בימים אלה, כאשר מדובר על מרי של רופאים המאיימים לעזוב את הארץ בשל דעותיהם הפוליטיות, אולי כדאי לרענן את זיכרוננו בשבועת הרופא הקדומה, שהיא הבסיס לשבועה ע”ש ד”ר ליפמן היילפרין שבה נשבעים כיום פרחי הרפואה.
בקצרה, על הרופא מוטלת החובה לטפל בכל אדם מכל לאום, דת, ומין, וכמובן בכל אדם הנושא עמדה פוליטית גם אם היא מנוגדת לשלו. אל לרופאים לנטוש את משמרתם.
בספר הביכורים פרי עטי “הבית על האגם” בהוצאת “ידיעות אחרונות” התייחסתי לעולמו של הרופא בתקופת מלחמת העולם השנייה ולשבועת היפוקרטס ואני מביאה בהמשך קטעים מהספר עם פרשנות.
שבועת היפוקרטס
“אני נשבע בשם אפולו המרפא, בשם אסקלֶפיוס (Asclepius), היגייאיה (Hygieia), ופאנאקאה (Panacea), וכל האלים והאלות עדי, כי אקיים את השבועה דלהלן כמיטב שיפוטי ויכולתי: אכבד ואוהב את מי שלימד אותי את אומנותי כמו את הורי; אחיה במחיצתו, ובמידת הצורך אחלוק עמו את רכושי; ילדיו יהיו בעיני כאחים, ואם יחפצו, אלמדם את ידיעותיי בלא תשלום ובלא הבטחות שבכתב; אלמד את יסודות אומנותי לבני, לבניהם של מורי ולכל אותם תלמידים אשר יצהירו כי הם נכונים לקיים את חוקי המקצוע, ולא לאיש זולתם. אתן טיפול לחולי כמיטב יכולתי ולעולם לא אזיק לאיש. לעולם לא ארשום סם קטלני כדי לפגוע באיש אפילו אם אתבקש לעשות כן, ואף לא אייעץ לו עצה, אשר אם יעשנה – תביא למוות. לעולם לא אסייע לאישה לגרום הפלה.
לא אנתח כדי לסלק אבנים (אבני כליה, אבני מרה) אפילו כאשר המחלה ברורה; אשאיר זאת למי שמוכשרים לכך במיוחד. לכל בית שאכנס, אבוא כדי לעזור לחולה ואמנע מכל מעשה רע ומושחת, ובייחוד אמנע מניצול גופם של גברים או נשים, משועבדים או חופשיים.
כל אשר ייוודע לי תוך כדי עבודה באומנותי ותוך כדי מגע ומשא עם בני אדם במסגרתה, ואשר אין להשמיעו בחוץ, לא אגלה אותו והוא יחשב לי לסוד מקודש. טהורים יהיו חיי ואמנותי. מי ייתן ואמצא עונג בחיי ובאומנותי אם אקיים שבועה זו באמונה; אבל אם אפר אותה, ייפול ההפך מזה בגורלי.”
שבועת היפוקרטס נוסחה בסביבות שנת 460 לפני הספירה על ידו, והיא מקובלת עד היום בטקסי הבוגרים בחלק מבתי הספר לרפואה. בתקופה העתיקה, שבה לא הוסדרה עבודת הרופא על ידי המערכת המשפטית, הייתה השבועה מקור התוקף של כללי ההתנהגות המוסרית של הרופא, המצפון המוסרי, והמחויבות הדתית שלו. היא למעשה הקוד הראשון והידוע המסדיר את הממד האתי של עבודת הרופא.
בשבועה בולטת הנאמנות למורה, המשקפת למעשה את התביעה לנאמנות הרופא למקצועו הרפואי עצמו, להעברתו לדורות הבאים, ולשימורו. בראש מעייניו של מחבר השבועה עומדת מחויבותו של הרופא לא לחוליו כי אם לעצם המקצוע או לאומנות, שיש בה מן הקדושה.
כאשר האומנות עוברת מאב לבן אין מקום לתשלום עבור הוראתה. העיסוק ברפואה דומה לכהונה דתית, המחייבת עיסוק במלאכת קודש וחיים טהורים. שכרה של מלאכת קודש זו יכול להיות רק הנאה וכבוד ולא רווח חומרי.
הנאמנות לחולה מתבטאת על דרך השלילה – ראשית בהתחייבות לא להזיק. זה המקור לעקרון המקובל ברפואה: “מעל הכול – אל תזיק” – ובלטינית primum non nocere.
שבועת היפוקרטס מדגישה את האיסור הגמור על אפליה בין החולים, את מעמדם השווה בפני הרופא כבני אדם. הרופא היווני לא היה רשאי להבחין בין נשים לגברים, ובין בני חורין לעבדים, וכיום מקובל כמובן מאליו שאין הרופא רשאי להבחין בין עני לעשיר, בין ידיד לאויב, בין בני גזע אחד לבני גזע אחר.
תוכנה של השבועה שביטאה את הלכי הרוח והמוסר בתקופה שלפני 2500 שנה, ושנוגעת במובנים רבים גם לרופא המודרני, חסרה התייחסות לעקרונות רבים הנוגעים לחיינו כיום. ראשית, השתנה בסיס הנאמנות של הרופא למקצועו. הרפואה חדלה מלהיות אמונה שיש בה קדושה והפכה למקצוע המושתת על בסיס כלכלי. מעבר לחובותיו של הרופא לחולה, יש לו חובות למוסד שבו הוא עובד, לעמיתיו למקצוע, ולחוקי המדינה ותקנותיה. גם הקנייתה והפצתה של הרפואה דומים היום לאלה של מקצועות אחרים: הוראת המקצוע נעשית במסגרת של עסקה כלכלית בין המורה והמוסד שבו הוא מלמד לבין התלמיד. כמו כן, החברה, באמצעות חקיקה מפורשת, שולטת בהליך הקנייתו של המקצוע בדרך רישוי, הן של מוסדות ההוראה, והן של הזכות לעסוק במקצוע.
שנית, אף כי עיקרון מניעת הנזק נתפס גם היום קודם לעקרונות אחרים, הרי בהרבה מפעילותה מנסה הרפואה דווקא להושיט עזרה חיובית ופעילה לבני האדם, ואף רואה בכך את מחויבותה המוסרית העליונה. יכולתה של הרפואה המודרנית לטפל באורח פולשני בגוף האדם לא עלתה כלל בדמיונו של הרופא היווני. הרפואה עוסקת כיום בהתערבות בגופו של החולה באופן המסכן לעתים את חייו. הציווי להימנע מהמתת חסד, מהפלות, ומניצול לרעה של גוף החולה או של המידע על אודותיו, נראה כיום לוקה בחסר בתיאור מחויבותו המוסרית של הרופא.
כל אחת מהדוגמאות הספציפיות לאיסורים המוזכרים בשבועת היפוקרטס היא בעייתית כיום: בימינו קיים ויכוח נוקב בשאלת המתות חסד; רבים סבורים שמותר לרופא לבצע הפלה מלאכותית ולעתים אף חובה עליו לעשות כן; שאלת ניצול גופו של החולה מתעוררת כיום כאשר הרופאים עוסקים בהשתלת איברים, או שימוש בזרע של תורם לצורך הפרייה של אישה. גם גילוי סודות רפואיים הופך לעתים ללגיטימי כאשר יש למנוע מחלות מידבקות, ובשאלת התגוננות מפני חולי נפש המסכנים את הציבור.
שלישית, חסרה בשבועת היפוקרטס שאלת הארגון הכולל של שירותי הבריאות, ושאלת מיקומה של הרפואה בתוך שירותי הבריאות: שאלות הקשורות בדרכי הקצאת משאבים לרפואה, בקביעת קדימויות בין תחומי רפואה שונים, ובטיפול בחולים שונים.
כיום דנים במסגרות רפואיות, באלה העוסקות באתיקה רפואית, ובמסגרות החוק השונות, כיצד להתאים מסגרות התייחסות אתיות חדשות לבירור עקרון קדושת החיים, הגדרת המחלה והמוות, סוגי הנאמנות של הרופא, ושאלות הצדק בחלוקת שירותי הרפואה. בניגוד גמור לשבועת היפוקרטס, מדגיש כל קוד אתי מודרני את זכויות הפרט: את זכותו של החולה לדעת; את זכותו לסרב לקבל טיפול; ואת זכותו לתבוע שלא יעשה שימוש בגופו אלא בהסכמתו המודעת והמפורשת. במקום הדגם הפטרנליסטי של רופא הדואג לחוליו שולט הדגם של יחסי חולה-רופא שיש בהם סימטריה והדדיות רבות יותר מחד, אך גם אמון פָּחוּת וקונפליקט רב יותר בין השיפוט הרפואי של הרופא המקצועי לבין האוטונומיה של החולה.
שבועת הרופא ע”ש ליפמן היילפרין (1952)
אתם ניצבים היום כולכם בפני מוריכם בדרכי הרפואה וחוקותיה, לעברכם בברית הרפואה. למען תקיימו את תורתה בכל מאודכם, בשום שכל וביושר לבב למען קום דור רופאים, דרכי מעש ואמוני יעוד לעזרת האדם הדווי.
וזאת הברית אשר אנוכי כורת אתכם היום לאמור: על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה לעמוד לימין החולה במצוקתו ובכל עת ובכל שעה. ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אימו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים. ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם גר ואם נוכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד. והשכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש.
אל תמהרו להוציא משפט ושקלתם את עצתכם במאזני החוכמה הצרופה בכור הניסיון. שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם, אל תגלו סודו ואל תהלכו רכיל.
יחכם לבבכם גם לבריאות הרבים, להעלות ארוכה למדווי העם. תנו כבוד ויקר לרבותיכם, שנחלצו להנחותכם במעגלי הרפואה. תרבו חוכמה ואל תרפו כי היא חייכם וממנה תוצאות חיים. היזהרו בכבוד חבריכם, כי בכבודם הם – תכובדו גם אתם.
דברי הברית האלו קרובים אליכם מאוד, בפיכם ובלבבכם לעשותם ועניתם כולכם אמן. אמן כן נעשה!
הבית על האגם
בספר הביכורים שלי “הבית על האגם” התייחסתי לשבועת היפוקרטס מזווית ראייתו של וולטר – רופא אוסטרי המוצג כדמות מוסרית יוצאת דופן בתקופת אוסטריה של היטלר.
“הבית על האגם” הוא עולם המתגלה דרך עיניהם של ארבעה חברי ילדות המעבירים את שנות התבגרותם ליד אגם באוסטריה בימים של טרום מלחמת העולם השנייה. המלחמה פורצת, החברה הולכת ומשנה את צביונה, וכל אחד מהם בוחר את דרכו, מתנסה במצבים גורליים, ודרכיהם נפרדות ומתאחדות מחדש. מתוך עולמם הנאיבי רווי האהבה והתשוקה, עולות התחבטויות נפש ומצפון, שכל אחד מהם מתמודד עימן על-פי דרכו.
וולטר הוא פטריוט וביקורתי כלפי בני האדם בכלל, כלפי ארצו, וכלפי עצמו. הוא שופט את המציאות מנקודת מבטו של רופא, המעמיד מעל הכל את קדושת החיים. הוא מעביר את חייו בחיפוש מתמיד אחר אהבת נעוריו, מאמלל את עצמו ואת הנשים בחייו.
סטפן, הנמצא מן העבר האחר של המתרס, מגלה בעצמו עולם פנימי שלא היה מודע לקיומו.
הלגה מקבלת את המציאות כפי שהיא.
וברטה נלחמת על עקרונותיה ועל הזכות לאהוב ומשלמת את המחיר.
קטעים מתוך הספר
תסכולי הימים הראשונים התחלפו בעניין הרב שעוררו בו לימודי הרפואה, וכמו כל סטודנט לרפואה הוא לא ישכח את השיעור הראשון באנטומיה.
“במשך הזמן נדחקו להן לפינה תחושות העצבות והמלנכוליה, והתחלפו בעניין העצום ובהתלהבות שעוררו בי לימודי הרפואה. המחשבה שאני לומד להבין לעומק את מסתרי גוף האדם, ובסופו של תהליך ארוך ומפרך זה אוכל לעזור לחולים ולרפאם, עוררה בי סיפוק עצום. נתיחת הגופות במהלך שיעורי האנטומיה והפתולוגיה הייתה עבורי ועבור חברי מאורע טראומטי במיוחד. היו אלה הפעמים הראשונות בהן נתקלנו בגוויית אדם.
באחד הימים, לבושים בחלוקים לבנים, הוכנסנו לאולם הנתיחות בקומת המרתף של הפקולטה לרפואה. קור מקפיא שרר באולם. עינינו מצאו מייד את מה שחיפשו: על שולחן הניתוחים במרכז האולם הייתה מונחת ללא תזוזה גופתו של אדם רזה כבן שישים. הבטתי בגווייה, ומשום-מה חשתי שפניה קפואות בהבעה של ויתור וכניעה. צִבעה הכחלחל בלט באורם החיוור של המנורות התלויות. ציפורני רגליה הכחולות בצבצו מתחת לסדין הלבן שכיסה את פלג גופה התחתון.
כולנו עמדנו שם אחוזי אימה וסלידה, פנינו חיוורות. רק קורט, חברי הטוב, שמר כהרגלו על קור-רוח, והמשיך למצוץ בגניבה סוכריות דבש שאותן תחב לפיו בזו אחר זו. את קורט הגוץ והמקריח כינינו “הפיקסציה האוראלית”, לא רק משום שאהב להכניס לפיו מכל הבא ליד, אלא גם בשל העניין הגלוי והאובססיבי שלו במין, ובשל נטייתו לשייך לכל אדם שפגש קומפלקס פסיכיאטרי זה או אחר. אכילה נהנתנית בשעת נתיחת גופות התאימה מאוד לאופיו המתגרה.
חיבבתי את קורט, והתקשיתי לכעוס עליו גם כשנהג בדרכים שהביכו אותי. הוא אהב ללחוש באוזני בכל הזדמנות בדיחות גסות, ולדחוק שוב ושוב בצלעותיי על מנת שאבחין כמוהו בזבוב שניצב על ראשו של מישהו, או בישבן סקסי של אחות מתלמדת שעיניו נתקלו בה במקרה מבעד לחריץ הדלת. בעודו מפטפט וזולל ללא הרף, היה מוחה במטפחת את אגלי הזיעה שבצבצו דרך קבע ממצחו האדמדם. כיוון שהיה מוכשר וזריז להפליא, היה קורט סטודנט מצוין, על-אף שהיה עסוק במיליון ואחד דברים שלא היה להם שום קשר ללימודים.
עיני המשוטטות, שנרתעו ממראה הגווייה, נתקלו באלכסנדר שניצב לצד קורט. אלכס היה בחור גבה-קומה, גמלוני ורזה להחריד, שפניו הכחושות דמו לגולגולת. עיניו היו שקועות בחוריהן, אך מבטו היה תמיד עֵרני ואינטליגנטי, מקרין מהימנות וטוב-לב.
משם פנה מבטי לרודולף, שכינינו “הגרמני” בשל מוצאו, שהיה גבה-קומה ויפה-תואר כפסל. עיניו היו כחולות, קפואות-מבט, ועורו חיוור עד כדי כך שהיה ניתן להבחין בוורידים הדקים העוברים ברקותיו. שערו הזהוב היה תמיד מסורק למשעי ותלתל עיקש היורד על מצחו הוסיף לפניו חן מיוחד. שפתיו הדקות והמצוירות תרמו לארשת פניו הקרירה והמרוחקת.
הרברט היה היפוכו הגמור של רודולף – נמוך-קומה, רזה ושחום. אוזניו הארוכות והבולטות שיוו לו מראה עכברי במקצת, ועיניו המתרוצצות בארובותיהן השרו תחושה של חוסר שקט ואולי אף של חוסר ביטחון. למרות זאת, נהג להפתיע את כולם ביכולתו האינטלקטואלית. הוא ידע לענות על השאלות המסובכות ביותר, והיה בקי בנושאים רפואיים שאיש מאיתנו לא הכיר.
וולפגנג היה הספורטיבי מכולנו. כבר בימים הראשונים ללימודים קלטנו שהבחור הפשוט-למראה זכה במקום הראשון בלא-מעט תחרויות סקי חשובות באזור הזלצקמרגוט. כתפיו היו רחבות, ועורו שזוף תמיד, בחורף ובקיץ. עיניו היו תכולות כמי אגם ושערו צהוב כשיבולים שדופות בשיא הקיץ. הוא היה טיפוס עליז ושמח, מקרין על סביבותיו תחושות של אושר ובריאות. נהגנו להתבדח על חשבונו, ולומר ששרירי גופו מפותחים על חשבון מוחו. הוא קיבל בהכנעה ובהומור את ההקנטות הרבות שהרעפנו עליו, ודומה היה שדבר לא יכול לפגוע במצב-רוחו הטוב. ייתכן שהסיבה לכל הקנטותינו הייתה קנאה. וולפגנג היה חביב הבנות והן נדבקו אליו בכל מקום – במסדרונות האוניברסיטה, בספרייה, ואפילו ברחובות ובבית-הקפה הפינתי, שבו בילינו בהפסקות שבין שעות הלימודים.
בית-הקפה, שהזכיר מאוד בית-קפה פריזאי קטן, היה כבר מסורת. בקפה בילינו בהפסקות שבין השיעורים, ומלבד שתיית קפה ולעישון טבק הוא שימש לפגישות חברתיות שבהן נהגנו לדון בעניינים שברומו של עולם, להתווכח בעניינים פוליטיים, לקרוא שירים, להחליף בינינו מיני רכילות ולצפות בניסיונותיהם של סטודנטים לחזר אחרי נשים שלא ידענו כלל כיצד התגלגלו לשם.
לבסוף נחו עיני על אנטה, הסטודנטית היחידה בקבוצה. אנטה הייתה נערה גבוהה ועבת-גוף, בעלת עור צח כשלג וקטיפתי. ראשה היה קטן ביחס לגופה, לכן כינינו אותה “דינוזאור”. שׁערה השחור כעורב היה אסוף דרך קבע על עורפה, מעוטר בסיכה נוצצת, ועיניה השחורות בלטו על רקע עורה החיוור. אפה היה קטן ושפתיה הציוריות והמצודדות לא נזקקו לאודם כדי להתחבב על כולנו. למגינת לבם של השוביניסטים שבינינו, אנטה היתה פשוט מוכשרת.”
בהערצה ובאמפתיה מתאר וולטר את המרצה לאנטומיה, פרופ’ ליבן, יהודי ממוצא צ’כי, כשהאירועים הפוליטיים של אותה התקופה משתרבבים לשיעורי האנטומיה.
“לאולם נכנס כרוח סערה פרופסור ליבן. השמועות אמרו שהיה יהודי ממוצא צ’כי. פניו היו חיוורות לא פחות מפנינו, או מעורה של הגווייה על שולחן הניתוחים. “שמעתם מה קרה?” הוא שאל אותנו מייד בהתרגשות, ולא חיכה לתשובה. “הנאצים ירו בדולפוס! שמעתי בחדשות שההתקוממות הנאצית התפשטה גם לסטיריה, לקורינתיה, לטירול, לזלצבורג ואף לחלק מאוסטריה עילית, והצבא מנסה לדכא אותה בשעות אלה ממש!”
עמדנו מבוישים ונבוכים ולא הוצאנו הגה. היינו כל-כך מרוכזים בעצמנו, בלימודים ובבעיותינו האישיות, שלא נותר לנו זמן להתעניין בפוליטיקה. הבנו היטב את משמעות החדשות בפיו של מורנו: הסכנה שבאוסטריה השלווה שלנו תפרוץ מלחמת אזרחים בעקבות הטרור הנאצי הדאיגה את כולנו.
בינתיים ביצע פרופסור ליבן חתך אורכי במורד בטנה של הגווייה האומללה, הסיר בסקלפל חד את השומן וחשף את איברי הבטן. הבטתי בפני הגווייה שפניה לא שינו את הבעתן הקפואה. זרועה האחת נעה הצידה ונשמטה משולחן הניתוחים. הפרופסור החזיר את היד למקומה והבחנתי בצבעם הכחול של ציפורני כף-היד. הפרופסור התכופף קמעה, וכיוון שהיה קטן-קומה, נדמה היה לי שהוא הולך ונבלע בתוך קרביה של הגופה השסועה.
פרופסור ליבן הקירח והממושקף היה אדם רציני וידען גדול. מעולם לא ראינו חיוך על פניו המעונות. אילו היו כל חיי עוברים לצידן של גוויות אדם, הרהרתי, גם אני הייתי מתכווץ ומאבד את מעט חוש ההומור שנותר לי.”
בהמשך ולטר מתאר פרוטרוט את שיטת הלימוד הקבוצתי באנטומיה.
“בינתיים הצליח הפרופסור לשלוף מתחת לקרביים גוש רך ומבריק שצבעו אדום כהה, והכריז “כבד!” הוא הניף את הגוש כלפי מעלה, ושאל אותנו מה אנחנו רואים. וולפגנג אמר מייד: “אנחנו רואים כבד, הר פרופסור!”
פרופסור ליבן נעץ בו את עיניו. “יופי!” הוא הריע. “כל הכבוד וולפגנג. יש לך שמיעה מצוינת, ואנחנו מודים לך. אך מה מיוחד בכבד הזה?”
איש לא ענה. גם אני נאלמתי דום. לא היה לי מושג מה מיוחד בכבד שהיטלטל מול עינינו.
“חכמים גדולים,” התגרה בנו הפרופסור. “האם הוא גדול או קטן מכבד אדם נורמלי?” הוא ניסה להנחות אותנו.
לא היה לי שמץ מושג כיצד נראה כבד אדם נורמלי, ומילאתי פי מים.
“נדמה לי, הר פרופסור, שהוא גדול במקצת,” ניסה אלכס את מזלו.
“לא, אתה טועה!” צרח פרופסור ליבן ונענע את הגוש האדמדם מתחת לאפנו. צעדנו צעד קטן לאחור כדי להתרחק מהגוש המדמם ולהימנע מריח הצחנה הנורא.
“קטן מהרגיל, הר פרופסור?” שאל רודולף.
“לא, גם אתה טועה!” צווח הפרופסור שוב, ונענע בראשו כאילו היה מטוטלת.
“אולי זה כבד צירוטי?” הציעה אנטה תשובה שכמו נשלפה מהמותן.
“גברת צעירה,” ענה הפרופסור בקול עדין ומלגלג במקצת, “יפה מאוד שאת יודעת כבר בשנה השלישית של לימודי הרפואה את המונח צירוטי, אך אילו היית קוראת את הערך היטב, היית מבינה שכבד צירוטי הוא בעל קונסיסטנציה מגורגרת והוא מצומק מהרגיל, ולא זה המקרה שלפנינו!”
“אם כך, זהו כבד בגודל נורמלי!” ענה קורט בבטחה.
“יפה מאוד, ידידי קורט,” לגלג הפרופסור. “לאחר ששללנו הן את האפשרות שהוא גדול מדי והן את האפשרות שהוא קטן מדי, גילינו שהוא בגודל נורמלי… אתה ממש גאון.”
קורט הסמיק, שלף מטפחת מכיס מעילו ומחה את אגלי הזיעה שבצבצו על מצחו.
“התבוננו היטב בכבד. השתמשו בעיניים. מה אתם רואים?” הניף פרופסור ליבן את האיבר המצחין מול פנינו.
“אני מבחינה בגושים לבנים,” אמרה לפתע אנטה בקול מתפנק.
“תודה לאל!” הריע הפרופסור. “סוף-סוף! טוב שיש לפחות מוח רציני אחד בין כל-כך הרבה תיישים טיפשים. אני לא מבין איך הצלחתם להתקבל לפקולטה לרפואה. אני פוחד לשאול אתכם מה עלולים להיות הגושים הלבנים הללו…” אמר הפרופסור בקול שנע בין לגלוג וייאוש.
“ייתכן שמדובר בגרורות סרטניות,” אמר הרברט בלחש.
“מה אמרת?” צרח הפרופסור בהתלהבות. הרברט נבהל וחזר בלחש מבועת על דבריו, משוכנע שהשמיע שטות איומה.
“בקול רם!” צרח הפרופסור, שנראה באותו הרגע עוד יותר קטן וגולגולתו כאילו הצטמקה והלכה מתשובה לתשובה. “חזור על דבריך בקול רם, כדי שכולם ישמעו ואולי סוף-סוף ילמדו משהו!”
הרברט חזר על דבריו בקול קצת יותר בטוח הפעם.
“ובכן, וולטר, הכן למחר הרצאה על גידולים סרטניים השולחים גרורות לכבד!” פקד עלי הפרופסור.
חשתי שלחיי אדומות כסלק. “כמובן, פרופסור ליבן,” עניתי בקול שקט, בוש ונכלם.”
פרופ’ ליבן הייתה דמות שנחרטה בליבו של ולטר כפי שהוא מתאר.
“למרות ההקנטות הרבות והמגוונות שספגנו ממנו, אהבנו כולנו את פרופסור ליבן. ידענו עד כמה הוא מסור לעבודתו ולתלמידיו. הוא הכיר היטב כל אחד מאיתנו, ומעבר לחינוך הרפואי שטרח להעניק לנו, הוא שאף להפוך אותנו לבני-אדם ראויים. לא פעם טרח למעננו בהנהלת הפקולטה, כדי לשפר את תנאי הלימודים או כדי למצוא מלגה לסטודנט שמצבו הכלכלי הורע לפתע. הוא נהג לתת הזדמנות שנייה לסטודנט נכשל, שלדעתו לא היה מסוגל להתכונן כראוי למבחן בגלל מחלה או קושי אחר, ואפילו בגלל מה שכינה “תסמונת הלב השבור”. במקרים מסוימים אף הציע לסטודנטים מתקשים שיעורים פרטיים, חינם אין כסף.”
עם השנים וולטר מתוודע לכפיות הטובה ולאכזריותו של האדם בכלל, ובפרט בתקופת עליית הנאצים. לאירועים הפוליטיים נלווית הפוליטיקה של מנהלי המחלקות באקדמיה.
“באחד הימים, בהיותי כבר סטודנט בשנה האחרונה, נודע לי שפרופסור ליבן אושפז במפתיע במצב קשה במחלקה לטיפול-נמרץ. מיהרתי לבקרו. ברגעיו האחרונים נותר פרופסור ליבן לבדו. איש מהקולגות שלו בבית החולים האוניברסיטאי שבו עבד שנים כה רבות לא התעניין בשלומו חרף מחקריו המדעיים בעלי השם העולמי ששימשו מקור גאווה לאוסטריה.
עלו בי הרהורים; האם בני-האדם הם יצורים כל-כך אכזריים? האם ברגע שהם חשים בחולשתו של מישהו הם נוטשים אותו כחיה פצועה הנידונה להיטרף על ידי הצבועים? שנים אחר-כך מצאתי את עצמי שב ומתחבט בבעיית אכזריותו של האדם ששבה ועלתה ביתר-שאת בתקופת המלחמה.
הייתי התלמיד היחיד ליד מיטתו הלבנה. מבעד לצינורות ההנשמה והעירוי נדמה היה שגופו הצטמק עד לבלי היכר, עורו היה בגוון אפרפר-צהבהב ופניו דמו כבר לאלה של בר-מינן. כשהבחין בי, עיניו נעו לרגע כשלהבות נר קטנות, ומייד כבו.
הגופה עוד לא הצטננה וכבר פרצה המלחמה על ניהול המחלקה הפתולוגית. מתחריו הצעירים של פרופסור ליבן הופיעו ללוויה כדי להפגין נוכחות ולהיווכח שהפרופסור הנודע לא יקום עוד מקברו. במשך השנים שבהן שימש כפרופסור באוניברסיטה של וינה, יהדותו לא עלתה כמעט לדיון, אך עם התבססותו של היטלר בשלטון החלו לדון במוצאו היהודי, תחילה במרומז, בשיחות מאחורי גבו, ולאחר מכן בגלוי. קיוויתי בכל לבי שהפרופסור הלך לעולמו בלי שנודע לו דבר מדברי הבלע האנטישמים הללו. פניו שהיו תמיד חתומות, מעולם לא הסגירו מחשבות ולא היה ניתן לדעת מה חש והאם ייחס בעצמו איזושהי חשיבות למוצאו ואולי כיוון שכל חייו היה עסוק ומרוכז בעולמו המדעי העשיר. שנים אחדות אחר-כך, נודע לי שאשתו המבוגרת והחולנית הובלה באחד המשלוחים יחד עם אינטלקטואלים יהודים אחרים למחנה הריכוז ושם קיפחה את חייה. “מזל שארווין שלי איננו בין החיים, הוא, שאהב כל-כך את אוסטריה, לא היה מאמין.” אמרה אשתו בעודה ממתינה לגורלה בתחנת הרכבת.”
הפוליטיקה של מנהלי המחלקות האקדמיים מבוטאת יותר מאוחר מפיו של וולטר ביחסו לפרופ’ קורט מנהיים, שהיה חברו ללימודים.
“ברור היה לכולנו שהוא נועד לגדולות, ואכן כבר בגיל צעיר למדי מונה קורט למנהל המחלקה הפסיכיאטרית, מדיח שנתיים לפני גיל הפרישה את מנהל המחלקה הקודם, פרופסור שטייר, טיפוס מיושן ושמרן. מאז לא אפשר לפרופסור שטייר דריסת רגל במחלקה, ואף טרח להעביר לטיפולו האישי את מרבית המטופלים הפרטיים של הפרופסור, ובכך חיסל כמעט לגמרי את הקליניקה הפרטית של קודמו האומלל.
מחקריו בפסיכיאטריה נחשבו חדשניים ונועזים, וקורט דאג לשתף בהם חוקרים ידועי-שם מאוניברסיטאות רבות באוסטריה ובכל אירופה, וכך גם זכה בתואר פרופסור בגיל צעיר ביותר. בעינינו, הכירורגים, נראתה הפסיכיאטריה נושא ערטילאי למדי. עדות ליחסנו היתה אמרה פשטנית שהייתה שגורה באותם ימים בפינו: “מבית החולים הפסיכיאטרי, עוד אף משוגע לא יצא נורמלי…””
וולטר נזכר בטקס הסיום שבו הוענק לו התואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת וינה.
“עוטה גלימה שחורה ולראשי מגבעת אקדמית של בוגר אוניברסיטה, עמדתי ליד חברי באולם גדול הדומה לקתדרלה, והאזנתי בחוסר סבלנות לנאומיהם של דיקן הפקולטה ונכבדיה. היו לי סנטימנטים מיוחדים למגבעת שהועברה אלי בירושה מאבי: הוא עצמו חבש אותה בטקס סיום לימודי הרפואה שלו באוניברסיטה של וינה, שבה למד גם סבי.
נאומו המליצי של הדיקן החל כמדי שנה: “פרחי רפואה! הגעתם ליום שהוא אולי המשמעותי ביותר בחייכם, ליום שבו סיימתם שבע שנות לימודי רפואה…” בהמשך העלה הדיקן על נס את תרומתה הנפלאה של הפקולטה לרפואה וצוות הפרופסורים העומדים בראשה לעיצוב הרופא העתידי – בוגר הפקולטה, לא רק מבחינת חומר הלימוד והגישה לחולה, אלא גם מהבחינה האתית-מוסרית. שרשרת הנאומים התמשכה והתנהלה בכבדות, ובתום כל המילים הגבוהות והעקרונות יפי הנפש, דקלמו הבוגרים את שבועת היפוקרטס בלב פועם ובכוונה רבה.
הגיע שלב חלוקת התארים. לפי סדר שמות המשפחה נקראו הבוגרים לעלות לבמה, אחד אחד, ללחוץ את ידיהם של נכבדי הפקולטה, ולקבל מגילת קלף מרשימה שבה מתנוססים באותיות לטיניות מוזהבות התואר הנכסף ושמו של הבוגר. תחילה נקראו לבמה בוגרים שסיימו את התואר בהצטיינות יתרה. היה ברור לכולנו שקורט יהיה אחד מהם.
בחיוך ממזרי ובהבעה של שוויון נפש כביכול, ניגש קורט ללחוץ את ידי המכובדים. כשעלה לבמה היתה לו חזות של פרופסור ותיק. כרסו היתה מוצנעת תחת הגלימה, וקרחתו תחת המגבעת. משקפי ראייה בעלי מסגרת מוזהבת שיוו לו הבעה של מלומד השקוע בספריו ובמחקריו. קורט, חייך לקהל הרב שצפה בו ולהוריו שישבו ביציע הכבוד, וזכה למחיאות כפיים סוערות.
לאחר מכן נקראו לבמה הבוגרים שסיימו את לימודיהם בהצטיינות. לבמה נקרא הרברט, שעלה בצעדים מהוססים וחסרי ביטחון, ודומה היה שאוזניו בולטות מפניו המצומקות יותר מתמיד. מייד אחריו עלתה אנטה, שזכתה למחיאות הכפיים הסוערות ביותר, אם מכיוון שהייתה האישה היחידה בפקולטה שזכתה לסיים בהצטיינות, אם בשל מראה הסקסי, השדיים הנפלאים והישבן המפואר, ואם בשל הסיבה שבקהל נכחו עשרות מבני משפחתה כולל אחייניה הקטנים שהתמוגגו מנחת. ואז, בהפתעה גמורה, שמעתי את שמי: “הר וולטר שטרום מתבקש לעלות לבמה.” רגלי קפאו, וחשתי שליבי מפסיק לפעום. אינני זוכר כיצד הצלחתי לקום ממקומי, אך רגלי כמו טיפסו מאליהן לבמה, ובתנועות אוטומטיות לחצתי את ידיהם של מורי המכובדים. רק אז נרגעתי קצת, וסקרתי את פניהם.
ראשית נתקל מבטי בפרופסור ארנסט, המרצה הנודע לאנטומיה, שדמה לשלד גרמי ומיובש. ממנו עברו עיני לפרופסור לפיזיולוגיה שחזותו הזכירה את רספוטין ונקרא בפינו “המדען המטורף”, ומשם לפרופסור הגבוה והשדוף לכירורגיה, לפרופסור לפיזיקה שהמיט עלינו שעמום נורא בהרצאותיו ולפרופסור לכימיה שכונה בפינו “בונזֶן”. שאר מכובדי הפקולטה נראו לי כאילו יצאו מתמונות עתיקות, חנוטים בחליפות כהות, חולצות בהירות ופפיונים שחורים. כמה מהם הרכיבו משקפי ראייה עגולים והתהדרו בזקנים קצרים כזקן תיש.
מקומו של פרופסור ליבן שנפטר זה מכבר נותר מיותם. אשתו, זקנה קטנת-קומה ולבושת שחורים, הביטה בבוגרים בעיניים דומעות. לצידה ישב פרופסור שטרום, אבי, שטרח להגיע לטקס במיוחד מזלצבורג. זו הפעם הראשונה שטרח להקדיש לי שעות כה רבות מזמנו. לבוש בחליפתו האלגנטית ביותר ושערו עשוי בקפידה, הוא דמה בעיני באותם רגעים לאציל יפה-תואר. אמי חסרה לי לידו. הוא הביט בי בארשת רצינית, ושמתי לב שהבעת גאווה אמיתית נסוכה על פניו.”
תקופת הנאציזם שבה חל שבר מוסרי עמוק בייעודו של רופא מובעת כאן במילותיו של ולטר.
“איש לא העלה אז בדעתו, שמישהו מאותם בוגרים שניצבו על הבמה בשורות ישרות ובקומה זקופה, גאים ונפעמים, והאמינו שמקצוע הרפואה הוא שליחות שמטרתה להציל חיים ולהקל על סבל האנושות, ייקח בעתיד בשם הרפואה חלק פעיל ברצח אכזרי של חפים מפשע באוסטריה של היטלר.”
וולטר מתחיל לעבוד כמתמחה בבית החולים האוניברסיטאי בווינה. ומתאר כיצד עולה בעיניו דמותו של רופא בית החולים.
“בתום עבודה של שלושים ושש שעות רצופות בבית החולים, אני מפלס את דרכי בהמון לדירת החדר השכורה בביתה של בעלת-הבית שלי, גברת אדית. העייפות משתלטת עלי ואני חש במתח הולך ומתפוגג. בין ערב-רב של אנשים אני חש ביתר-שאת את הבדידות, ושוב עולים בי הרהורים נוגים וזיכרונות ישנים, מתוקים-מרירים.
בבית החולים מתעלה הרופא לדמות נשגבת, כמעט קדוש, אך ברגע שהוא פושט את החלוק הלבן ועוזב את כתליו, הוא הופך כהרף עין לעוד אחד מאלפי בני-האדם האנונימיים החולפים ברחובות העיר הגדולה, בלי להשאיר רושם. לאף אחד לא איכפת מה קורה לו, האם הוא חש בטוב, האם הוא במצוקה. לאף אחד לא איכפת אם הוא חי או מת.”
לעולם רופא מנתח לא ישכח את הניתוח שביצע לראשונה בחייו וכך גם ולטר.
“הרהרתי בניתוח הראשון בקריירה הרפואית שלי, שבוצע היום בהצלחה, ולמרות שהייתי מאושר, נוכחתי לדעת שאין לי עם מי לחלוק את אחד הרגעים המשמעותיים בחיי. הפרופסור ייעד לי ניתוח די פשוט של כריתת התוספתן בחולה צעיר ובריא בדרך כלל, כבן שבע-עשרה, שהתקבל למחלקה עקב תלונות של כאבים עזים בבטן ימנית תחתונה.
“וולטר, רד להתלבש והתכונן לנתח את החולה”, פסק פרופסור ולדהיים, מנהל המחלקה הכירורגית. “כן אדוני… זאת אומרת, תודה אדוני!” מלמלתי בקול רועד. סומק הציף את לחיי והתרגשות אדירה אחזה בכל גופי. זינקתי למסדרון ומשם ירדתי במדרגות במהירות מסחררת. נכנסתי למבואת חדר הניתוח, וכהרף עין לבשתי את המדים הירוקים וניגשתי לרחוץ את ידי.
צמרמורת אחזה בי ברגע שחזי החשוף נגע בבד הכותנה המעומלן של המדים הירוקים. אצבעותיי רעדו כאשר קרצפתי אותן בסבון ומברשת עד לגובה המרפקים. חשתי את ליבי פועם בחזי, וקלטתי פתאום שלרגע הזה ציפיתי כל חיי.
“בהצלחה וולטר”, חייכו אלי קטה ואליזבט, אחיות חדר הניתוח הוותיקות, שאותן הכרתי כבר מעשרות הניתוחים שבהם צפיתי במהלך התמחותי. “אל דאגה, אנחנו נעזור לך.”
החולה כבר שכב על מיטת הניתוחים. הוא היה שרוי בשלבים הראשונים של ההרדמה ונראה צנום וחיוור במיוחד לאורם המסנוור של מנורות הענק. הבחור הצעיר בעל תווי הפנים העדינים, הזכיר לי את עצמי בגילו ועורר את סקרנותי, אך מייד דחקתי כל מחשבה עליו ועל הסימפתיה שעורר בי. ידעתי שעלי להתרכז אך ורק בבטנו ובטכניקת הניתוח, כפי ששיננתי אותה עשרות פעמים. מתוך השקט המתוח נשמעו קולות היניקה והנשיפה של מכונת ההנשמה.
פתחתי ברחצה מדוקדקת של החולה בסבון ובחומר חיטוי אדמדם שהבהיק על בטנו הצנומה. הצעיר לא זז. האחות עזרה לי לכסות את גופו ולחשוף אך ורק את בטנו התחתונה באזור הימני. הרופא המרדים, ד”ר הרברט וגנר, נתן לי אישור להתחיל את הניתוח. הבחנתי בעיניהן של האחיות, נועצות בי מבט בוחן מבעד למסכות המסתירות את פניהן וחושפות רק עיניים עֵרניות. נדמה לי שהבחנתי בחיוך של השתתפות בשמחתי לקראת הניתוח הראשון שלי.
“בהצלחה, טירון!” שמעתי את ד”ר וגנר. חשתי שליבי שוב מחשב להיפקע וכמויות עצומות של אדרנלין הוזרמו בבת-אחת לתוך גופי. כולי דרוך, כל חושי התחדדו עד ליכולתם המקסימלית. התחלתי לפעול כמו רובוט, בתנועות החלטיות ובטוחות. אזמל חד הוגש לתוך כף-ידי הנתונה בכפפה סטרילית, והניתוח הראשון בחיי יצא לדרך.
עודי חושף את אברי הבטן, הרהרתי בכך שבמגעו של הרופא המנתח בגוף החי יש משהו חודר ומופלא, היוצר בין הרופא והחולה יחס מיוחד, שאינו קיים בשום מקצוע אחר. כאשר התגלה לי חלל הבטן בכל הדרו, ממש כמו בתמונות אטלס האנטומיה, נזכרתי לפתע בדמותי לפני שנים – ילד קטן המתגנב בהיחבא לחדרו של אביו ומעיין שם בסקרנות בספרי הרפואה הגדולים והמאיימים. אינני צריך להתגנב יותר, חייכתי לעצמי.
כשאחות אספה את התוספתן הכרות לתוך כלי סטרילי ושלחה אותו לבדיקה פתולוגית, הבנתי שאני עומד לסיים את הניתוח ואנחת רווחה נפלטה מפי. עיני הבחינו במבט של קורת-רוח בעיני האחיות, ולפתע גיליתי את הפרופסור, שנכנס לחדר בהיחבא וצפה בשלבים האחרונים של הניתוח בלי שהרגשתי בו כלל. מניסיוני המועט למדתי שמי שעומד בהצלחה במבחן הביקורת הקפדנית של אחיות חדר הניתוח הוותיקות, מבסס את מעמדו בחדר הניתוח ונפתחת עבורו הדרך להצלחה.
תוך כדי ביצוע התפרים האחרונים, הציפו אותי לפתע תחושות של סיפוק ושמחה. חמימות נעימה אפפה את גופי. הרמתי את עיני לעברו של הפרופסור, והבחנתי בחיוך קטן בזוויות עיניו. הייתי מאושר, חשתי כאילו נשמתי מתעופפת לה מגופי כציפור נמלטת, המגיעה סוף-סוף לחוף מבטחים, אך פני נותרו רציניות, בדומה להבעת פניו של הפרופסור. נפרדתי ממנו והודיתי לו שוב בקול מדוד, ונשארתי להשגיח על החולה שלי עד שהתעורר ומצמץ בעיניו. לאחר שהתברר לי שמצבו תקין, פשטתי את הכפפות ואת החלוק במין טקסיות מלאת חשיבות, ויצאתי מחדר הניתוח.”
בעת המלחמה מגיעות לאוזניו של וולטר ידיעות בדבר הרצח המתבצע על ידי הרופאים הנאצים של כל מי שמוכרז כאויב הנאציזם. ולטר מחליט להישאר נאמן לשבועת הרופאים ולהישמע למצפונו תוך שהוא מסכן את חייו.
“הידיעות שהגיעו זה מכבר למקום עבודתי בבית החולים היו איומות; לפי חוק שהתקבל בגרמניה באחד בינואר 1940, נפתחו מרכזים רפואיים לעיקור אנשים הלוקים בסכיזופרניה, מניה-דפרסיה, עיוורון ואלכוהוליזם כרוני. במצודת הרטהיים ליד לינץ ובשטיינהוף שבווינה הוקמו מרכזים לחיסול נכים. רופאים ואחיות עסקו בהרג אסירים ממחנות ריכוז קרובים, מאוטהאוזן וגוזן. הקליניקה המפוארת של ד”ר ליאו וולף, כאן בזלצבורג, הפכה למרכז להמתת מאות נשים וילדים נכים ומוגבלים בדרגות שונות.
רופאים שנשבעו להציל חיים בכל מחיר, ואחיות – “מלאכים בלבן” – הפכו למלאכי חבלה, לנציגיו של מלאך המוות, למרצחים ברישיון. אסירים במחנות וסתם קורבנות שימשו שפני ניסיון בידי הרופאים לשיטות הרג שונות, על ידי הזרקת פרידרול מרוכז, אתר, בנזין ואופיום, והזרקת פנול ישירות אל תוך הלב. כשהרופא מזריק את הרעל לגוף הקורבן, הוא לבוש בחלוק לבן, ועוטה על כפות-ידיו כפפות גומי. נוכחות הרופא משרה אווירת ביטחון. הרופא דואג להטעות את הקורבן, ומסביר מדוע ניתנת לו הזריקה. הקורבן לא יכול להעלות על דעתו כי הרופא הלבוש לבן עומד להזריק לו זריקת מוות!
הסיבות היו תמיד רפואיות: אירוע בלב, טיפוס, חיסון. לאחרונה הגיעו אלי שמועות על שכלול שיטות ההרג, ועל ניסיונות להשתמש בגז לצורך המתת החפים מפשע. למרות שהוזהרתי פעמים רבות, סירבתי בכל תוקף לשתף פעולה במלאכת ההרג, הן בשל היותי רופא, הן בשל היותי בן-אנוש שפוי.״
כשהוא נעצר על ידי הגסטפו באשמת בגידה חולפים לפני וולטר פניהם של החולים שהציל ממוות, הוא מדקלם את שבועת היפוקרטס כפי שעשה בטקס קבלת התואר באוניברסיטה. בחדר המעצר שבמצודת הגסטפו, כשהוא מצפה למותו, הוא מהרהר בסוגיית ייעודו של הרופא בכלל ותוהה כיצד יתכן שרופא יהפוך למרצח באוסטריה של היטלר.
“דקלמתי בדיוק נמרץ את שבועת היפוקרטס שהדיקן הקריא בהטעמה חגיגית. האמנתי בה בכל ליבי ונשבעתי לקיים אותה כהלכתה. באותם רגעים היה נדמה לי שכולם, ללא יוצא מן הכלל, מאמינים בהגשמתה. האמנתי תמיד בקדושת החיים ובאהבת האדם. האם אני נאיבי ותלוש, בודד במערכה, כשמציאות של רשע ושנאת אדם סוגרת עלי מכל העברים? האם ישנם עוד החושבים כמוני, ואם כן, היכן הם? מדוע אינם מוחים?
לנגד עיני חולפים פניהם של חולים רבים שטיפלתי בהם במשך שנותיי הארוכות בבית החולים, ואני נפרד מהם. שלום לך מר היידר, החולה בסרטן, שניתחתי והצלחתי להאריך את חייו. להתראות גברת זקס שעל פניה החיוורון האופייני לחולי לוקמיה. שלום גם לך, אלכסנדר, הילד הקטן שהגיע אלי בתורנות לניתוח דחוף בשל מום בלב. אני נפרד מכולכם.
האם אהבתי אתכם כבני-אדם, או נהניתי מהכבוד והכרת התודה שהעתרתם עלי, מהמבט המעריץ שראיתי בעיניכם בכל פעם שבדקתי אתכם? האם רק כבדרך אגב עוזרים הרופאים לחולים, מתוך אגוצנטריות ולא מתוך תחושת שליחות?
כן, אנחנו לא קדושים. אנחנו בסך-הכול בני-אנוש קטנים וקטנוניים כמו כולם, כמו גמדים! רק כך אפשר להבין איך מתוך אופורטוניזם מוחלט שינו הרופאים באוסטריה את עורם, התאימו את עצמם לצורכי המשטר והפכו לרוצחים בלבן. באוזני עדיין מהדהדים המשפטים: “אני נשבע בשם אפולו המרפא, בשם אסקלפיוס, היגיינה ופאנקאיה, וכל האלים והאלות עדי, כי אקיים את השבועה. אתן טיפול לחולי כמיטב יכולתי ולעולם לא אזיק לאיש. לעולם לא ארשום סם קטלני כדי לפגוע באיש. מי ייתן ואמצא עונג בחיי ובאומנותי אם אקיים שבועה זו באמונה, אבל אם אפר אותה, ייפול ההפך מזה בגורלי.”
קצין אס-אס חסון נכנס לחדר ומשלח אותו לחופשי בצעקות רמות כשהוא מציג אותו לפני השומרים כמטורף. וולטר מזהה שמדובר בסטפן, חבר ילדותו. לרגע הוא רוצה לחבק אותו אך מיד נתקל מבטו בעיניו הכחולות חסרות המבע והוא קופא על מקומו. כשהוא חוזר לביתו נפנה ולטר להרהר בסטפן.
“האם בכל זאת נותר משהו אנושי בליבו של סטפן? האם הכיר אותי ובשל כך הציל את חיי? האם נותר לו בכלל לב או שהפך לחייל-רובוט, מין מכונת מלחמה מתוכנתת היטב? האם הוא מאמין באמת ובתמים בעקרונות למענם הוא נלחם? האם ייתכן שבחור אינטליגנטי ורגיש כמוהו מסוגל להרוג בני-אדם? האם הוא מסוגל לרדוף, לענות ולהשמיד בני-אנוש, שכל חטאם הוא השקפתם או מוצאם? האם דרך מחשבתו, שהייתה בנעוריו כה רציונלית ונאורה, מאפשרת לו להאמין באמת ובתמים בקיומו של גזע עליון ובהשתלטותו על העולם? האם הוא אינו מודע לסכנה האורבת לעולם הנבנה על בסיס של שנאה, אכזריות ושיגעון גדלות? האם הוא אינו מבין שלבסוף השנאה הזאת תחזור אליו כמו בומרנג? האם הוא יכול להירדם בלילות, האם מצפונו לא מייסר אותו ייסורי גיהינום? האם הוא מסוגל להביט כל בוקר בשעת הגילוח במראה ולסבול את עצמו? האם ייתכן שאדם יעבור מטמורפוזה כל-כך מוחלטת, ויהפוך לשיכור כוח? ואולי כל אדם עלול לאבד בנסיבות המתאימות את מצפונו, את עצמיותו? האם דעתו נטרפה עליו והוא פשוט אינו מודע לכך? ואולי מעולם לא הכרתי אותו כפי שהוא באמת?”
