פעמונים / חיים אוטו רכניצר
עוֹד לֹא תַּמּוּ הַמִּשְׂחָקִים בֶּחָצֵר וּכְבָר
הַשָּנִים מִצְטוֹפְפוֹת לָהֶן בִּמְרוּצַת
מִסְדְּרוֹן בֵּית הַסֵּפֶר וְנֶעֶצְרוּ לְפֶתַע פֶּתַח
הַכִּתָּה עוֹמֶדֶת הַמּוֹרָה עִם זְרוֹעַ אַחַת נִשְעֶנֶת בְּמַשְקוֹף הַדֶּלֶת
מְקַבַּעַת יָדָהּ הַשְּנִיָּה עַל מָתְנָהּ וְרַגְלָהּ הָאַחַת מְלַכְסֶנֶת
מַבָּט אֶל עֲקֵב אֲחוֹתָה וְשָנָה שְנִיָּה נִתְקַעַת בְּגַב הָרִאשוֹנָה וְהַשְּלִישִית
וְהָרְבִיעִית וְהַחֲמִישִית כְּלָל לֹא שָׂמָה לִבָּהּ וְהִנֵּה
הָרִאשוֹנָה נוֹפֶלֶת פָּנִים עַל רִצְפָּה אֲנִי
שוֹכֵב אַפַּיִם בְּבַקָּשָה הֲרֵי כְּבָר כִּמְעַט שִשִּים
כָּךְ אָמְרוּ לִי “בָּטֵל הַכֹּל בְּשִשִּים” וְ”לֹא נִסְגָּרִים
שַעֲרֵי אוֹנָאָה” לְעֵת כָּזֹאת שֶדִּמְעָה זָלְגָה
אֶל סִיר הָעֵרוּב שֶל תַּבְשִיל שֶקָּדַח וְקָדַח בְּרֹאשִי
וְגוּפִי שֶחָלָה וּמְשַלֵּם יוֹמְיוֹם עַל עֲבֵרוֹת לִי וְלֹא
לִי וְדַי אֲנִי רוֹצֶה קְצָת בִּתְשוּבָה וּבַחֲזָרָה
מִנְּעוּרַי שֶיַּאֲבִיבוּ כְּבָר וּכְבָר חָלְפוּ עִם סְמָדַר וְרַגְלֶיהָ דִּלְּגוּ
קַלּוֹת עַל סְלָעִים וּמַהֲמוּרוֹת חַיַּי אֲבָל יֵש בִּי עוֹד הַרְבֵּה מֹר
נוֹטֵף עַל כַּפּוֹת, הוֹ, אֲחוֹתִי כַּלָּה אַחַת שָנָה בְּשָנָה
פִּתְחִי לִי מוֹרָתִי, עֲלֻמָּתִי, אֲיֻמָּתִי, תִּרְצָתִי, תַּמָּתִי, הַדֶּלֶת
לַכִּתָּה וְנִלְמַד עוֹד שָנָה וְעוֹד שָנָה לְהַגִּיעַ לְשֵׂיבָה טוֹבָה
בְּרִנָּה נְמַלֵּא יַלְקוּט שִבֳּלִים בִּדְמָעוֹת שֶל שִׂמְחַת
מֶשֶךְ זֶרַע חַיִּים שְלֵמִים
לִפְנֵי שֶ.
המשורר חיים אוטו רכניצר (יליד 1963, ירושלים, מתגורר כיום בסינסנטי, אוהיו, ארה”ב) הוא פרופ’ למחשבת ישראל בהיברו יוניון קולג’ ומוסמך לרבנות. עבודת הדוקטורט שלו עובדה לספר “נבואה והסדר המדיני המושלם – התיאולוגיה המדינית של ליאו שטראוס” (2012, הוצאת מוסד ביאליק). את שירתו לא הכרתי עד לאחרונה, אז הסתבר לי כי פרסם עד כה שלושה ספרי שירה: “משירי הגלות השלישית” (2014, הוצאת כרמל); “שיבולת” (2015, כנ”ל); ו”תמונות / רפרודוקציות” (2022, כנ”ל, מהדורה דו-לשונית עברית ואנגלית), ממנו לקוח השיר שלפנינו (עמ’ 68, בעמ’ 69 מופיע תרגום השיר לאנגלית עם דברי הסבר לציטוטים ולאלוזיות שהוא מכיל מהמקורות היהודיים).
הספר לא מחולק לשערים וכולל הקדמה שהמשורר ייחד לקורא העברי מתוקף זה שהוא חי בניכר, שכך היא נפתחת, ולמרות שהיא מתרכזת במאפייני המהדורה הדו-לשונית יכולה ללמד גם על הפואטיקה שלו כמשורר בכלל: “אני חי בשפתך, בשפתנו, מתהווה בה, מתלהב בה, נלבב בה, בגלות עמה, מתגלגל מאוּר לכנען, למוריה, ומשם לרחבי הארץ הגדולה שמעבר לים, ומדבר בה, בָּעברית, לרוב גם בעודי מדבר בשפה האנגלית” (עמ’ 7).
בחרתי מתוך הספר את השיר “פעמונים” (Bells) בשל שנת הלימודים החדשה, שמתחילה בסוף השבוע. שלא כמו שירים מקובלים בנושא, שנדמה כי נועדו לתת מוטיבציה לתלמידי בית הספר לצלוח את המסע שלהם במערכת החינוך הישראלית, השיר התמוני שלפנינו הוא לא בהכרח כזה. המשורר מציג בו את שנות הלימודים בבית הספר כ”שנים מצטופפות במרוצת מסדרון בית הספר”, וכשנים שנתקעות זו בגב אחותה של זו. בכך הוא מדמה את התמונות, המוכרות אולי לכולנו, של ילדים מתרוצצים בחצר בית הספר ובמסדרונותיו בהמולה לשנות החיים עצמן ולחלוף שלהן. מעבר לנקודת המבט האישית, שבוודאי ניבטת מהשיר, יש כאן גם נקודת מבט כללית של מי שמביט לאחור אל שנות החיים שחלפו ומבקש בחזרה “מנעוריו שיאביבו”.
השילוב של לשון האהבה האירוטית של שיר השירים עם הקשר בין התלמיד למורתו יכול אולי להזכיר שירים פופולריים כגון “לוח וגיר” הנודע לשמוליק קראוס (“לו רק היית קצת פחות המורה שלי”, מתוך האלבום “שבעים שמונים”, הד ארצי, 1981), אך האווירה הזאת לא משתלטת על השיר, שדווקא ההרהורים האקזיסטנציאליסטיים הם אלה החולשים בו, “משך זרע חיים שלמים לפני ש”.
חיים אוטו רכניצר, לקסיקון ספרות.