אילן ברקוביץ׳ על ״איך זה שמוות״ של מור שניידר, ששואלת את השאלה העתיקה, הרלוונטית במיוחד לקראת יום הכיפורים.

המערכת

כריכת ״אדמת השפתיים הרכות״ של מור שניידר
כריכת ״אדמת השפתיים הרכות״ של מור שניידר

העטיפה האחורית של ספרה של שניידר

איך זה שמוות / מור שניידר

אִמָּא, אֵיךְ זֶה שֶׁמָּוֶת?

שָׁאַל אוֹתִי בְּנִי,

מַבָּטוֹ מְמַסְמֵר רַגְלַי הַבּוֹרְחוֹת.

הֶסְבֵּרִים רֵיקִים: זִקְנָה, מַחֲלָה, קֶבֶר –

רַק פּוֹעֲרִים עוֹד וְעוֹד

אֶת מַכְתְּשֵׁי אִישׁוֹנָיו,

עַל פָּנָיו

נִפְרֶשֶׂת אֵימָה אֲפֹרָה.

אִמָּא, אֵיךְ זֶה שֶׁמָּוֶת?

שָׁאַלְתִּי אֶת אִמִּי,

מַבָּטִי מְמַסְמֵר רַגְלֶיהָ הַבּוֹרְחוֹת.

הִסְבִּירָה – זֶה פָּשׁוּט כִּי…

רֶגַע, רוֹצָה עוֹד קְצִיצוֹת?

יֵשׁ גַּם אֹרֶז…

וּבָעֶרֶב בְּבֵיתִי חַלּוֹן סָגוּר כִּי

גֶּשֶׁם, אוֹר דָּלוּק כִּי

לַיְלָה, סְוֵדֶר כִּי

קַר. הִבְחַנְתִּי בִּגְוִיַּת פַּרְפַּר

סָגֹל

נָחָה עַל הָרִצְפָּה

וּבִנְשִׁימָה עֲמֻקָּה

וּבִידִיעָה פְּשׁוּטָה (לֹא חַפָּה

מִצַּעַר) הִגִּיעָה הַתְּשׁוּבָה –

כִּי מָוֶת.

המשוררת מור שניידר.בטאון שירה

השיר “איך זה שמוות” לקוח מתוך ספר השירים הראשון של המשוררת מור שניידר (ילידת 1975, גבעת שמואל), “אדמת השפתיים הרכות” (2022, הוצאת ביטאון שירה, עריכה טל איפרגן, עמ’ 79-78). הוא מופיע בשער הרביעי מבין חמשת שערי הספר, “משאלות ורודות” וברור שכותרת השער ניצבת בניגוד לתכניו או אולי בשיח עמם. בגב הספר מצוין כי שניידר היא “פסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית קלינית”, ולא מיותר לציין זאת גם בהקשר של השיר שלפנינו וגם עבור רבים משירי הספר כמו למשל אלו שבשער השני, “תמונות ממחלקת הנוער”. יש בשיר היבט טיפולי אבל גם משהו שמתנגד לטיפול הסבלני, המחפש תשובה מנחמת.

האם בבית הראשון מטפלת בבנה, בבית השני מטופלת בידי אמה, ואז בבית השלישי נותרת בלי יכולת טיפול בגוויית הפרפר הסגול. אולי לא במקרה מופיע כאן פרפר דווקא, אותו בעל חיים שחייו קצרים עד כדי כמה שבועות בלבד אך מרהיבי יופי, ואולי הוא מעין משל על חייו של האדם כאן גם כן. ה’הסברים הריקים’ של המוות בבית הראשון לא כוללים מוות כתוצאה ממעשי אלימות או מלחמה, ובכל זאת נדמה כי גם אלו מרחפים כאן לפנינו.

מבנה השיר והטיפול המיוחד בלשון כאן, שהיא חסרה (“איך זה שמוות” ובהמשך “חלון סגור כי גשם, אור דלוק כי לילה, סוודר כי קר”), הזכירו לי את שירו הנודע של המשורר הוולשי דילן תומס (1953-1914), “ולא תהי למוות ממשלה” (And death shall have no dominion), שהבית הראשון מבין שלושה שלו נחתם בטורים היפהפיים: “אף כי אוהבים יאבדו, לא תאבד האהבה / ולא תהי למוות ממשלה” לאמור שיש משהו מהותי כמו אהבה, שנמשך מעבר לחיי אדם.

אם לתמצת את שירה של מור שניידר, המענה שלה על השאלה “איך זה שמוות – כי מוות” לא נותר באוויר ולא חף מצער, כלשונה בשיר. נשמע דרכו משק כנפי הפרפר ואולי אפשר לחשוב באמצעותו על מי שמתו בטרם עת, כמו לוחמים בקרב, למשל כמו חללי מלחמת יום הכיפורים 1973, אלו שנותרו צעירים לנצח.

ראו גם

מור שניידר בפייסבוק

מור שניידר.הבלוג.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש עשרה − חמש =