובה וליוותה אותה עד לקץ ימיה[iii]. ברשימתה הקצרה, יקיר מתייחסת בעיקר לסיפור "מעגלים"[iv], כפי הנראה בשל ההיכרות האישית עם צאל. לדבריה, זהו סיפור "אוטוביוגרפי, המכיל את הגרעין הרעיוני והתמאטי של הסיפורים בקובץ. לא רק מבחינה פואטית וספרותית, אלא גם כמעין אלגוריה של שיטוט מעגלי, שאפיין את מהלך חייה של צאל"[v]. עוד כותבת יקיר, כי בעבורה "'מעגלים', הוא סיפור אוטוביוגרפי ואוטו־פואטי וארס־פואטי וטומן בחובו את כל הדי-אן-אי של הקובץ שימי ראש".
גם ברשימתה מדגישה יקיר את העיסוק ב"מבט" וב"שיטוט" מתוך המעגליות, בעוד צאל ממתינה לאביה בעת ניתוחו. בהקשר המעגלי, בולטים מעגלי השיטוט המשולבים בבהייה בדמותה הנשקפת בחלונות הראווה, בהליכה ללא תכלית ב"זמן להרוג", כאלה המרמזים לדמותו של ה"אוּרוֹבוֹרוֹס"[vi] – אותו סמל עתיק בצורת נחש או דרקון, הבולע את זנבו ומתאפיין בצורת המעגל, במחזוריות של חיים ומוות, ושל התפרקות הגופים, אליהם עוד נחזור בדיון בסיפור "ויתור"[vii].
הסיפור "מעגלים", כאמור, חושף נקודות השקה משותפות עם הסיפור "ויתור", המופיע גם הוא בקובץ. אזכורו בפתח הדיון משרת את חשיפת הפרטים האוטוביוגרפיים, וההצצה אל "מעבדת היוצרת", דרכי כתיבתה, ואופי מחשבתה. עם זאת, יתמקד מאמר זה בסיפור "ויתור", בו מצטמצם חלל השיטוט הפיזי לשיטוט הוויזואלי: חשיפת מבטה של הדוברת במרחב חדר המיון; בהתנהלות המבקרים השוהים ב"חדר ההמתנה"; ובחללי חדרי המיון השונים. הדוברת, כפי שנראה בהמשך, מעלה על הכתב את גישת הצוות והטיפול הסיעודי והרפואי למטופל וסביבתו, ומספקת קרקע פורייה לדיון בראיית המטופלים את המרחב הקליני, הסיעודי, והרפואי.
***
רבות דובר בעניין גישת הטיפול בפרט. חוקים, תקנות, אומדנים, ניהול זמן, ומסמכי קוד טיפולי ואתי רבים, נכתבו בנושא, כאשר הגישה המובילה היא התאמת חליפה אישית לכל מטופל באשר הוא, תוך התחשבות בנסיבות חייו, אמונותיו, סביבתו, וכדומה [viii].
על סקירתו ההיסטורית של המרחב הטיפולי, גישת הטיפול בפרט, ויחסי מטפל–מטופל, ניתן ללמוד, בין השאר וכפי שמציין דוד הד בספרו "על אתיקה ורפואה", מציורי המאה ה-15, כגון "ביקור הרופא" ו"חנותו של הרוקח", מתוך המהדורה הספרדית של הספר "על תכונות הדברים", מאת ברתולומיאוס הקדוש. הד מציין כי הרפואה המודרנית עברה תהליך שינוי משמעותי באופי וניהול הטיפול בפרט. לדבריו: "הזירה הביתית החמימה כרקע למפגשו של הרופא עם החולה, הוחלפה במוסד רפואי גדול ומנוכר. החולה כיום שוכב במיטה, לעיתים מחובר לצינורות ומכשירים, ממוין למחלקה ומסווג לפי מחלתו כ'מקרה'"[ix]. מקומו של רופא המשפחה האישי, המגיע לזירה הביתית, הוחלף בצוות רפואי וסיעודי מקצועיים, ומפגשיו עם המטופל הינם לרוב בעלי רקע אנונימי (למשל בעת ביצוע בדיקות מעבדה), ומקצועי.
עוד טוען הד, כי בעוד הרפואה המסורתית, הייתה כפופה לכללי מוסר, ציווים, וחוקים, התפתחות הרפואה המודרנית דרשה מהפילוסופים והעוסקים בתחומי הרפואה לנסח מחדש את עקרונות הפרקטיקה והטיפול בפרט. כך למשל, הועצם ופותח העיסוק בתחום "זכויות החולה", על רקע חקיקה משפטית. על כך ניתן ללמוד למשל ממגילת זכויות האדם של האו"ם (1948) [x], וזכויות היסוד של הפרט על גופו וכבודו. כך למשל, בעת קבלתו של מטופל למערך הרפואי, יש להדריכו על זכויותיו כמטופל, לספק חומר כתוב במקרה צורך, לוודא את הבנתו ולתעד ברשומותיו במערכת הממוחשבת [xi].
עם זאת, רבות השאלות בעניין קדימות הטיפול ברפואה המודרנית. כך למשל, ההחלטה לתיעדוף הטיפול המוקדם, היא אחת מבעיותיה של הרפואה המודרנית, ועל אף שרבים מהרופאים יטענו שמדובר בשיקול מקצועי, הרי גם טענה זאת, איננה בעלת הגדרות מדויקות וגבולות סדירים.
נושא הרפואה הדחופה נוטל חלק דומיננטי בסיפור "ויתור". על כן, כדי להבהיר את אופיו של מרחב חדר ההמתנה בכניסה ל"חדר המיון", נבקש לסקור בקצרה את עקרונות הטריאז', כלומר: שיטות תיעדוף הטיפול, עם הגעתו של הפרט למחלקות הרפואה הדחופה.
לפי ספרות ה-ATLS ריבוי המטופלים המגיעים לבתי חולים הוליד את הצורך במיונם. בכך, נוצר סט חדש של כלים לחשיבה מחודשת אודות אופי ניהול הטיפול במקבלי שירותי הרפואה הדחופה [xii]. למעשה, אחת מליבות העשייה ברפואה דחופה, היא ניהול תהליך בו נעשה מיון וסיווג של קבוצה/יחיד,על פי הגדרות מובנות מראש ומוגדרות לפי חוזרי מנהל הבריאות [xiii].
בין שיטות הטריאז', נפוצה בבתי החולים בישראל זו הקנדית CANADIAN TRIAGE and ACUITY SCALE (CTAS). השיטה הקנדית מדגישה את זמני ההסתכלות, אומדנים, בחינה, ו/או טיפול במגיעים למלר"ד, ונקבעת לפי דרגות החומרה השונות הנעות בין 1 ל- 5 [xiv].
גם בסיפורה של צאל, הנושא אופי פרגמנטרי, ניתן להבחין באופי התהליך, המיון והקטלוג, במרחבי חדר ההמתנה, ועד לחללי הטיפולים. החלוקה הסיפורית, הנבנית כמעבר מתמונה לתמונה, אוצרת בתוכה את הציפייה של המטופל לעבור גם הוא מחלל אחד לשני. העיסוק בחלל הספרותי והפיזי מקבילים זה לזה, והמעבר הופך לפיזי–פואטי: מחדר ההמתנה, לדלפק האחיות, למיטת הטיפולים, וכדומה.
כתיבתה של צאל היא כתיבה אוטונומית. כלומר: נקודת מבטה כחולה הממתינה לתהליך הקבלה, וצפייתה בהתנהלות מרחב חדר המיון, אינה נתונה לפיקוח. כמו בסיפור "מעגלים", בו אפקט השיטוט והבהייה לוקחים חלק ניכר בעיצוב הסיפור, הרי שכאן מבטה מקבל משמעות כפולה של בהייה ושיטוט וויזואלי, ועל כך יש להוסיף את תיאור מבטי השוהים עימה בחלל. עיניהם, כפי שנראה בהמשך, הם חלק ניכר, בעל אפקט עיצובי, בסיפור.
תחילתו של הסיפור הוא במעין התבוננות ספרותית ממעוף הציפור על ממתיני חדר הקבלה. התבוננות זאת מובילה את הכותבת לתהליך מילולי המפרק את המרחב האישי והפיזי לפי תפיסתה, ובנייתו מחדש. כלומר: מרחב של מרפא, הופך על ידי השימוש בהתבוננות ובשפה למרחב של חולי, ועל כן – לא לשווא נושא הסיפור את הכותרת "ויתור".
מרחב הסיפור המדויק הוא בחדר המיון הפנימי, בשעות קצה הלילה, לפני הזריחה והחלפת המשמרות ביום שגרתי. בניגוד לסדר החלוקה בחדר המיון, הנהלים ואופי העבודה שהוצגו בקצרה קודם לכן, נראה הניסיון ליצור סדר בכאוס השגרתי של חדרי המיון משול לבריאת העולם, לזמן החשוך, טרם עליית השחר, זמן של חוסר וודאות. הדוברת מנסה לעשות סדר ראוי בחומרי חלל ההמתנה, דרך השימוש בתיאורים ובמילים. כך למשל היא כותבת בראשית הסיפור:
"על השלט, מימין, היה כתוב 'מיון פנימי' באותיות גדולות ואדומות. מהחריץ מעל הדלת, שמעליה היה כתוב EXIT, בקעה קרן אור עמומה. היה עוד חשוך. קצת מילים הסתובבו, מדי פעם, באוויר החשוך, המואר קלושות באור ניאון מלכותי". ("ויתור", עמ' 143).
הזמן הוא "לפנות בוקר", והמקום מתואר באמצעות חפציו: "הכיסאות האפורים, המסודרים בשורה"; "מיטת ברזל"; דלפק האחיות; פרגודי ההפרדה בין המטופלים; שלטי הניאון.
מן התוהו, עוברת צאל לאחת מהדמויות הבולטות בחדר ההמתנה – האיש במכנסי הקורדרוי. במבטה, היא תרה אחר גופו, תנועותיו, עיניו הקרועות, והלכי התנהגותו:
"בפינת ההמתנה הריקה, ישב איש, במכנסי קורדרוי חומים-בהירים, ידיו על ברכיו, גוו זקוף, כמו להתפקע, מביט בריכוז אל עבר הדלפק. עיניו היו כחולות ונרעשות". […] על ברכיו של האיש בפינת חדר ההמתנה הייתה מונחת ערמת דפים. ידיו של האיש – גרומות? צנומות? הן לא הסגירו את גיל […]" (שם).
מעמדת חדר ההמתנה, יכולה להביט הדוברת גם בדלפק האחיות, שם – משוחחות שתי אחיות בשקט וצופות בתמונה מהטלפון הנייד של אחת מהן.
זוהי תמונת הפתיחה, זהו הרושם הראשוני שמותירה בדוברת ההמתנה בחדר המיון. מעין הצגת קווי המתאר של הזמן, המקום, ומעל הכל הריקוד המוזר בין הכאוס, לרצון במיון, בקיטלוג, ובסדר, בטיפול הרפואי.
לחדר ההמתנה נכנסות דמויות נוספות, ממתינים נוספים: "אישה שמנמנה" המלווה בן משפחה; חייל צעיר עם נשקו עליו. אך כאמור, הדמות הבולטת היא דמותו של האיש במכנסי הקורדרוי.
קוצר היריעה אינו מאפשר להעניק ניתוח פואטי והמשך קריאה צמודה בסיפור, על כלל צפונותיו, אלא להעניק נקודת מבט אישית, ולבחון את האפקט הטיפולי, תוך התייחסות למרחב הריאליסטי להפליא בפרטיו, למבט הבוהה והמשוטט, לתפאורת חדר ההמתנה, והכמיהה להיכנס אל "הארץ המובטחת" – חדר הטיפולים.
אם עקרונות הטריאז' ניסו להכניס סדר בעבודה הכאוטית, או להקנות וודאות לתחושת חוסר וודאותם של הממתינים, הרי שצאל ממחישה בסיפורה את אוקסימורון הכאוס שבסדר. למעשה, ניתן לראות בסיפורה הצעה מחדש של ארגון עקרונות הטריאז', אך הפעם ביחס לנקודת מבטו ותחושתו הסובייקטיבית של החולה. על כן, נרחיב בחלק זה על אופי סיפורו האישי של דמות "האיש במכנסי הקורדרוי", ששמו, עיסוקו, וזהותו, אינם ידועים.
כמתואר, מדובר בזכר בוגר, נושם עצמונית ויציב, מתנייד באופן עצמאי, שהגיע באמבולנס, אך מתכנס בפינת ההמתנה בבדידותו, ללא מלווים, וללא מעטפת של לחץ פיזי או נפשי נראים לעין. צאל מתארת את עיניו וידיו כבעלי תפקיד משמעותי, היוצק משמעות גופנית ונפשית של שינויים פיזיים במהלך שעות ההמתנה. עיניו הופכות מבוהות לקרועות לרווחה, בולטות, ואילו הכאב עימו הגיע הולך ומתגבר, עד לחוסר תחושה.
שלוש פעמים מבצע "האיש במכנסי הקורדרוי", אקט פיזי של הליכה אל איזור ההפרדה, דהיינו: דלפק האחיות. בכל פעם, הוא אינו זוכה לטיפול. העיסוק במטופלים מסביב, הצעקות, אנחות הכאב, הפרגודים הסגורים, יוצקות אל חלל חדר המיון הטיפולי את הקושי. חוסר האונים של הממתין לטיפול, מתערבב עם הכאוס הטיפולי, עם הנסיון להתמודד עם מחסור בכוח האדם, כזה הפוגע בסופו של דבר בתחושת המטופל.
***
בחינת הגעתו והתנהלותו בסמוך להתנהלות הקלינית, מעצימה את הכאוס, ואולי לא לשווא טומנת (אם במודע או לא) צאל, שתי שגיאות רפואיות במהלך הסיפורי, כפי שנראה להלן:
הראשונה: השימוש ב"יד", והשנייה – תיקו הרפואי של הממתין.
"[…] הוא ניגש אל הדלפק ההומה, אל האחות עם הציפורניים הכתומות, הפנה לעברה את הדפים בתחינה. […] הוא השאיר את הדפים מורמים והראה לה את היד השנייה: צבט, ניסה לנער – היד דממה." (שם, עמ' 152). במשך כותבת צאל: "'אתי – איפה רופא? שיראה פה רגע. הוא פה מאמצע הלילה – חשש לדום לב, היד שלו לא זזה –'. האיש במכנסי הקורדרוי נגע ביד שלו, היא לא התרוממה. טפח עליה כמה פעמים, ניסה להזיז אותה" (שם, עמ' 152).
צאל כותבת על "יד משותקת", אך ניראה כי חלק הגוף הרלוונטי לסיפור האיש בחדר ההמתנה, היא דווקא הזרוע, שהרי היד מבחינה אנטומית היא חלקה התחתון של הגפה העליונה כולה. לא זאת בלבד, אלא שהאבחנה הניתנת ל"איש במכנסי הקורדרוי", מופיעה שלוש פעמים כ"דום לב": "דום לב אמרו לך?" (שם, עמ' 151); "יש פה סיפור של ספק דום לב – קם בלילה"; "[…] חשש לדום לב, היד שלו לא זזה-" (שם, עמ' 152).
לכל אורכו של הסיפור, לא קיים שימוש בז'רגון מקצועי, או מדויק יותר מבחינה קלינית, כגון: "חשד להתקף לב"; "חשד לאירוע לבבי"; "כאבים בקדמת החזה"; "תעוקת לב"; "כאבים מוקרנים לכתף וזרוע של גפה שמאל עליונה". ועוד כהנה מונחים שגורים שהיו מתאימים לדמותו של האיש, להתנהלות המקצועית, וכפי הנראה גם לדברים שנכתבו בעת קבלתו ומופיעים בדפים.
אם נרד לעומק הדיון הקליני ושימושה המילולי של צאל, הרי שדום לב או חשש לדום לב, הינו שימוש רפואי או קליני אבסורדי עד כדי גרוטסקה, שהרי ל"דום לב", אינו יכול להיות מיוחס כל ספק. משמעותו של "דום לב", נקשר לשדה הסמנטי של רפואת החירום: חדרי הלם, החייאות שצלחו, ובמידה ולא – פטירת המטופל. תיאורו של האיש אינו מתאים לפתולוגיה, לאנמנזה, או להתנהלותו במרחב הקליני. מכאן, שצאל מבצעת שימוש מילולי בתיאור שיש בו מן הדיסוננס והאוקסימורון.
נשוב לעניין השימוש ב"יד" – בסיפורה של צאל לא קיים אזכור של המילה כאב, אלא תיאור של שיתוק עצבי מתקדם, תמונה שאינה משקפת את הקרוי בז'רגון הבלתי רפואי "התקף לב". למעשה, זוהי תמונה הפוכה מהמציאות הרפואית, שהרי בהתקף לב סביר לצפות לתיאורים של כאבים המוקרנים לגפה השמאלית העליונה. כמו כן, מצבים קרדיאליים אינם נקשרים לשיתוק עצבי של הגפה, אלא לכאב מוקרן, שכאמור אינו מתיישב עם תיאור התרחיש הנידון. מכאן, כי לפי תיאורה הריאליסטי של צאל, הרי שניתן לשער כי ההבחנה המתבקשת מהתיאור הסיפורי, ככל הנראה אינה לבבית. אולי מדובר באירוע עצבי שמקורו צווארי.
בסיומו של הסיפור, נוטש האיש את חדר ההמתנה. הוא חוצה את חדר ההמתנה אל עבר דלת היציאה, אוחז בדפים בידו. מעל דלת ההזזה, התנוסס השלט EXIT, אולי זוהי אלגוריה ליציאה כפולה – מעולם החיים, Exitus פירושה גופת המת, אולי כפשוטו, אל המרחב שמחוץ לחלל חדר המיון.
כך או כך, זהו סוף פתוח, ובסופו מתמוסס האיש, נעלם בזרקורי אור השמש:
"הוא עמד עוד רגע מול ההמולה, ואז בהה בפח שלצד דלת ההזזה. תחב את ערמת הדפים בתוך הפח. ואז – הוא חצה. הוא יצא: יצא מהדלת, נבלע על ידי דלתות ההזזה, קווי מתארו הדקים (קווצת שיער קטנה קופצת), נעלמו – התפוגגו בתוך האור המסמא. – דלת ההזזה נסגרה". (שם, עמ' 155).
תהליך יציאתו של "האיש במכנסי הקורדרוי", מתוארת באופן משיחי. היעלמות מלווה באור, התפוגגות של גוף שהיה ואיננו.
סיפורה של צאל מקפל בתוכו סיפור מקרה המיוחס לחוויית המטופל, אך גם בניסיון שלא צלח ליצור סדר בכאוס, אך התוצאה היא אוקסימורונית: כאוס מסודר, עד כדי אבסורד.
לאחר מותה, כתבה עליה מיכל בן-נפתלי[xv]:
"בעולמה של נעמה יש, כמובן, טיפול חוזר ונשנה בממשי, בכאב, בחולי, אבל היא מבקשת להבחין בהם או לבודד אותם דווקא בתוך יקום שלכאורה אינו מבחין בהם, מתעלם מהם, מפקיר אותם […] השפה הספרותית מוכתמת בשפה הרווחת. […] הכתיבה נעשית כך לזירת מאבק שבה היא משתפת פעולה עם ההליכה התכליתית הנוהגת אבל נעצרת ומגדילה".
כתיבתה של צאל מחייבת הקשבה. היא בונה חלל באמצעות שימוש במילים, משוטטת על ידי המבט והבהייה, ועוסקת באופן מתמשך בשפה, וכל אלו מלמדים על כתיבה ממקום מודע. נראה כי הפרדוקסים, העיוותים, אופי סיפורי הקובץ, ובמיוחד הסיפור "ויתור", מלמדים על ניסיון להיאבק: בחולי; בחוסר הוודאות; בקריאת התיגר על החלל הרפואי; על גיבוריו הטרגיים; על החלל הכאוטי; והניסיון ליצירת סדר.
במסתה "השפה שנפלה", כותבת צאל על הקשר בין חוויית המטופל, השפה, המרחב, ההחלמה, הסבל, והמוות. השפה היא כלי עבור צאל. היא אינה חוששת להביאה אל חדרי ההמתנה, אל תחלואות החולי, תוך עיסוק בעצביהם החשופים של החיים והחולי גם יחד:"[…] ספרות נכתבת תמיד עם סימנים כחולים בשפה. אולי אין ספרות בלי סימנים כחולים בשפה" [xvi]. ביומנה היא כותבת על הדממה, על האדמה החרוכה שהשאירו החיים, הספרות, והמילים, על האשפוזים, עיניה המשוטטות של מטופלת, על מרחבי הקליניקה, חדרי ההמתנה. ואולי ההמתנה לסוף, שלא בושש להגיע.
[i] נעמה צאל, שימי ראש, אפיק, רמת גן, 2020.
[ii] צאל ילידת 1981, החזיקה בתואר ד"ר לספרות, מהאוניברסיטה העברית: "האחר בפואטיקה של יהושע קנז", שפורסם כספר בשנת 2016. צאל, הייתה מרצה בכירה וראשת החטיבה לספרות במכללת ספיר. בין פועלה בשדה הספרות והעריכה, הייתה גם המייסדת והעורכת של "מעבדה" – סדרת פרוזה ניסיונית בהוצאת "רסלינג".
בשנת 2019, זכתה בפרס שרת התרבות והספורט על עריכתה הספרותית. במותה, הותירה בן זוג ושני ילדים.
[iii] עינת יקיר, "ביקורת | פואטיקה של בהייה וחבטה", הַמּוּסָךְ – מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה, גיליון 89, 09.12.2020, https://blog.nli.org.il/mussach-89-bikoret/
נצפה: 10.08.23
[iv] צאל, שם, "מעגלים", עמודים 51-26.
[v] יקיר, ראו הערה 4.
[vi] האוּרוֹבוֹרוֹס – דמותו של הנחש או הדרקון המאכלים את זנבם, נושא מספר משמעויות; המשכיות החיים (הפריה עצמית) מחד והמוות (אכילת גוף) מאידך, כפילות ומעגליות, ואף יסוד אוניברסלי הנקשר לעיקרון שאינו בר שינוי מעצם חזרתיותו. על כך ראו: חואן אדוארדו סירלוט, מילון הסמלים, (עורך יגאל שוורץ), הוצאות מכון-הקשרים ("מסה קריטית"), כנרת – זמורה – ביתן – דביר, [1997], 2006, עמ' 46-45..
[vii] צאל, שם, "ויתור", עמודים 156-143
[viii] הקוד האתי לאחים ואחיות בקישור.
[ix] דוד הד, אתיקה ורפואה, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון ומודן, 2011, ראו עמ' 7. הציור המוזכר, מופיע גם על ספרו של הד.
[x] ראו למשל את ספרו של דוד הד, 2011, שם, עמ' 81, להרחבה בנושא, ראו גם עמ' 82-89. העיסוק בזכות המטופל וראיית המטופלים במרכז, זכה לפריחה מחודש בשנות השמונים ונלמד בהרחבה גם בתי הספר לרפואה ולסיעוד.
[xi] הרחבות על זכויות המטופל ואופי הטיפול, ניתן למצוא בנהלי משרד הבריאות, ה"קוד האתי" של האחים והאחיות, חוק זכויות המטופל וכן ביסודות הפילוסופיה וההגות הפילוסופית של עמנואל קאנט וג'ון סטיוארט מיל. ראו למשל, מסמך רשמי בן 173 עמודים, שראה אור ביוני 2016, תחת השם תודעת השירות וחווית המטופל במערכת הבריאות בישראל – סטנדרט למוסדות הבריאות, מדריך מקצועי. המדריך הוצא בחסות אגף השירות, מינהל איכות שירות וביטחון. לקריאה נוספת ראו גם את ספרם של דנה בלאנדר, כרמית הבר ומרדכי קמינצקי (עורכים), כבוד האדם – זכות חיה בטיפול הרפואי, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020.
[xii] מטרת תורת ה ATLS – Advanced Trauma Life Support , היא לייצר שיטת בינלאומית, המכוונת לטיפול בפצוע, תוך כוונה לאיתור מוקדם של ליצור גישה שיטתית כוללת לפצוע, המכוונת לאיתור פציעות מסכנות חיים וטיפול בהן תוך יצירת סדר קדימויות בטיפול, לפי אופי הפגיעה ואיומה על חייו הפצוע. בארץ, אומצה השיטה על – ידי אגוד הכירורגים הישראלי, ומוסדות רפואיים נוספים. להרחבה על נהלי הATLS, ראו:
Advanced Trauma Life Support : student course manual , (2018)American College of Surgeons. Committee on Trauma Chicago, IL : American College of Surgeons ,Tenth edition.
[xiii] ראו למשל: חוזר מנהל הרפואה של משרד הבריאות. לרפואה דחופה, 20.1.2015. החוזר העוסק בשיטות הטריאז' (מיון) השונות, אופני העבודה ודרגות הדחיפות. בהקשר זה, ראו למשל גם את נוהל "טריאז' ראשוני במלר"ד לפי דרגות הדחיפות", המרכז הרפואי תל-אביב, ע"ש סוראסקי, ביה"ח איכילוב, 10.1.2017.
[xiv] תכנית השיטה הקנדית, נבנתה ע"י איגוד רופאי רפואה דחופה של קנדה בשיתוף עם איגוד האחיות לרפואה דחופה של קנדה. בבסיס השיטה: קביעה חד – משמעית שכל מטופל הפונה למלר"ד יעבור הערכה וויזואלית מהירה (לכל הפחות תוך 10 דקות מהגעתו). לכל דירוג, רשימה של מצבים קליניים אופייניים, על מנת לקבוע דירוג מתאים, ועל הצוות הסיעודי לחבר בין תלונתו העיקרית של המטופל לבין הערכתה האובייקטיבית של תלונתו. כאמור, לכל דרגת טריאז' מוגדר זמן עד לבדיקת רופא, אך אפילו הוגי השיטה, כותבים בגלוי כי הם מכירים בעובדה שזמנים אלה אינם ריאליים ליישום וכי יש פער בין הרצוי להתנהלות בשטח.
[xv] מיכל בן-נפתלי, (סתיו 2020), "העיקרון הפואטי של הסחת הדעת: הקדמה למסה של נעמה צאל", אות – כתב את לספרו ולתיאוריה, עורכים: מיכל ארבל, מיכאל גלוזמן, אורי ש. כהן, גיליון 10, עמודים: 177-178.
[xvi] צאל, שם, המסה "השפה שנפלה", עמ' 201-196, הציטוט לקוח מעמוד 197.
קיראו גם:
נעמה צאל.הוצאת אפיק
