אדר פרנס: געש ההוויה במבוך הרחובות התל אביבי

טל סלוצקר סוקר את יצירתו של האמן יוצא הדופן אדר פרנס.

המערכת

פעם היו ציירים ופסלים, גם היום יש. אבל ישנם אנשים שאינם נופלים באופן מוחלט לתוך אחת הקטגוריות האלה והם יותר ‘אמנים’ באופן כללי.

אדר פרנס, למרות היותו פסל יותר מכל, הוא אמן כזה. תר את תל אביב ברגל, וחי את חיי האמן שבה, על כל המשתמע מכך, על המורדות והנפילות. פסליו משתנים בגודלם וכך גם ציוריו, ישנם קטנים ויש גדולים מאוד.

הוא אמן כזה שהתערבב בסצינת “הנסיך הקטן” בשעתו, כשהיה שם תוסס ויצרני, ועכשיו חי את תקופת האפטר שלו עם יותר דגש על קיום אינדיבידואלי. חי חיי חברה, אבל הוויה סגורה בתוך עצמה במידה שמאפשרת יצירה משמעותית, אשר בשבילה הוא מקריב הרבה מהווייתו. אדר מאמין בתפקיד האמן בחברה כיוצרם של דימויים: הוא מצלם, מפסל, מצייר, כותב. הוא גם משורר מוכשר וזאת אף על פי שבינתיים לא הוציא ספר לאור.

שירתו נכתבת במחברות הרישום בינות לרישומים, והיא נשארת בין הדפים ואינה נתלית ברחובות או מתפרסמת במגזינים. עבודתו של אדר פרנס צמחה מתוך העיר תל אביב, והיא בת העיר הזאת במובהק למרות גיחותיו להרצליה. הצלחותיו נשארות בעיקר אצל הקונים ובתודעת החברים, אבל גם מתפרסמות בדף האינסטגרם שלו.

הוא חי חיי רווקות שמעולם לא הופרעו בנישואים, למרות שהגיע כבר למחצית שנות הארבעים שלו, דבר שמאפשר את הקביעה הנחרצת – אדר חי עם האמנות כפי שאדם חי עם אישה. בעיותיו הן בעיות הקיום, וגם הצלחותיו קיומיות, הוא חווה כל יום באינטנסיביות, ניצב מול הדברים, ומתעמת איתם התעמתות אמן. העימות שהאמן חווה עם הדברים היא מוחלטת, עם המיניות, עם מות חיילים, עם השיגעון.

כל אלו, ודברים נוספים, מהווים רפרטואר העולם עמו הוא חווה את הווייתו ואת הווייתם. ההשתתפות היא מוחלטת. מנעד החוויות נחווה כחוויה אלימה שאינה מקבלת מיסוך, למרות העיסוק בטקסט הממסך. יש שם שאיפה מסויימת, גם אם דקה, למיסוך, אבל לא את המיסוך המלא המאפיין סופרים העוסקים בתיאוריה. בגלל שאדר הוא איש של עשיית הדברים מול הווייתם. הפיסול האפריקני בעבודות בדרום העיר, המפגש עם מודל שכבר איננה עמנו, שעות של לימוד מדוקדק את הדיאלוג בסרטים אמריקניים כדי לחזור אחד על אחד על מה שנאמר שם ולשפר את האנגלית. כל אלו אומרים דבר אחד: אני חי את הוויית הזמן הזה בארץ הזאת, ישראל, תוך כדי העברת ביקורת על הדברים, אבל גם תוך התערבבות מתמדת בתוכם, וניצבות תוך תנועה מול הווייתם התזזיתית והגועשת.

כפי שהדברים הם געשיים כך הוא עצמו הר געש.

בעבודה שבצילום למעלה, שהיתה פריצת דרך בעבודתו, ובמיוחד בפיסול שלו, גילה אדר פרנס את היחס לאובייקט המוכן. הוא ניסר את רדיו הפלסטיק לשניים ועיצב אותו כמעין מגדל שלום עקום. יכולותיו באמנות עכשווית הובעו במלוא ביטויין, אך הפסל חסר בסיס שיחזיק אותו. כמו כן, למרות איכות העבודה, הוא נפל לנקודה שפחות מוערכת על ידי קהל האמנות בארץ. עם זאת יש לציין שצורת הפסל מרשימה, אף שהפסל לא הוצג עד היום באף תערוכה נחשבת. התקדמותו הפלסטית של אדר פרנס בשדה הציור והפיסול, על אף עיסוקו המקצועי באנימציה מסחרית, אינה פוגשת יחסי ציבור או אוצרות יוצאי דופן שיציבו אותו בלב הקונצנזוס הישראלי. כך הוא נשאר אמן שוליים מעניין, אך כזה שבלתי מוכר לא רק בציבור הישראלי אלא גם בקרב מקצוענים שוחרי אמנות.

בציור שלמעלה, שנקרא “איש זקן”, ציור שאיננו גדול במימדיו אך נראה ענק בתמונות, צייר אדר פרנס דימוי תל אביבי של גבריות בתי קפה אופנתיים, ששקעו תרבותית אחרי סיומו של תור הזהב של בית הקפה “הנסיך הקטן” ברחוב קינג ג’ורג’. הצבעים העזים פוגשים שפה ציורית ורישום מוצלחים, שנשארים בסטודיו של הצייר ולא מוצאים את העיניים התוהות של מבקרי המוזיאונים והגלריות. למרות התפתחות פלסטית, בציור זה נשאר המתח בין הציורים לציורי האנימציה, בין אמנות מסחרית וזו הגבוהה יותר, עניין שטרם בא על פתרונו. אולי יום אחד תערוכה מוצלחת שמשלבת בין המדיומים האלה בעבודתו תפתור את המתח. יצירה מתוך מקום מסחרי יותר כנקודת מוצא היתה גם נקודת הפתיחה של רוי ליכטנשטיין, ופתרון עבור עבודות האמנות הגבוהה של אנדי וורהול שהשתמשו בצילום שנחשב עד אז נמוך.

עבודתו של פרנס מסמנת אפשרות דומה של העלאת האנימציה לדרגת אמנות גבוהה, שהוא טרם מימש. אם לא יעשה את המעבר ייתכן וימצא את מעמד עבודתו כמסחרי יותר מאמנותי, על חשבון שאיפות להיות בקנון. התפתחויות רבות בעבודתו טרם הגיעו למיצוי שלהם, ועבודה באופן מבודד וחשוף גוזלת ממנו אנרגיה שחשובה ליצירה אליטיסטית יותר, שעבודותיו שואפות אליה בברור, דבר הניכר בשפה האמנותית שהוא מאמץ במעבר מציורי קומיקס לציור “על פי החוקים”, המאפיין את עבודותיהם של הפיינשמייקרים שהוא מעריך.

עבודותיו של אדר פרנס מתאפיינות בניסיון, לא תמיד מוצלח, לציור שמבקש להיות אקדמי אך נשאר כזה שנלמד בשטח. אך מעבודות מסויימות נמסר עברו כצייר ששואף לעבר משבצות הקומיקס באופן מופגן, דבר שאיננו מתבייש בו, אך מהווה שינוי פרדיגמה בעבודתו של האמן שרוצה יותר מאמני הקומיקס המבוססים, דוגמת אורי פינק, אשר נשארים במשבצת הקומיקס. בציור הקומיקס שלמעלה מוצגות שלל דמויות בעלות השפעה סוריאליסטית ואנימטורית, ובעלות קריצה לאילוסטרציות אירופאיות ויפניות, במעין תבליל של אנדרלמוסיה שיש בה מרחב יחסית מושטח. ההזייה בציור הזה שולטת בכל המרחב שבו, והדמויות נראות כל אחת לעצמה, כאשר מעטות מהן מתייחסות לדמות הנמצאת לידן. השאיפה והביצוע תואמות זו את זו. אין פה קפיצה מעל הפופיק או התיימרות שאיננה באה לידי סיפוקה. עם זאת צבעי הטוש ששימשו לרישום ידהו בקלות עם החשיפה לשמש, דבר שקורה הרבה, ולא בטוח שרישום כזה יכול לשרוד מחוץ לתיקייה. אם יעמוד לתצוגה לאורך זמן עשוי הרישום להיעלם כליל, וישאר ממנו מעט מאוד. דבר שלא יקרה לציורי השמן ולפסלים בהם נעשית עבודה אמיצה במתכת הכוללת ניסור ועוד פעולות של חיבור והפרדת חלקים.

מדובר באמן שפועל לבד, איננו שייך לאף קבוצה אמנותית בהווה, וחי חיים קשים. חייו בג’ונגל העירוני של תל אביב מחשלים אותו, אך גם מותירים אותו בודד, בדידות של רווקות שמותירה הרבה זמן ליצירה מתמשכת של עבודות פלסטיות, שלא מספיק מהן מגיעות לשלב הגמר. למרות הזמן הרב המושקע בעבודות, מעטות מגיעות לידי מיצוי פלסטי צורני, גם משום לחץ החיים התל אביבי הכולל תנאי חיים בלתי אפשריים, וגם משום שהאמן נמצא בתהליך מתמשך ובלתי נגמר של סקיצות והכנות שממלאות אינספור מחברות. עד היום צפו במחברות הללו אך ורק חברים קרובים, חלקם בחיים, וחלקם מתו בשנים האחרונות. ביניהם האמן האאוטסיידר יחזקאל כהן, שהציג רק בבית הקפה “הנסיך הקטן”, ועבודותיו נסחרו בשוק הכרמל ובתערוכותיו הספורות, אמן שהיה אידיאולוגי לחלוטין. זהו ענין שהסביבה הספרותית הצליחה להשפיע בו מעט על אדר פרנס, שמפלרטט עם האידיאולוגיה, אך לא הציג עד היום לקהלו מניפסט עם כוונות והתווית דרך אידיאולוגית. זאת למרות שהוא משורר שקיבל הכרה מחבורת המשוררים “הבא להבה” שבראשה עומד המשורר עודד כרמלי, שבינו לבין אדר התקיים שיח מעניין ובסופו הכיר הכרמלי בשיריו של אדר פרנס, שגם מתכנן ספרים יפים. מעניין אם יוציא אותם לאור בעתיד הקרוב.

הם רועשים והוא רועש, אבל מסתייג מהם ומבקר את המחאה. מצייר את סרטי האנימציה ומביים אותם, מלמד בבית ספר כדי להציב את הדור הבא. כל אלו חלק מהוויה של אמן שמנסה לשרוד את העיר ואת התקופה האלו, שמבקשות לקרוע את האמן מעבודתו. האמן מלמד שהוא נובע מכך שהוא תופש את עצמו גם כנפרד מהדברים, קשור אליהם בעבותות אבל מריח מהיכן מגיע הסירחון.

אדר פרנס הוא תופעה געשית, וכך גם המציאות בה הוא חי, היא נוטפת לבה, והוא שופך אותה. הוא מתכנס פנימה, רק כדי לשפוך שוב, והמציאות מגיבה לו את תגובת החברים הקרובים. הוא נלחם על מקומו, תוך דילוג על הזדמנויות, יוצר כדי להציב את קיומו, ואינו סובל משלווה מוגזמת. אדר פרנס הוא אמן ישראלי שמכיר בכך שמקומו בתוך הקיום תלוי בריבוי פעילויות, וריבוי פעילויותיו הוא שמאפיין קריירה שעוד עתידה להגיע לשיאה. 

ראו גם

דף הפייסבוק של אדר פרנס