בתחרות סיפורי האימה הקצרים פו 2023 לכבוד א.א.פו שערכנו ביקום תרבות הגיע למקום השני בין סיפורי הנוער סיפורה של לינוי סבח.
מנימוקי השופטים לבחירה בסיפור: סיפור על נער המגיע לספת הפסיכולוג וחושף סודות אימה על-טבעיים של הפסיכולוג. הסיפור כתוב היטב (עם אי אלו שגיאות ניסוח שעריכה תתקן).
משחקה של חיית הטרף
זה היה בשנת 1983, ב-28 בפברואר, בדיוק בתקופה של אירועי הילדים הנעלמים. פניהם היו בכל מקום, על קרטוני חלב, על כרזות רחוב ועל לוח המודעות של בית הספר. זו הייתה עיירה קטנה, ולמרות זאת – כולם פשוט נעלמו באוויר, ילדים צעירים ופגיעים ממשפחות מרוסקות. באותו יום ישב נער צעיר בקצה מסדרון שזימזם ממנורות הפלורסנט, בוהה בתג השם התלוי על דלת העץ הישנה, “ד”ר וינטרס”.
“זה הולך להיות בסדר לגמרי מתוק שלי, זה רק מפגש של שעה בשבוע, זה יהיה טוב בשבילך!”, אמרה לו אמו גרייס. “אפילו לא רציתי ללכת לטיפול, את זאת שגררת אותי לכאן”, אמר, נחרד מהרעיון של לשבת בחדר ולהאלץ לדבר על חייו הפרטיים עם אדם שהוא אפילו לא מכיר. אחרי הכול, הנער לא היה מהסוג הפתוח. אבל אמו רצתה “לעזור”: “זה ייגמר לפני שתדע”. כשסיימה את המשפט, פתח גבר את הדלת לרווחה. לאיש הייתה חליפה מכובדת וכחולה, עיניו היו בגוון חום והשתקפו באור באדום. הייתה לו גם תספורת בלונדינית, חלקה, עיניו צצו מווילונות שערו.
“מר גרייסון, הגיע הזמן לפגישה שלך”, קרא לנער.
“אני אוהבת אותך”, לחשה לו אמו כשצעד אל משרדו של האיש.
החדר הדיף ריח נורא. הילד סרק את החדר, משתי כורסאות העור החומות, דרך אוסף הספרים הנרחב שעל המדפים, ועד לדלת הארון הרעועה, ומה שמשך את עיניו היה שועל מפוחלץ שהונח על שולחן האלון, שועל אדמדם עם כפפות וגרביים שחורות.
“אני רואה שאתה מחבב את פין”, אמר האיש בחיוך חם. “אתה יכול לגשת אליו, הוא לא נושך”. הנער התקרב לשועל, וכשליטף את היצור חסר החיים הבחין במשהו מוזר. “הרגע הרחת אותי?”, שאל את הפסיכולוג. “קשה להימנע מכך”, השיב לו. הנער אמנם היה מתעורר בלילות כשהוא מזיע ורועד מאימה קבועה, אבל הוא כן הקפיד להתקלח לפחות פעם ביום. יכול להיות שהוא עצבני עכשיו עד כדי כך שהזיע? “אני יכול להגיד את אותו הדבר על המקום הזה, מה זה הריח המסריח הזה?”. “בבניין ליד הייתה נזילת ביוב, הם עדיין לא קראו למישהו שיתקן. הריח באמת די לא נעים, אודה לך אם תוכל להתעלם ממנו”, ביקש האיש בקלילות לשון, בקשה שנענתה בשתיקה. זה לא הסריח כל כך במסדרון, חשב הנער. “קדימה, שב”, סימן האיש למתבגר.
הוא הלך והתיישב מול האיש, שכבר התיישב בכורסת העור, ברגליים שלובות ועם מחברת בהישג יד.
“אז”, פתח האיש, “מאיפה נתחיל?”.
“כאילו שאני אמור לדעת, הייתי לגמרי נגד הרעיון להיות כאן”, אמר בתסכול.
“מר גרייסון… אני יכול לקרוא לך הייבן?”, הוא לא חיכה לתגובה והמשיך. “אתה לא כל כך מחבב קשר עין, אני צודק?” ציין, שכן הנער לא הסתכל בו מתחילת הפגישה.
הנער שתק למשך מספר דקות. “עיניים הן דבר שמסיח את הדעת. לפעמים אתה רואה יותר מדי, לפעמים אתה לא רואה מספיק, וקשה להתרכז כשמסתכלים עליהן. אני משתדל להימנע מקשר עין במידת האפשר”.
הוא חשב על הרגע שבו הבחין בעיניו של ד”ר וינטרס, בגוון הכהה של החום שנראה ארגמן באור. משהו אפל אך כל כך חם. הוא ידע שאין לו סיכוי לסיים את הטיפול הזה אלא אם ישתף פעולה. אם הוא יסתום את הפה פשוט יהיו יותר מפגשים, יותר מפגשים פירושם לבלות יותר זמן עם האיש הזה ולא לעשות משהו שווה. הוא חייב לדבר, זו הדרך היחידה. “אז, הייבן, אימא שלך הודיעה לי על מוות במשפחה, אביך?” שאל ד”ר וינטרס כאילו לא ידע את התשובה. “כן”, נאנח הנער. “כמה זמן עבר מאז?”. “בערך שנתיים”, השיב הייבן בקור רוח. “אמך הודיעה לי שזו הייתה התאבדות, ואתה היית שם וראית את זה קורה. אם אני זוכר נכון מדברי אמך, היית בן שש עשרה כשזה קרה. מקרה שבו הורה מתאבד ועוד שנער בגילך צופה בזה… זו חוויה אכזרית וכואבת. אירוע שמשאיר צלקת בראש ובנשמה. הייתם קרובים?”, שאל ד”ר וינטרס ובחן את הילד לאיתור תגובה כלשהי. “לא ממש”, ענה הנער בנונשלנטיות. “אבא שלי לא היה מסוג האנשים שהיית מסתדר איתם”, אמר בגלוי. “ולמה אתה חושב כך?” נענה בשאלה. ככל שהמפגש נמשך, צץ יותר ויותר מידע על האב: איך הוא נראה שולט בעצמו וחביב מול אחרים, על אמונתו החזקה באל, ובצד השני של המטבע – על הנטיות הנרקיסיסטיות שלו, על אופיו השיכור, על סוג החינוך שנתן לבנו, ועל יחסי האהבה-שנאה המעוותים שהיו לו עם האם. היא תמיד הייתה ממורמרת מכל הבחינות כשזה נגע לבעלה, אבל היא מעולם לא נתנה לו לעזוב. כל זה הסתכם באירוע בודד שהנער זכר בבירור: אביו שתה, הם יצאו לקמפינג ביער, הילד הלך לצוד עם אביו, אביו העניק לו אקדח ישן שעבר במשפחה, אבל הנער לא יכול היה לפגוע בזבוב, ובטח שלא בשועל האדום שהופיע פתאום. שועל אדמדם עם כפפות וגרביים שחורות, בדיוק כמו השועל המפוחלץ שעל שולחן האלון במשרד. אביו ירה בחיה במקומו והתפרץ בזעם על בנו. אביו היה שיכור מדי באותו לילה, הוא צרח במשך שעות על האם ועל איך כלאה אותו בנישואים. הילד, שישב על בול עץ בודד עם האקדח הישן בידיו הרועדות, נרתע. “אבי צעק בכל ריאותיו עד כמה חייו היו בלתי נסבלים ומייסרים איתי ועם אימא וירה בעצמו”. הנער סיים את המשפט כאילו סיים לקרוא סיפור. כל מה שהוא היה צריך זה ה”סוף” הנוסטלגי שיש לכל סיפור אורבני וזה היה מושלם. “נשמע כאילו לא אהבת את אבא שלך”, אמר ד”ר וינטרס להייבן”.
“הו לא, זה לא שלא אהבתי אותו… תיעבתי אותו!”.
ככל שחלפו השבועות והמפגשים נמשכו, הפך הייבן נינוח ופתוח יותר לטיפול. ד”ר וינטרס הפך למקור של נחמה בעיני הייבן. היה בו משהו נעים בד”ר וינטרס, קשוב ומכיל. אבל הייבן עדיין היה מוטרד. היה משהו שהוא לא סיפר, משהו שהכביד על לבו, המשהו הזה שהחזיק אותו ער בלילות, מבועת מהסיוטים של עצמו.
“אכפת לך אם אלך לרגע לאסוף משהו מחוץ למשרד?”, שאל ד”ר וינטרס. “בטח, קח את הזמן”, ענה הנער. עברו כבר שלושה שבועות והמשרד עדיין הדיף את הסירחון, שפלש כבר למסדרון, והייבן חיפש את מקור הריח הנורא. “אולי ד”ר וינטרס טועה? שלושה שבועות זה המון זמן בשביל לתקן דליפת ביוב, אולי זה עכברוש מת?”, לחש לעצמו כשהסתובב בחדר והגיע לדלת הארון. עכשיו הייבן כבר היה משוכנע שהריח מגיע משם. הוא היסס לרגע אבל החליט לפתוח את הדלת. הוא סובב את הידית ופתח את דלת הארון לאט ובשקט. בארון הוא מצא חבית בודדה שגודלה היה כ-60 ליטר. הניחוח המחליא החריף ותקף את חושיו. הייבן לא התאפק ומשך את ידית המתכת של מכסה החבית. כשהסיר את המכסה ראה בריכה של חומר ירוק־צהבהב, והיה שם עוד משהו, משהו שהלך והתכלה.
הוא הרגיש שמישהו עומד מאחוריו, וקול לחש לאוזנו: “אני לא אספר לאף אחד על הסוד הקטן שלך אם אתה לא תספר על שלי”.