לרגל היום הולדתו של הסופר יהודה בורלא ב-18 לספטמבר 1886 מהרהר הרצל חקק על השפה העברית המיוחדת שלו והשפעתה על הדורות הבאים.

בול עם דמותו של הסופר יהודה בורלא
בול עם דמותו של הסופר יהודה בורלא

הרהורים של עכשיו על יהודה בורלא, ועל הגיבּורים שכֹּה נשאו וטלטלו את חיינו, בסער וברוח

“לונה”…”עלילות עקביה”….”אשתו השנואה”….”מסעות חובקי נפש”…”תהפוכות עליה”…”ייסורי אהבה”. מה היה לנו, שכה נשבינו בקסם כל פראי ותמים? האם העולם היה אחר? האם השפה השתנתה? השפתיים דובבו בלחש מילים כמו ‘סובבתהו בכחש’. מי מדבר היום כך? כשהלב הרגיש אופל, הנה הסיפור של בורלא “בלי כוכב”.

הכבוד ליופי המזרחי, להווי המלבב – קסמו לנו. וקראנו בין השיטין, רגשות עצורים, לחץ של מסורת, ומשפטים קדומים – האצילות של הדמויות הספרדיות. הרגעים שבהם ימי קטנות מתנצחים עם רעיונות גדולים, תשוקות לאין קץ. כה התרגלנו לקסם הזה, שקשה לנו להבין ספרות אחרת.

כילדים וכנערים קראנו אותו ואף פגשנו אותו. אחת התלמידות בכיתה חית הייתה קרובת משפחה שלו. יהודה בורלא נהג לבקר בבתי ספר, לשוחח עם תלמידים. חלפו ימים, ואותם דפים של בורלא כמו נדחקו כעולם שהיה ואיננו.

לקרוא היום את השירה של אותם ימים, הסיפורים שהלהיטו אותנו – זה סוג של התוודעות מאוחרת.

סיפוריו של יהודה בורלא כמו החזירו לנו אווירת שכונה חמה, דמויות תמות וקדושות, געגועים לקבר אחר, ליראה שחשו בקבר שמעון הצדיק בדרך להר הצופים. גם כשהתפללנו, היינו אחרים. שפת הדמויות, העברית הרזה אינה רק נחלת השירה, היא מאיימת גם על עולמה של הפרוזה העברית. לעתים יש תחושה שאנו בדור הפַּלָגה. לא, זה לא משום שהגבּהנו מבט ובנינו מגדל בבל חדש. הילדים שהיינו היו נכונים לתת נפשם למען החלום. לרשום פתקים של אהבה. האם הגיבורים שקראנו עליהם אינם משוטטים עוד ברחובותינו, איך נוכל בשגרה כה אפורה שוב להינשא אל על, לגעת בקסם אגדות שנחלצו מציפורני הגורל: “בת ציון”; “בעל בעמיו”; “נעמה”; “בשל תפוחים”; “כיסופים”. האם ישובו לחיינו שוב מסעות יהודה הלוי? האם נמוגו?

אכן כן, הזמן חלף והסיפור השתנה. הילדים שקראו בצימאון ספרים, היו מוכנים לשיש אלי קרב, כשליחים של עולם נושא חלומות וגאולה. הנשמה שכה נמלאה בשירת התחייה, בגעגועים, בייסורי חלום, חשה מאז ריקה ומבקשת תכנים של אמת. לב ילדים רכים ידעו לחוש כאב ורחמים. חבלי קליטה, חבלי גאולה. מי יכתוב היום על מלכות דוד? לאן נעלמו אותן אהובות עטופות בריחות זנגוויל וקינמון? החלון נסגר. עכשיו הכול שונה.

איך פגעה בשָׂפה הדבוּרה אותה רוח זרה?

השאלה צפה ואינה מרפה: האם השירים והסיפורים של היום לא הרחיקו אותנו מאותה הוויה סוערת? העברית בשירה ובפרוזה הייתה שונה. הן כה ידעה להסעיר אותנו, לחבּר אותנו ליצירה העברית לדורותיה. לאחרונה שמענו את דבריו של נשיא המדינה יצחק הרצוג, ודבריו היו נוקבים: “במשך יותר ממאה השנים האחרונות היו אלה ספרות המקור ושירת המקור בעברית ששימשו חלונות פתוחים אל הדמיון האנושי, האישי, והלאומי, והצמיחו ניסויים נועזים בשפה, בצורה, בתוכן. ניסויים שחשפו לנו את עומקיה הבלתי נדלים של העברית, לימדו אותנו על עצמנו, והרחיבו את הצוהר לישראליות מגוונת, חיה, ערנית ויוקדת”.

השכונה שבה גדלנו הייתה צוהר לעם שקם לתחייה, שפה שקמה מתנומה של דורות. דבריו של הרצוג אכן טפטפו כבר אז לחיינו: “שׂפה דבוּרה איננה רק שפה דבוּרה. שָׂפה היא זהות, תרבּות, אמונה, יצירה, ורוח”.

עברית כזאת הייתה נחלת ילדותנו, הספרים שקראנו. האם נשכחה?

העברית הנושמת של הספרות העברית הקסימה את הלבבות. “מקראות ישראל” הרוו אותנו תה חם, ריחות המזרח מלופּפים ב”נפתולי אדם”…בזעתָר, בהֵל…בניחוח ציפורן עד צמרמורת.

כנערים נשבּינו בקסם דמויותיו של יהודה בורלא. ראינו אצלו נופך מסתורי של עולם המזרח, ובד בבד ניסיון להתערוֹת בעולמם של בני העלייה השנייה. חלוציות, הגשמת ייעוד – הגיבורים היו ספוגי חלומות, אמונות, שליחות. חינכו אותנו “הר כגיגית”. זו הייתה אווירה משיחית. שנהיה ספוגים אותה “תבנית נוף מולדת”.

עולם של אמונה ויצרים ואהבה – ולפתע בחושך שאלנו: מה כָּבה?

ככל שהשנים חולפות, יש תחושה, שאנו צועדים לעבר עולם של ריקנות. מה פשר התמורה העמומה, שאנו חשים, מה כבה?

מדוע הגעגועים והקסם הפכו לענן של כאב? מדוע איננו קמים כבאותם ימים עם שירת דורות בַּלב. מדוע אין בנו אש פנימית, שאיפה להקדיש לרעיונות הרוחניים את כל מעיינינו, את רוחנו? סיפוריו של בורלא כיסו באבק קסום את בגדינו. המילים נשאו ריחות של בית, רגשות, עולם בסערה, חברה בהתהוות. זהות משתנה.

קראנו ושוב קראנו: יהודה בורלא החזירו אותנו לאותם חומרי חיים.

אלה היו עולמות שמילאו אותנו בקסם מעורר, והנה יקום זר ואחר.

שובו לאותו ילד קטן בתקופה ההיא. פיו שואל כל יום. היכן אותם מעמקים, ורוחניות, ואופל. השאלה שבה שוב ושוב. במחברת של אותו ילד בוודאי תמצאו וידוי: כמה אהבנו את עולמו התמים והלוהט של המספֵּר בסיפורים הקסומים ההם.

הילד שבגר מנסה להבין: האם התחכום והשכלתנות והשאיבה ממעיינות זרים ינצחו הכול? האם זנחנו את העולם העשיר, שחיבּר אותנו לשורשינו, לערכים, מהם ינקנו את הזהות הזוהרה – – והנה קמה תרבות זרה. קמו לקחתנו ממחוזות התום אל עבר התהום. לעתים, כשאנו קוראים יצירות מנותקות מההוויה, שיצרה את הספרות העברית, יש סימנים של ריחוק נורא, מרד “להכעיס”, רצון למחוק ולשכוח.

האם נכנענו? לא ולא. מאז נעורה נשמתנו, חתרה נגד הזרם. אכן כן, איווינו לבקש אותו סיפור ישן, שישוב וישיב ריחות הבית, תבליני תחושה, מורשה.

קמנו לבקש אותם סיפורים ושירים שישיבו לנו אותה חוקיות פנימית מיוחדת.

הלב יוצא אל גיבוריו וגיבורותיו של יהודה בורלא – הן דרכּו ידענו להגיע לסיפורים של ראשית היישוב.

געגועים לשכונה תוססת, לאותם ניחוחות הקסם

חבלי החיים בשכונות. שם הרי גרנו. הכול היה חי, תוסס, שופע תשוקת חיים. מן הדמויות של אז כמו קמה צעקה: האם האלצהיימר של הדור האחרון יכריע את ספרותנו, האם נלמד לשכוח את מעיינות הרגש שכה היו מובנים מאליהם ביצירות של ספרות התחייה?

ננסה להתמקד בסיפוריו של יהודה בורלא, שכן קצר המצע מהשתרע. ספרות אינה יכולה להיבנות רק ממדורי הספקנות והתבונה, כי הלב רוצה לקרוא נשמות, רגשות, קנאה, שנאה, דמיון.

כשקראנו את בורלא, ידענו שמצאנו את “מסַפּר השֵבט”. הוא הכוהן של המילים החמות, יידע את הקוראים לפתות. כאן “נפתולי אדם”, כאן רוח שונה של “סנונית ראשונה”, והנה תיבת האוצרות המופלאה של “אשתו השנואה”. כן, הוא מכשף שתמיד ייטיב לפזר ניחוחות קסם, הוא יקום ברגע של שברון הרוח ויספר באפלה קסומה את סיפור המעשה.

נשורר וּנחַייה כמה מילים לנשמות, תפילות נצחיות, שקנו את לבנו. הדמויות שקראנו עליהן, היו “אנשי בראשית”, נשים של עולם קדום וקסום: הוקסמנו מן הגיבורות באותו עולם סחרחר, ראינום מדלגות בין אופל רגשות לַלב הנשבר, לַעולם הנסתר.

הנשים ביצירת בורלא שבו את הלבבות. חופש הבחירה שלהן עמד במשברים, אהבנו להיקלע לסבך הזה, לראות את לונה נוטשת הבית ברומן “לוּנה”, לחוש במבוך אפל כאשר שָפיקה בורחת מכּלוב היצרים שהקים עליה המאהב היהודי. בטרילוגיה “בת ציון” נפתלנו בסחרחרת המטלטלת את רוזה בטרוף האהבה – הנדנדה סחפה אותה מאהבה אפלטונית לאהבה פורקת עוֹל. עולם שלם חש את ייסוריה.

הרגש הציף אותנו, את גיבורי הסיפורים, ואכן זה עבר כל גבול. זה היה טעם הכתיבה, האמנות. מסיפור לסיפור שאלנו: האם התמימות נחבטת ואובדת כדי לסלול לנו הבנה אחרת של המציאות?

היכן אותה קדושה שכל כך חפצנו בה, האם ניצחה אותנו בסיפורים האלה האמונה העממית? האם רצינו בניצחון השאיפה הבוערת, התאווה הרוטטה? האם למדנו מכל זה כיצד מתמודדים עם כוחות עליונים שאין עליהם שליטה?

הבית כמעט חרַב – סוד עולם קסום בנפתוליו

גם בבית שנתפס כמבצר, כמחסה – בכול נוגע השבר, המאבק, הלבטים. הלא צפוי מאיים על כולנו:

אביה של רוזה בסיפור “בת ציון” מרעיל בשגגה, גם ב”עלילות עקביה” הגדרות נפרצות. יצרים חוצי גבולות, נגדנו נדרים מטורפים, סיפורים של רצח, האם אפשר לעמוד נגד תחושת הפחד. ב”אשתו השנואה” הקשר בין הגיבור לאשתו השנוּאה שטף בעוצמה ובעוז ולקח אותנו לטלטלה של חרס נשבר: מצאנו עצמנו בעולמות שוק עז וגלוי וכנגדו לחשי-מסתורין, בניגוד בין עולם נגלֶה לעולם נסתר.

אנו הקוראים אהבנו את הסיפורים של אותו עולם תמים בנפתוליו.

חשנו עצמנו חיים את לילות הבלהות, ההרפתקאות הרגשיות, וכמובן, גם את ההפוגות של סוף הסערה. איזו צמרמורת אחזה בנו בנקודות הקצה: קיבלנו שיעור בחיים במעברים המחשמלים, ברטט לבבות עד עצבת, עד תחושת השבר. מיטלטלים בהפלגה, בימים – עד חלוף העולם כולו. עד שבאו הימים השוממים והאילמים: “לאחר שוך הסערה חוזרים הימים השוממים והאילמים” (“אשתו השנואה”).

הסיפורים שהנחילו לנו ב”מקראות ישראל” ידעו למלא את הלבבות, להוליכנו בחליל קסם מ”גלגולו של ניגון” ל”גלגולו של מעיל”. מסורת ואמונה לא נשכחו בדרך: היינו ילדים בדור של גאולה, וחבלי התקומה היו חלק משגרת החיים, “מסביב ייהום הסער”. עולמות של געגועים, טלטלות של רגש מועצם, מעשי ידינו טבעו בים…

כילדים של אמונה וחזון נגענו בסיפורים כמו היינו חסידים, המחכים למוצא פיו של הצדיק. המציאות חבטה בנו, אבל בתום בלתי מובן חיכינו לחוקי הנס והפלא. בורלא וחבריו ידעו למלא ולהטריף את חיינו. בסיפוריו של בורלא, כמו גם בסיפורים של חבריו הסופרים בני העלייה השנייה היה עושר מהמם, שלא הסכים להיעלם, הוצפן בחוכמה תבלין מיוחד. הוצפן והציף חיים.

האם ‘תבנית נוף המולדת’ נמחקה בתבנית סיפור נודדת?

מה השתנה מאז? לא הכינו אותנו לספרות של הגיגים, מעברים מתוחכמים בין תבניות סיפור. מה פלא, שיצאה נפשנו אחר עקביה, גיבורו של בורלא, המבקש את מקומו בעולם, הנוהה אחר אשת החלומות. כילדי גאולה זה היה מובן כל כך שעקביה גיבור הדור קם לחפש בנרות את סוד האושר והיֶשע, את רזי החיים, את שורש נשמתו. כמונו. ביקשו מאתנו לכתוב “יומן קריאה” על עקביא, וחשנו את לבבו, את הקריעה.

אולי האווירה בשכונה הירושלמית מילאה אותנו ברצון לקחת חלק בחייהם של גיבורים מרגשים, נשמות שנסערות בעלילות של מגע עם עולם אחר, שאתה חש דרכּן מה כואב. הנה היצרים, הנה האופל הנה “הקֶרע שבלב”. שוטטנו שם. בשׂדות של כאב וחמלה – בשבילי חלומות משונים, אבק של מאֲבקים, והאֱמַנו בלחש הזה, לסיפורים פתרונים.

והלב מנסה להבין:

בימים שהיצירה השירית והפרוזאית מנסה להיות מתוחכמת יותר, הנפש מבקשת במסתרים, מאחורי גֵוה, אותן סערות נפש, אותן שורות תמימות של חלום. צפה הערגה לאותן דמויות נאיביות, המבקשות להגיע עד המבּוע. זו הייתה דרך היצירה לטלטל אותנו אל הסיפור והשיר בטוהרם הראשוני – ועתה בטרם נקבל עלינו ספרוּת אחרת, זו עת בחירה.

האם נקבל עלינו תפיסת עולם, שמאסה באפיק הראשוני, הטבעי. האם נסטה לדרך צדדית כמו האתון של בלעם, ניכנע לשיטוט ב”תעלות מלאכותיות”. כן, הסיפורים שומרים על השרשרת, מובילים אותנו לאותה התוודעות מאוחרת.

שבועה למען חיינו הישנים

נשוב ונישבע לחיינו הישנים. כן, נשארנו אותם ילדים חולמניים, שלא יוותרו על הצבע והעושר לטובת עולם של ספקות וקטלוג זורם של מחשבות. הילדים צמאֵי הכיסופים ימָאנו לדרך החדשה של הסתגלות לפרשנות יבשה ללא חיים של ממש, לשורות של ישימון.

כשקראנו את  סיפוריו של בורלא, לקחו אותנו התמונות והדמויות לעולם סוער שחי בתוכנו. עמדנו מול גיבורים שהאֱצילו מרוחם עלינו, שנתנו לנו תחושה שאנו יכולים להתעצֵם מאותו עולם סוער, שחיֵינו מקבלים כלים רוחניים לעמוד מול המציאות והאתגרים, אנו ומאוויינו פנים אל פנים. זה היה מסע – מסערת נפש להרפתקאה מופלאה נחשפנו לעוד פרק בהבנת העולם. הכול היה לנו: סבך של גורלות; התגשמות של חלומות בסתר; מאבקים שחוללו נטישה, שבר, מרפא. והלב שלנו בעין הסערה. אנו הצופים בתום. חרדים ומקווים כי לא סובבו אותנו בכחש, נשארים עם רסיסי החלום.

זכרנו, כי מֵעבר לאימה ולתעלומה, תמיד ידע בורלא הקוסם מה נחוץ לחיינו: “צריך שיקרה דבר מה” (איגרת קמחי לבורלא, כסלו תרפ”א). זה קרה בהוויה שלנו, ובנפש פנימה.

הסופר יהודה בורלא
הסופר יהודה בורלא

קיראו עוד על יהודה בורלא

המפתח של יהודה בורלא

יהודה בורלא בלקסיקון הקשרים

2 תגובות

  1. הרצל תודה
    האם ניתן להציל את עולם הספרות, הרגש , הדימויים, שהיה
    במנותק מההוויה העכשווית? האם,לצערינו, מחיקת העבר השיטתית והסגידה לחדש ״למודרני״ אינה אלא בריחה לשטחיות לסתמיות ולאיבוד הזהות הישראלית שאמורה היתה להשען על השפה, על התרבות, המסורת הגדולה שהותירו לנו בכתב סופרים משוררים פילוסופים יהודיים במהלך מאות רבות של שנים
    בורלא הוא עוד סופר עברי גדול שיצירתו ירדה לתהום הנשייה

  2. הרצל חקק כותב :\
    “יקום תרבות אכן נותן קריאת כיוון – הספרות העברית אינה שוכחת את היסודות, שם יחכו לנו הסודות, כוחות הרוח שהעניקו לנו זהות. מי שקורא את יהודה בורלא חש שהוא חי את הסיפורים, את הדמויות, וזה מסע אל שורשי זהותנו. תודה על המשוב המרגש!! הרצל חקק – חשוב לקרוא את יצירות הסופרים שקדמו לנו, השירים שכתבתי הם ניסיון לדו שיח עמם, זו מהותה של יצירה עברית שלא תמה, את השיר הזה אי אפשר להפסיק!”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

9 + 5 =