מיכל דורון מראיינת את המשוררת הוותיקה ציפי שחרור על ספרה החדש משוררת (בית עקד, 2023) שבו היא עוסקת בצורה שירית בשאלה: מה זה להיות משוררת?

המערכת

ציפי שחרור, דף הפייסבוק.
ציפי שחרור, דף הפייסבוק.

ציפי שחרור, משוררת וסופרת, עורכת כתב העת מאזניים לשעבר, עורכת ספרותית, מנחה סדנאות כתיבה, וזוכת פרסים ספרותיים רבים – פרס ראש הממשלה, פרס קוגל, פרס אקו”ם, ועוד ועוד – חוגגת חמישים שנות יצירה, ומוציאה ספר שירה חדש בהוצאת “בית עקד” בשם “משוררת”.

ספר מצויין זה מכיל שירים עמוקים, הגותיים, שירים ארס פואטיים מיוחדים, שירים החותרים אל התרחשויות עבר, שירי אהבה, שירי חשבון נפש, ושירי התפכחות.

משום כך נפגשנו, ציפי ואני, לשיחה פואטית על שירה, על החיים, ועל יצירה.

מיכל: לרגל יציאת ספרך החדש, “משוררת”, ולציון חמישים שנות יצירה מפוארות, עם הישגים והשפעה מכובדת על עולם הספרות, אני שמחה לראיין אותך ולשאול על דרכך כיוצרת, על כתיבתך, ועל ספרך החדש.

הספר “משוררת” פותח בשיר:

פסגותיי . תהומותיי

אֲנִי מַאֲזִינָה לְמִדְרַךְ כַּפּוֹת רַגְלָיו הַכְּבֵדוֹת

וְכָל פְּחָדַי נֵעוֹרִים בְּאַחַת.

כְּשׁוֹדֵד יָם הוּא יִפְלֹשׁ לִסְפִינָתִי,

אֲנִי מְנַחֶשֶׁת סוּפָה – נַדְנֵדַת זְמַן עוֹלָה מִן הַיַּרְכָּתַיִם.

מְטַפֶּסֶת אֶל הַסִּפּוּן מַעְפִּילָה אֶל הַתְּרָנִים.

אֲנִי מְמַהֶרֶת לְהַבְרִיחַ אֶת מַנְעוּלֵי הָרוּחַ. לְהָגִיף אֶת סוֹרְגֵי הַגּוּף

מִפְּנֵי פְּלֻגּוֹתָיוֹ. פָּרָשָׁיו. מִפְּאַת פִּסְגוֹתַי. תְּהוֹמוֹתַי.

זהו שיר חזק ביותר ובו תמונה מוחשית של אנייה, בית הנפש כספינה מיטלטלת. קראתי את השיר מספר פעמים ולמרות היכרותי רבת השנים איתך, הוא שיר חידתי במידת מה.

מעבר לטלטלות העצומות שאת חווה כאדם וכיוצרת, שהן גם באר היצירה, מה החשש הגדול? התהום?  

ציפי: הפחד הגדול שלי הוא הבשורה. הבשורה ממשהו לא צפוי. מהלא נודע. מהשקט. אולי של שקט שיגיע ממשהו מפחיד. אולי זה סימן לבשורה.

מיכל: כמו בסרט “בצהריי היום” המערבון הידוע משנות החמישים?

ציפי: כן. השקט שלפני הסערה.

כתבתי שיר על פי צו הלב, ניתוח השיר הוא כמו אבחון שאיני מודעת לו.

מיכל: כך זה ברנטגן אני מניחה. 

ציפי: בעיניי שיר זה מתכתב עם השיר “מפוייסת” (עמוד 12) שפורסם גם ב”יקום תרבות” עם ניתוח של ד”ר אילן ברקוביץ’:

מפוייסת

הַלְוַאי הָיִיתִי עוֹנוֹת שָׁנָה

חוֹלְפוֹת וְשָׁבוֹת וּמָה לָהֶן אִכְפַּת.

וּבִי רַעַשׁ.

רוּחַ מְלַטֶּפֶת קַיִץ חוֹלֵף שֶׁמֶשׁ מְחַמֶּמֶת חֹרֶף בַּפֶּתַח

עֲנַן סְתָו רוֹחֵץ אָבִיב, וְהוּא מָתוֹק וְתוּ לֹא.

וְכָךְ הֵם הוֹלְכִים וְכָךְ הֵם בָּאִים לְלֹא חֶשְׁבּוֹן וְזִכָּרוֹן.

וְרַק מַחְשְׁבוֹתַי עוֹדָן וְזִכְרוֹנוֹתַי עוֹדָם מַכְפִּילִים אֶת גַּעְגּוּעַ הַשָּׁנִים

וּבִי רַעַשׁ.

וַחֲשָׁשׁ מִמַּהֲלוּמָה מִבְּשׂוֹרָה.

הַלְוַאי הָיִיתִי עוֹנוֹת שָׁנָה, בָּאָה וְחוֹלֶפֶת וְשָׁבָה

וּמַמְשִׁיכָה דַּרְכִּי לְסַחְרֵר רוּחַ לְמוֹסֵס שֶׁמֶשׁ

וּכְמוֹ קוֹסֶמֶת הָאָבִיב מַנְדִּידָה צִפּוֹרִים מַפְרִיחָה נִצָּנִים.

וְרוֹטֶטֶת. כּוֹאֶבֶת. צוֹלֶפֶת. אוֹהֶבֶת. בּוֹכָה…

וּבִי רַעַשׁ.

וְאַף אֶל פִּי פּוֹרַחַת וְאַף עַל פִּי מְעֻנֶּנֶת מִתְחַמֶּמֶת מִתְאַדָּה.

אֲבָל תּוֹכִי פִּיּוּס כְּאוֹתָהּ עֲנָנָה נִסְתֶּרֶת כְּנִגְלֵית בְּשִׁיר.

שיר זה נכתב בהשראת השיר “לאביב לא אכפת” מתוך “ובכל זאת” מאת אנדה

עמיר פינקרפלד (1980), המשוררת אשר בנעוריי פתחה לי דלת לשירה.

מיכל: אבל בניגוד לאנדה עמיר פינקרפלד, לך כן אכפת מעונות השנה לפי השיר, ולמרות הכותרת “מפוייסת” – את רוטטת, כואבת, צולפת, אוהבת, בוכה, “ובי רעש”, ואז פורחת מפויסת.

ציפי: אני מסכימה איתך, אנו נוטים לשכוח כי עונות השנה אינן קלות. אולי האביב נעים, לפעמים…..

מיכל: ואם אני חוזרת לשיר בפתיחת הספר, “מדרך כפות רגליו הכבדות”, את מאזינה, והוא מעורר את כל פחדייך מהעבר, בית הנפש מיטלטל, ואת ממהרת להסתגר בפני אותו גורם מטלטל, מפני פלוגותיו, שם גם בפסגותייך וגם בתהומותייך. את יודעת שאותו חלק מפחיד קיים ולכן את דרוכה.

אותו חלק לו את קוראת “הבשורה”, אותו חלק של זיכרון הגורם לך להיות דרוכה, כואבת ואולי עם טלטלות אך גם יוצרת מופלאה.

ציפי: בתשובה לשאלה שלך אני מפנה אותך לשיר “גשם זאבים” כמתאר את עונות השנה החולפות – אותו חלק של ילדה שרצה למקומות שאיש לא גילה.

גשם זאבים

אֲנִי מַחְשָׁבָה מְשַׂרְטֶטֶת מַפּוֹת מִפְלָט בִּנְתִיבִים שֶׁאִישׁ טֶרֶם גִּלָּה.

אֲבָל גֶּשֶׁם זְאֵבִים נוֹחֵת עַל הָאֲדָמָה, הוֹפֵךְ אוֹתִי קַרְחוֹן אַרְקְטִי

סוֹחֵף אוֹתִי אֶל מִדְבָּרִיּוֹת מֶלַח וּמַשְׁלִיךְ אוֹתִי בֵּין יַבָּשׁוֹת.

לְבַד עַל פְּנֵי הַכַּדּוּר, אֲנִי יוֹנֶקֶת גֶּשֶׁם זְאֵבִים,

מַשְׁמִיעָה יְלָלָה רְחוֹקָה וּמִשְׁתַּנָּה לְלֹא הַכֵּר.

מיכל: שיר נהדר ומרגש. עם זאת שוב, עונות השנה מתוארות כאן עם “גשם זאבים”, גשם קשה של זאבים. לא גשם מלטף.  

ציפי: נכון בעונות השנה תמיד יש את החורף הקשה.  

מיכל: את יודעת, מבעד לקלילות ולשמחה, יש בספר מורכבות וכאב המלוטשים יפה, בצורה פואטית שגורמת לקורא להתענג. ועל כך שאפו.

ציפי: תודה. מסכימה איתך בקשר לכאב כאשר אני קוראת. לא תמיד אני מודעת לכך כאשר אני כותבת.

מיכל: בוודאי, לכן הכתיבה היא אותנטית. הכאב הוא המנוע. פעמים רבות בצורה שאינה מודעת. 

למשל “שיר בעולם מקביל” (עמוד 27 בספר), שיר קוסמי, עתידני, ומבטא עולם נפשי.

בעולם מקביל משהו מתרחש

בְּעוֹלָם מַקְבִּיל מַשֶּׁהוּ מִתְרַחֵשׁ

וְטוֹב הוּא. בֶּאֱמֶת.

אֱמֶת שֶׁלֹּא תְּסֻלָּא.

בְּעוֹלָם מַקְבִּיל תִּקְרוֹת מְטַפְּסוֹת סֻלָּמוֹת

וּמַיִם כִּבְכִי קְדוֹשִׁים.

בְּעוֹלָם מַקְבִּיל,

גַּם אִם כָּאוֹס וְכַעַס בּוֹ,

הָאֹשֶׁר אֵינֶנּוּ זַעַם

בִּפְנֵי כֹּחַ עֶלְיוֹן שֶׁרַק

דִּיוַיְן הַיְּקוּם יִקֹּד לוֹ.

בשיר זה ראיתי הרבה מאופייך, ציפי. ומתחושת ההחמצה – יש בך צורך עז להיות בכמה מקומות בו זמנית ואולי להיות בעולמות מקבילים אילו יכולת. תמיד יש בך צורך לחוות ולגמוע.  

ציפי: מסכימה ואכן הדיווין אולי הוא האלטר אגו.

מיכל: האושר אינו זעם – יש כאן הבנה פסיכולוגית עמוקה, או הבנה מיתולוגית, אושר אינו זעם, אולי זעם האלים.

אני מבינה את “בעולם מקביל תקרות מטפסות סולמות” כרצון לעולם אוטופי אחר, אידיאלי. שעל פי ציפי שחרור מתכתב עם גשם מתוק –

…. עָנָן רֵיק יוֹרֵד אֶל הָרְחוֹב

אוֹסֵף מַיִם אוֹצֵר מָזוֹן

וּמַצְמִיחַ פְּרִי.

אֲנִי לוֹכֶדֶת אוֹתוֹ…..

מיכל: כלומר גם כאן את לוכדת את הענן. ואצלך הוא מצמיח פרי… הדמיון הוא מפלט מתוק לעתים ואת מודעת לכך.  

ציפי: כן. מסכימה (בחיוך). לכך אני מודעת.

מיכל: כמו בשיר בעמוד 43 אחד השירים החזקים בספר:

אינפחד אינפחד

אֲנָשִׁים שֶׁאָהַבְתְּ אָבְדוּ.

וּמֵאָז מְאַבְּדִים הַחַיִּים אֲחִיזָתָם.

כֹּה קַל לְאַבְּדָם.

וּמָה כָּל הַדְּבָרִים וְאֵינְסוֹף מִלִּים

כְּשֶׁשַּׂר הַמָּוֶת עוֹד יָגִיחַ פֶּתַע

וְלֹא תִּהְיֶה לָךְ מִלָּה לוֹמַר לוֹ וְלֹא הֲגִיָּה

וְכָל הִלָּה וּתְהִלָּה כְּלֹא הָיוּ.

בְּאֵין מִפְלָט, אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת

מִקְוֵה מַיִם. שְׂדֵה אוֹר

וְעֵינַיִם נִשָּׂאוֹת שֶׁתֵּעוֹר בָּךְ מְתִיקוּת.

וּלְנֹכַח אָשְׁרָן, אֵינְפַּחַד. אֵינְפַּחַד בָּךְ.

אשת המלים עומדת בדממה מול הרגע ההוא. אבל הוא יהיה מתוק ומאושר. ללא פחד. שיר עם השלמה ועם עוצמה.

הפחד מהמוות מאין, ומהצד השני האושר מול הכוליות של האינסוף.

הכותרת, “אינפחד”, מאגדת את המילים למילה אחת חזקה.

סיכום

הספר “משוררת” של ציפי שחרור עשיר, מרתק, עם דימויים מרגשים פואטיים, מסקרן, ומרגש ביותר. מוביל את הקוראות והקוראים במסע אל נבכי הנשמה והלב, מסע בתחנות החיים והמוות, הילדות הבגרות והזקנה, מסע אל עולם הספרות והשירה, מסע מטלטל ומסע רגוע ושלו, אך אין בו רגע אחד של שקט. ניכרים בו סערה, התחבטות, אושר, עניין, תהיות, תובנות, סקרנות, ודינמיות, כמו היוצרת הדינמית החדשנית – ציפי שחרור, המסכמת חמישים שנות יצירה עשירות מגוונות ומרתקות ביותר.

הספר מתחיל בשורה פסימית ומסתיים בשורה עם תקווה.

כולנו ממתינים  כבר לספרה הבא.

המשוררת והסופרת ציפי שחרור
המשוררת והסופרת ציפי שחרור. דף הפייסבוק

ראו גם

ציפי שחרור ב”יקום תרבות”

האתר של ציפי שחרור

דף הפייסבוק של ציפי שחרור

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

18 + 18 =