ב-11 בספטמבר 2023 מלאו 142 שנה להולדתו של הסופר הארץ ישראלי המפורסם חיים יוסף ברנר.
גם לרגל המועד הזה הנה ראיון עם חוקרת הספרות שהקדישה את חייה לחקר חייו ויצירתו של ברנר, פרופסור נורית גוברין. היא חיברה כמה וכמה ספרים על פרשיות בחייו של ברנר, על המקורות לסיפוריו, וכיצד תואר ביצירות ספרות מאוחר יותר בחייו. ואפילו ספר שהוקדש לנאומים של הזוכים בפרס על שמו של ברנר.
בראיון ראשון מסוגו היא מספרת על חייה כחוקרת ספרות, על הקשר בינה ובין אחותה חוקרת הספרות חגית הלפרין, ועל הקשר שלה לסופר העברי חיים יוסף ברנר.
אלי: איך הגעת לתחום חקר הספרות?
נורית: נולדתי בתוך ספרים. נולדתי בתוך בית נושם ספרות וחי ספרות. הייתי בת מזל, שנולדתי למשפחה אוהבת ומחבקת, הורים ספוגי תרבות וספרות. אמי, צביה כהן לבית גורדון, כאחת ממנהיגות “גורדוניה” בלודז’, כחברת קיבוץ חולדה בארץ ישראל, משכילה ודעתנית. אבי, המסאי, המבקר, המתרגם, ישראל כהן, עורך “הפועל הצעיר”. לא הכרתי מציאות אחרת. הספרים הקיפו אותי, הסופרים היו ידידיו של אבי, והספרות הייתה נוכחת כל הזמן בחיי הבית. בית ההורים הוא תמיד המקום שבו מתעצבת האישיות ונקבעים הדפוסים הראשוניים של ההמשך. דלתו של אבינו מעולם לא הייתה נעולה בפני ובפני אחותי, וגם כשהיה כותב בבית, תמיד אפשר היה “להפריע” לו בשאלות משאלות שונות, תמיד עזר, תמך, יעץ, ושמח על בנותיו אוהבות הספרות.
הייתי ילדה קוראת. ילדה שאהבה לקרוא, הכול, ללא הבחנה. הקריאה הייתה הבילוי המועדף: הספר ואני. שקועה בעולמות אחרים שנגלו לעיני בספרים. קראתי כל הזמן, מכל הבא ליד: מספרייתו העשירה של אבי; מספריות ההשאלה בתל אביב; מספריית השכן הסופר אליעזר שטיינמן; מהספרים “שנתקבלו במערכת” שהיה אבי מביא בכל יום בתיקו, כשחזר בצהרים מן העבודה. קראתי מהר, והייתי מסיימת ספר בהליכה מספריית ההשאלה, ברחוב דיזנגוף ליד הכיכר, עד בואי הביתה, נזהרת בכביש מן המכוניות המעטות שבכל זאת היוו סכנה לילדה שעיניה בספר. היו ספרים שעשו עלי רושם רב ושקראתי שוב ושוב, ביניהם כתבי שלום עליכם בתרגומו של י.ד. ברקוביץ. רשימת הספרים שקראתי בילדותי ובנעורי היא קטלוג של כמעט כל הספרים המקוריים והמתורגמים שהיו אז בהישג יד.
בעיקר אהבתי לקרוא את סופרי המופת העבריים בספרייתו של אבי, ביניהם: מנדלי מו”ס; ברדיצ’בסקי; ברנר; ביאליק; ש. בן ציון; י.ד. ברקוביץ; דוד פרישמן; י.ל. פרץ; שלום עליכם; דבורה בארון; ועוד הרבה. עולם העיירה היה עולמי, ולא הייתה חציצה בינו לבין עולמי התל-אביבי. לשונם הייתה מובנת לי, וממה שלא הבינותי, התעלמתי והמשכתי הלאה, ורק לעיתים עצרתי כדי לפרש בעזרת אבי, ומאוחר יותר בעזרת מילון את הטעון הסבר. עולם מורכב זה של העיירה היהודית בגולה, שהשתלב היטב עם עולמי התל אביבי, התחזק בעזרתם של סיפורי הורי על ילדותם בגולה, שלא שבעתי מלשמוע: אלה של אמי בעיר תעשיית הטקסטיל לודז’ שבפולניה, ואלה של אבי בעיירות גליציה המזרחית. ספרייתו הגדולה והעשירה של אבי, בת כעשרים אלף כותרים (!), כללה לא רק ספרים בתחום הספרות העברית אלא גם מספרות העולם, מקור, ותרגום, שפע של מילונים, וספרים בנושאים רבים ומגוונים – פסיכולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, אם להזכיר שלושה מרבים מאד. גם עולם המסורת היהודית השתלב עם עולמי התל-אביבי החילוני – התנ”ך, האגדה, הלשון העברית, חיו בשלום עם הספרות העברית לדורותיה, והעמיקו את הקשב בקריאתה. חשתי יתמוּת בתקופת השואה והזדהיתי עם העולם היהודי שנחרב.
מי שגדל בבית כזה, יש לו שתי אפשרויות: להתרחק ככל האפשר מהמציאות שהייתה בבית, או להמשיך, בדרכו שלו, את הדוגמה שקיבל בבית. אני, וכן אחותי, פרופ’ חגית הלפרין, בחרנו באפשרות השנייה. או כפי שכתב עלינו פעם המשורר חזי לסקלי, שראיין אותי: “התפוחות נפלו קרוב לעץ” (“העיר”, 12.7.1985). לאחר שירותי בנח”ל, חיים בקיבוץ מעיין ברוך, נישואים, וילד ראשון, הגיע תורי ללמוד באוניברסיטה, אוניברסיטת תל אביב, שהייתה אז בראשית דרכה. לא התלבטתי באיזה חוגים לבחור. היה ברור לי שאלמד ספרות ומקרא. אבל, עם סיום לימודי התואר הראשון, בהצטיינות יתרה, עלי לומר, דווקא התלבטתי באיזה חוג להמשיך, ובחרתי להתמחות במחקר הספרות העברית. עד היום אני רואה את עצמי בת מזל גם בכך, שההובי והמקצוע שלי – זהים.
אלי: את ואחותך יוצאות דופן בכך ששתיכן חוקרות ספרות. איך באמת שתיכן הגעתן למקצוע הזה?
נורית: יתכן שאתה צודק, ואכן אין הרבה אחיות ששתיהן פרופסוריות, חוקרות ספרות, ובוודאי לא ספרות עברית.
(אלי אשד: למיטב ידיעתי אין בכלל חוץ משתי האחיות גוברין והלפרין.)
אני משערת שתשובתה של אחותי, פרופ’ חגית הלפרין, לשאלתך, תהיה דומה לזו שלי: השפעת בית ההורים. אבל מן הראוי לשאול אותה. עם זאת, כל אחת מאתנו הגיעה בנפרד ובאופן עצמאי, לתחום זה, מה גם שאחותי צעירה ממני בעשר שנים!
אלי: אתן ביצעתן ביניכן חלוקת נושאים מה את תחקרי ומה היא?
נורית: התשובה היא – לא. אפרט: מאמרי הראשון, בשנת 1967, היה על מסה של יעקב שטיינברג, כשנתיים לאחר שהתחלתי ללמֵד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. אחותי הייתה אז בת 22 ואני בת 32. לימדתי אז קורס על “המסה בספרות העברית”, נושא חדש, שעד אז לא לימדו אותו. במבט לאחור, אין ספק שהייתה כאן השפעה כפולה של אבי, כמסאי מחונן, וכמי שזכה בידידותו של יעקב שטיינברג, האיש הסגור והמסוגף, שאבי אף כתב עליו לא מעט ולימים (1972) פירסם מונוגרפיה מקיפה על חייו ויצירתו. גם אני הכרתי אישית סופר זה, כבעלה של מורתי למוסיקה, ליזה שטיינברג, רעייתו ואחותו של חיים ארלוזורוב. בקורס, שנמשך אז שנה שלמה, לימדתי את מאפייני הז’אנר של המסה, ודוגמאות ממסותיהם של צבי דיזנדרוק; ישראל זמורה; דב סדן; יעקב פיכמן; שלמה צמח; יעקב קלצקין; יעקב שטיינברג; אליעזר שטיינמן; וכן, גם ממסותיו של ישראל כהן.
במבט לאחור נראה שהרגשתי בטוחה בנושא זה ובסופר זה, שהִכרתי מן הבית, בשנת ההוראה הראשונה שלי באוניברסיטה, בהריון מתקדם, וללא הכנה מוקדמת.
מאז המשכתי ללמד, לחקור, ולכתוב על סופרים ונושאים שהיו קרובים ללבי. בין הסופרים: דבורה בארון; מיכה יוסף ברדיצ’בסקי; י.ח. ברנר; יעקב פיכמן; ג. שופמן. אם להזכיר חמישה מתוך רבים מאד. בד בבד מחקריי התפצלו לתחומים נוספים. חלקם בתחום חובותי לאוניברסיטה, בהשפעת מורי, וידידו מנוער של אבי, דב סדן, עסקו בסופרי גליציה – משולם זלמן גולדבוים וראובן פאהן. במרכזם של אחרים עמדו כתבי-עת עבריים, מנקודת ראות כפולה של בת-של-עורך ושל חוקרת אובייקטיבית. כמו כן עניינו אותי נושאים משולבים, לאורך ולרוחב של ההיסטוריה. אחד הראשונים היה: “סגנון המאקאמה בספרות העברית בדורות האחרונים” (1968). מסלול מחקרי נוסף שהלכתי בו היה חשיפתם של סופרי-שוליים, וסופרים ידועים פחות, כדי להציג את הפסיפס השלם של הספרות העברית, המורכב ממרכז ושוליים, מתוך ההבנה שאי אפשר להכיר את המרכז מבלי להכיר את השוליים. בין הלא ידועים שכתבתי עליהם היו: המשוררת גיטל מישקובסקי; הנוסעת הגדולה שלומית פלאום; ומספרת העלייה הראשונה נחמה פוחצ’בסקי. אם להזכיר שלוש נשים בלבד, מתוך רבים מאד, ביניהם כמובן גם גברים.
רשימת הסופרים והנושאים שכתבתי עליהם היא ארוכה ומגוונת מאד, כפי שתעיד חוברת הביבליוגרפיה של “כתבי נורית גוברין”, שערכו יוסף גלרון-גולדשלגר ואלי שקדי (הוצאת צבעונים, 2020) הכוללת 150 עמודים (!). למעשה, הכול עניין ומעניין אותי, בבחינת: “ספרות עם כל דבר”. בין הנושאים: ספרות השואה; התחלות; התקבלות; סיפורי ילדות; ספרות נשים; ספרות והיסטוריה; ולאחרונה ספרות ורפואה, נושא שבמסגרתו פִרסמתי חמישה מחקרים.
כבר בתחילת דרכי חשתי באופן אינטואיטיבי, ולימים בצורה מודעת, שהיכרותי האישית עם הסופרים, ידידיו של אבי, באי ביתנו, מסייעת לי להעמיק את הקשב ביצירתם. מכאן צמחה השקפת עולמי המחקרית על חשיבותה של הכרת הביוגרפיה של היוצר בהעמקת הקשב ביצירתו, בתנאי, כמובן, שההסתייעות בפרטיה תיעשה בזהירות הראוייה. הביוגרפיה במובן הרחב ביותר של המושג: מערכת ההקשרים ההיסטוריים, הביוגרפיים, הפואטיים, החברתיים. לא למותר להוסיף, כי בשנות הששים של המאה ה-20 שלטה באוניברסיטאות תפיסה מחקרית שונה, הפוכה, שדרשה “לסלק את היוצר מיצירתו”, ולעסוק בספרות מתוכה בלבד, אם לנסח בקיצוניות. למותר להוסיף, שסבלתי לא מעט בשל “עריצות השיטה” והליכתי בתלם משלי. בשנים האחרונות השתנתה הגישה, וכעת המחקרים נעשים בעזרת הביוגרפיה וארכיוני הסופרים, לרבות אצל אלה שהתנגדו להשקפה הזאת נמרצות באותן שנים, בין אם הם מודים בכך ובין אם לאו.
אלי: הייתה בינך ובין אחותך תחרות? מדוע מעולם לא כתבתן אחת על השנייה ולא הזכרתן במחקריכן אחת את השנייה?
נורית: מעולם לא הייתה בינינו תחרות, גם כשעסקנו בנושאים קרובים. אדרבא, תמיד שמחנו זו בשמחתה של זו, ועזרנו זו לזו, בכל פעם שהתעוררה בעייה. מפתחות השמות בספרינו מעידים על כך. על הסופרים שאחותי חוקרת צריך, כמובן, לשאול אותה. אבל אני משערת שהם אלה הקרובים ללבה, אחדים, כמוני, הכירה אישית, וכמנהלת ארכיוני הסופרים באוניברסיטת תל אביב, נחשפה לארכיונים שלהם, והכירה אותם הכי מקרוב שאפשר.
אלי: מיהם הסופרים שאהבת במיוחד לחקור?
נורית: חוברת הביבליוגרפיה של ספרי מעידה על הסופרים שאהבתי לחקור, שציינתי את שמותיהם ואת נושאי מחקרי האחרים בתשובתי הקודמת. בין השמות שאוסיף כאן – אהרן מגד, שפירסמתי ביוגרפיה על ראשיתו. מה שמשך אותי אליו בראשית כתיבתי עליו, הייתה ההיכרות עם סיפוריו הראשונים שלא כונסו, ובהם הזדהות מלאה עם הגולה, עם ניצולי השואה, עם מה שקרה “שם”, בניגוד לדעה השיקרית והמקוממת, “דיבה” בלשונו של חנוך ברטוב, שכאן, בארץ, היתהמקובלת ואף בָּזוּ להם.
“גיאוגרפיה ספרותית” הוא בין הנושאים שאוסיף, נושא שהקדשתי לו ספר שלם, כתיבת הארץ – ארצות וערים על מפת הספרות העברית (1998), וכן מחקרים נוספים בשמונה כרכי “קריאת הדורות ספרות עברית במעגליה” (2002 – 2020). מחקרים אלה מתארים את הקשר שבין המקום לבין הספרות העברית, את הדרך שבה מבטאת הספרות העברית את המקום. מכיוון שלמקומות רבים מאד קשר “חשבונאי” מר עם ההיסטוריה של עם ישראל, התיאורים בספרות מבטאים קשר זה. אולי לא מפתיע היה לגלות בשירה העברית שגם בימינו תייר יהודי וישראלי אינו יכול להיות “תייר סתם”, אלא הוא תמיד יישאר תייר יהודי וישראלי. ההיסטוריה היהודית מתגנבת לכל מקום שבו הוא מטייל מחוץ לגבולות הארץ, ומשפיעה על הדרך שבה הוא קולט את המקומות והמראות.
אלי: נראה שיותר מכל נמשכת ליצירתו ואישיותו של הסופר חיים יוסף ברנר, שעליו כתבת כמה ספרים, כולל ספר על הנאומים בפרס על שמו. מה משך אותך לברנר?
נורית: אין לי תשובה אחת לשאלה זו. אני יכולה לנסות להסביר לעצמי ולאחרים מהו סוד כוח המשיכה שלו, מדוע אני חוזרת ועוסקת בו.
ברנר, האיש ויצירתו, היו ונשארו בשבילי חידה בלתי פתורה. ככל שמרבים להתעמק בו, כך מתגלות בכל פעם משמעויות חדשות. אולי זו, עמדתו הפרדוקסאלית בשלושת המעגלים המאפיינים את יצירתו ואותו: האנושי, החברתי, והאישי. הניסוחים הברנריים האופיינים הם אוקסימורוניים, כלומר, דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת – גם וגם. תיאורי שלילה רבים ולאחריהם הסתייגות רפה מהם, רפה – אבל קיימת ומעוררת לפעולה.
אולי זה, ה”בכל זאת” האנושי והיהודי, לאחר הייאוש הגדול ההגיוני. רק שני הצדדים יחד הם האמת הברנרית הכואבת: הייאוש והאף-על-פי כן; חוסר התִקווה וה”בכל-זאת”; ההכרה באוזלת היד האנושית, החברתית, האישית; והידיעה שלמרות הכול חייב אדם לממש את מיטב יכולתו, ולפעול בכל כוחותיו, גם אם הוא יודע שהסיכוי להצליח קטן או אפילו אינו קיים.
אולי זו ההרגשה שברנר אינו מציע פתרונות, אלא מציג אתגרים. סיפוריו מבטאים בעיות מוסריות שאין להן תשובה מיָדית. סיפוריו מציגים את חובתו של האדם לקבלת אחריות על מעשיו. הם מכריחים את הקורא להפנות אותן לעצמו, ולשאול את עצמו איך הוא היה מתנהג במצבים מסוג זה.
אולי זו ההכרה שברנר הוא המבקר הגדול של המציאות הארץ-ישראלית. אין הוא חושש שיראו בו את מי שמוציא את דיבת הארץ רעה. מטרתו לא רק להתריע אלא בעיקר לתקן. בביקורתו על החיים בארץ ישראל, אין הוא מוצא בהם את “סימני התחייה” אלא דווקא זרות, חוסר קשר למקום, החלפת גלות בגלות. אבל בינתיים צריך להמשיך ולחיות. זהו האף-על-פי-כן הברנרי, הייאוש הפורה, הפסימיות שאינה משתקת אלא מעודדת את האדם לעשות כמיטב יכולתו ולממש את היותו אדם ויהודי.
בביקורת זו יש דיאגנוזה של חוליי העם היהודי בכלל ובארץ ישראל בפרט, כזו שבחלקים גדולים שלה, היא אקטואלית עד היום.
עדיין אקטואליות הן יצירות כגון: “עצבים”; “מכאן ומכאן”; “המוצא”; “עוולה”. אם להזכיר ארבע בלבד.
ביצירותיו, כמו גם במסותיו ובמאמרי הביקורת שלו, קיימים הבחנות וניסוחים שלא התיישנו וכוחם יפה עד היום. ביניהם, ניסוחים, שלדעתי, מן הראוי ללמוד אותן בעל-פה כתמרור לדורות. להלן ארבע מובאות מתוך רבות מאד.
מתוך: בין מים למים (תר”ע/1910):”אבל האמת ריחפה, ריחפה, ונשארה תלויה: הר-געש, הר-געש…”
מתוך מכאן ומכאן, (תרע”א/1911), “מחברת ששית”: “זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי-הוויתי וזוהי צוואתי האישית: החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית!”
משפטי הסיום של מכאן ומכאן (תרע”א/1911): “אז קראה להם אופת-הלחם לעזור לה, ויקומו שניהם וַיעמדו. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם. על משמרתם עמדו. על משמרת-החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי-הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההויה היתה הוית-קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר”.
לאחר תל-חי [י”א באדר תר”פ], (האדמה, תר”ף/1920): “ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה? [ – – – ] וכשתבוא שעת-הנסיון הקשה [ – – – ] היעמוד כל אחד ואחד מאתנו [ – – – -] במקום אשר יעד לו גורלו? [ – – – -] אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו”. (‘כתבים’, כרך ד’, מהדורת תשמ”ה/1985, עמ’ 1751; 1752).
ברנר כעורך, מזוהה גם עם מה שקרא: “הכאב הציוני“. זהו הניסוח שלו, שבו הסביר לאחר הקוראים מדוע דחה לפירסום את כתב-היד ששלח לו בשביל “המעורר”. אותו כותב הטיח בו שכתב היד שלו ראוי לפרסום בשם “חירות הדיבור“. על כך ענה לו: “הנה, אמנם, נכון אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתייאשים או לבלתי מאמינים בשום בניה בכלל, אבל בשום אופן לא למתייחסים בזרות או בקלות-ראש ל’אותו הדבר הנקרא ציונות’. ‘המעורר’, כידוע לך, אינו כלי מבטאו של המחנה הציוני (שלאסוננו כמעט שאינו), אבל בהכרח הוא צריך להביא ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני; ומי אשר באיזו מידה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי ‘המעורר’, שופכים את לבותינו” (‘המעורר’, נובמבר 1906). תשובה זו היא בעיני “הקווים האדומים” של כל עורך, בוויכוח הקיים עד היום בדבר חופש הביטוי והזכות לפרסם דברי ביקורת.
ברנר האיש מזוהה עם “זכות הצעקה”, או “זכות הזעקה”, שמקורה באירוע שהיה: בוועידת הפועלים בחיפה (1920) שנועדה לאחד את כל פועלי הארץ להסתדרות כללית, נוכח גם ברנר כמשתתף. וכשביקש רשות דיבור, העיר לו היו”ר יוסף שפרינצק (לימים יו”ר הכנסת) “לא בלי כעס”: “אבקש את ברנר לא להפריע את האספה, החבר ברנר איננו ציר ואין לו רשות לחוות דעה!” “אז”, כפי שהעיד יעקב יערי-פולסקין, “נתרגש ברנר עוד יותר וקרא: אני אחד מן הקהל, כן, אין לי להביע דעה, אבל יש לי הזכות לזעוק”. מאז נעשה ביטוי זה שם דבר, לכל צעקה לא-ממוסדת הבאה מלב כואב ומאִכפתיות אמיתית.
ברנר האדם השאיר רושם רב על כל מי ששהה במחיצתו ברב או במעט. הכול הכירו בכך שלפניהם אדם מיוחד, בלתי-מצוי, וכל אחד הרגיש צורך לספר עליו כפי שהכירו. כך נוצרה ספרות ענפה, שברבות הימים כרכה יחד את ברנר האיש עם כתביו: סיפוריו, מסותיו, מכתביו, והזיכרונות עליו.
שלושה ספרים הקדשתי לברנר ועשרות מחקרים ומאמרים. ספריי עליו: “
מאורע ברנר – המאבק על חופש הביטוי (תרע”א – תרע”ג), הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ”ה 1985, 216 עמודים. סיפור פרשת מאבקו של ברנר על חופש הדת והמאבק בכפיה דתית שהיה לו מעמד חשוב בעיצוב החילוניות היהודית.
ברנר – אובד-עצות ומורה-דרך, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשנ”א 1991, 334 עמודים.
צריבה – שירת-התמיד לברנר, משרד הבטחון – ההוצאה לאור ואוניברסיטת תל אביב, תשנ”ה 1995, 274 עמודים.
כמו כן פרסמתי, יחד עם רחל סטפק את עטרת קוצים – דברי סופרים בפרס ברנר, הוצאת גוונים, תשע”ז 2017, 256 עמודים (שעליו תוכלו לקרוא ביקום תרבות).
ספרי ומחקרי עוסקים בהתחלות, ביצירות, במסות, ובמאמרי הביקורת שלו, ולא פחות בהתקבלותו, ובהשפעתו על בני דורו והדורות הבאים. התקבלותו זו באה לידי ביטוי במה שנכתב עליו בפרוזה, בשירה, בזיכרונות, ובמכתבים. כדאי להוסיף שעם סידור ארכיונים חדשים של בני דורו, בעיקר ב”גנזים”, מתגלות עדויות חדשות עליו.
אלי: אילו סופרים את חוקרת ורוצה עדיין לחקור?
נורית: חוברת הביבליוגרפיה של כתבי מעידה שכתבתי הרבה מאד, ואולי הגיע הזמן, אם לא להפסיק הרי להאט את הקצב. עם זאת, פה ושם אני ממשיכה. לאחרונה סיימתי כמה מחקרים שטרם התפרסמו ביניהם: על מיכה יוסף ברדיצ’בסקי; על כתב-עת בשם “מאזנים”, שהופיע באנטוורפן שבבלגיה בשנת 1926; על אמנון שמוש.
בתקופה האחרונה אני עוסקת בעיקר בכתיבת זִיכרונותי, מאז ילדותי בתל אביב של שנות המנדט (1935) ועד סיום “תיכון חדש” בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל (1949 – 1953). אני כותבת בעיקר בשביל בני משפחתי, הדורות החדשים: נכדותי, נכדי, נינותי, וניני, שהמציאות שבה חייתי זרה להם לחלוטין, וחשוב לי שיכירו מפי את המשפחה את ההווי. אבל, כמובן שאני מקווה שתהיה התעניינות בזיכרונות אלה גם מחוץ למעגל המשפחתי. בינתיים, הכתיבה בעיצומה, ואני מקווה שעד גיל 90, שכבר אינו רחוק, אזכה להשלימה.
סיכום: בין ייאוש לתקווה
לסיכום אני רוצה להגיד כי יחד עם רבים מבני דורי, אני כואבת את מצבו העגום של מחקר הספרות העברית בחוגים לספרות באוניברסיטאות ובמכללות. מצב עגום זה קשור למצבה של הספרות העברית לדורותיה בחברה בכלל. קוראיה מתמעטים והולכים, ההתעניינות בה פוחתת, והמחקר עליה, במידה שהוא ממשיך להיכתב, מתקבל באדישות. אמנם מספר ספרי הפרוזה והשירה היוצאים לאור בכל שנה הוא גדול, וקמים דורות חדשים של סופרים ומשוררים, אבל דאגתי נתונה בעיקר לספרות הדורות הקודמים, לסופרי המופת שלנו, הנשכחים והולכים. דומה שלמותר לחזור על הידוע: על חשיבות העבר להבנת ההווה ולהמשך בעתיד; על תרבות הנבנית נדבך על גבי נדבך; שללא היסודות, הקומות העליונות תלויות על בלימה. אין מנוס מן הרגשה שיש יותר כותבים מקוראים, ולא מעטים מן הכותבים אינם מכירים את סופרי העבר ועולמם אינו עולמם. אין מחקר שיבסס הרגשה עצובה זו של ניתוק, אבל היא אינה נותנת מנוח.
החוגים לספרות עברית באוניברסיטאות, שהיו בעבר מאוכלסים בסטודנטים רבים, והיו מן החוגים הגדולים בהן, מידלדלים ומצטמקים. הספרות העברית הנלמדת בהם אינה במרכז, ויש חוגים שבהם הספרות הלאומית נלמדת כנושא שולי. טיפוח מחקר הספרות העברית הקלאסית, נושא שהוא אחד מתפקידיה המרכזיים של כל אוניברסיטה במדינת ישראל, מְפנה את מקומו לנושאים אופנתיים, עונתיים, בני-חלוף וקצרי-מועד. ראשי האוניברסיטאות לא רק שאינם רואים כתפקידם הראשון במעלה לטפח את התרבות הלאומית, שהיא הבסיס וההצדקה לקיומן של אוניברסיטאות במדינת ישראל, אלא מזניחים בלא-יודעין וביודעין חוגים אלה, וגורמים להם להצטמק ולהתנוון.
אחד הפתרונות למצב עגום זה הוא בשינוי המדיניות. בכל אוניברסיטה במדינת ישראל, לרבות המִכללות, מן הראוי היה שכל סטודנט, מכל התחומים, יחוייב ללמוד לפחות יחידה אחת במדעי היהדות, כבסיס להשכלתו המקצועית. מדיניות זו, אם תונהג, יהיה בה כדי להחזיר את מדעי היהדות בכלל, ואת הספרות העברית ומחקרה בפרט, למעמדם החשוב והמרכזי, בנוסף על כל היתרונות האחרים שיש בסוג כזה של שילוב אקדמי. אם הדבר לא ייעשה במדינת ישראל, הוא לא ייעשה בשום מקום אחר בעולם.
בצער רב עלי לחזור על מה שכתבתי ב”פתח דבר” לכרך החמישי של “קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה” (תשע”ה 2015): “חרב-השִׁכחה מאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית. מרבית הסופרים שייכים למשפחה המפוארת: משפחת הנשכחים“. אחדים נשכחים עוד בחייהם, ורבים, זמן קצר לאחר פטירתם היו כלא היו. אין לי מנוס מן ההרגשה שהספרות היום חיה חיי שעה, והיא ספרות לדורהּ ולא ספרות לדורות. ואם הספרות כך, הרי מצבו של מחקרהּ עגום שבעתיים. דומה שלציבור הרחב המשכיל שוב אין צורך במחקר זה לענפיו השונים, אין הוא חש בחסרונו ואף מזלזל בו. עצוב להרגיש כך בגילי המופלג, לאחר שהקדשתי את כל חיי למחקר הספרות העברית. בכל זאת, כמנהג ישראל, כדי לסיים בכי טוב, אסור לאבד תקווה, גם אם היא נראית כיום חסרת בסיס. התקווה שהספרות העברית לדורותיה תחזור להתנחל בלבבות, ועמה גם מחקרהּ, המתעמק בה ומגלה בה פנים חדשות.
עשייה מדהימה של אישה מצוינת וחריפה