אילן ברקוביץ׳ עם שירה של דפנה דרוקר ״חגים ומועדים״ מזכיר לנו לרגל ראש השנה שלא אצל כולם החגים הם הרמוניה ושמחה.
המערכת
חגים ומועדים / דפנה דרוקר
לֹא אֲרוּחָה חֲגִיגִית בְּרֹאשׁ הַשָּנָה, סְתָם
עֶרֶב עָצוּב לְבַדֵּנוּ. לֹא צוֹם שֶׁל כִּפּוּר,
סְתָם צוֹם שֶׁל מְקָרֵר כִּמְעַט רֵיק.
–
לֹא סֻכָּה בְּסֻכּוֹת, גַּם כְּשֶׁהָיוּ לַשְּׁכֵנִים. לֹא
הַצָּגָה בַּחֲנֻכָּה. לֹא תַּחְפּוֹשׂוֹת קְנוּיּוֹת בְּפוּרִים
(אִלְתַּרְנוּ מַשֶּׁהוּ מֵהַסְּמַרְטוּטִים שֶׁבַּבַּיִת).
–
לֹא סֵדֶר כְּהִלְכָתוֹ (בִּמְיֻחָד אַחֲרֵי שֶׁסַּבָּא נִפְטַר).
רַק בָּנוֹת מִסָּבִיב לַשֻּׁלְחָן, עִם מַצּוֹת, עִם גֶּעפִילְטֶע-
פִישׁ קָנוּי מִצִּנְצֶנֶת וּמָרוֹר וְחַזֶּרֶת, וּמִיץ עֲנָבִים
וּבֵיצִים קָשׁוֹת וְתַּפּוּחֵי אֲדָמָה וְאַחְיוֹתַי שֶׁרָבוֹת.
וּמֵחַלּוֹנוֹת הַשְּׁכֵנִים בּוֹקַעַת שִׁירָה.
–
לֹא פִּיקְנִיק בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת, רַק זִקּוּקִים
מְרֻחָקִים וְעַשְׁנֵי מַנְגָּלִים מֵחַצְרוֹת הַשְּׁכֵנִים.
לֹא מְדוּרָה בְּל"ג בָּעֹמֶר, שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד
בְּשָׁבוּעוֹת. וְלֹא יָם, אוֹ טִיּוּל, בַּחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל
כִּי אֵין אוֹטוֹ וְאֵין כֶּסֶף (וְאִמָּא לֹא אוֹהֶבֶת יָם)
–
וּבֶטַח שֶׁלֹּא חוּ"ל. הָיְתָה פַּעַם הַקַּיְטָנָה שֶׁל
הַמַּתְנָ"ס וּפַעַם מַחֲנֵה הַקַּיִץ שֶׁהָיָה מַמָּשׁ נֵס.
וּבְלִי הַכֶּלֶב שֶׁכָּל כָּךְ רָצִינוּ, כִּי הַדִּירָה
קְטַנָּה וְאִמָּא לֹא מַסְכִּימָה.
–
עוֹד שָׁנָה חָלְפָה לָהּ, אֵיכְשֶׁהוּ, מוּל טֵלֵוִיזְיָה
בְּשָׁחֹר לָבָן. הַרְבֵּה סְפָרִים מֵהַסִּפְרִיָּה, זֶה כֵּן.
וּבַיּוֹמוּלֶדֶת תָּמִיד סֵפֶר חָדָשׁ, אוֹ תַּקְלִיט.
–
וּבְלִי אַבָּא. תָּמִיד בְּלִי אַבָּא.
שַׁבָּתוֹת, חַגִּים וּמוֹעֲדִים.
השיר "חגים ומועדים" מופיע בספר השירים השני של המשוררת דפנה דרוקר (ילידת 1969, ראשון לציון, קריית שמונה), "להתייאש אסור" (2021, הוצאת עמדה, עריכה יחזקאל רחמים, עמ' 59-58).
תבניתו, השלילה של משהו ואז תיאור של משהו שהוא תמיד פחות, הזכירה לי, עם כל ההבדלים, את שירו הידוע של המשורר יהודה עמיחי, "לא כברוש", המתחיל במילים "לא כברוש, / לא בבת אחת, לא כולי, / אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות ירוקות, / להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק / ואחד מחפש. // לא כגבר היחיד, / כבן-קיש, שמצאוהו רבים / ועשו אותו למלך. / אלא כגשם בהרבה מקומות…".
כשרבים מאתנו יישבו בחגי תשרי לשולחנות החג, כדאי שנזכור או נחשוב ונדע שלא לכולם זה מתאפשר, ושלא אצל כולם החגים נחגגים בהרמוניה ושמחה. יש מי שאצלו החגים והמועדים הם בעיקר מועדים, במובן של נפילה.
זו אחת הסיבות לכך ששירה יכולה להיות חשובה עבורנו כחברה: היא חושפת את הסמוי מן העין, את מה שלא מדובר עליו, לעתים את מה שהוא לא הרוב. בכך היא מאפשרת לנו להרחיב את לבנו, להיות סולידריים, לגלות אמפתיה כלפי האחר שהוא לא אנחנו. לא לחיות במגדל שן מצוחצח וחגיגי, אלא להכיר את החיים בגילויים הראשוני, לעתים הקשה, לפעמים הדל.
השיר שלפנינו חושף חיים שכאלה. המשוררת מתארת באמצעותו את עולם הילדוּת שלה ("טלביזיה בשחור לבן") באופן לא זוהר אלא להיפך – עצוב, עני, סתמי, חסר. מולו ומול ריב האחיות ישנם חלונות השכנים שמהם בוקעת שירה, אבל הנה גם מחלונה של המשוררת בוקעת שירה, מסוג אחר. אני אוהב את הקישור המצלולי שנוצר בין "הקייטנה של המתנ"ס" לבין "מחנה הקיץ שהיה ממש נס" בבית החמישי. ראשי התיבות של מתנ"ס הם "מרכז תרבות נוער וספורט". לקראת סיום השיר משמח לראות שהמשוררת מצאה נחמה ב"הרבה ספרים מהספרייה" ואפילו בספר חדש או תקליט "ביומולדת" (כך!). אפשר שכאן בדיוק טמון השורש לכתיבתה שלה.
קיראו גם :
דפנה דרוקר. אתר הבית.
