מישקה בן דוד מנתח את שורשי הסכסוך שעומד כיום במוקד המאבק על ההפיכה המשטרית בישראל שנת 2023, ומציע פתרונות של פשרה.

המערכת

כרזה להפגנות נגד ההפיכה המשטרית. התנועה הקיבוצית.

פגרת הכנסת וההפסקה הזמנית בחקיקה מאפשרות פסק זמן קצר להערכה מחדש של שבעת חודשי ההפיכה המשפטית והמאבק נגדה. אנסה לתת הסבר על הכוחות שפועלים במשבר, מנין באו ולאן הם הולכים.

רקע היסטורי ממעוף הציפור – מי ומי במאבק

  • הציונות החלוצית ההתיישבותית: חלוצי העליות מאירופה, בעיקר ממזרחה, מקימי המושבות והקיבוצים, שמו את יהבם הציוני על התיישבות – אך גם הקימו את “ההגנה” ברחבי הישוב ובתוכו הכוח הלוחם הקיבוצי-מושבי שהיה עמוד השידרה של צה”ל במלחמת הקוממיות, הפלמ”ח. רובם היו אנשים צעירים שנטשו את הדת והושפעו על ידי תנועת ההשכלה, מה שעיצב את העמדות הליברליות והחילוניות שהטמיעו בישוביהם והנחילו לממשיכי דרכם – מפלגות הפועלים הסוציאליסטיות למיניהן. מהצהרת בלפור ב-1917 ועד להכרזת החלוקה של האו”ם ב-1947 היו המוסדות הלאומיים תחת הנהגת מפלגות הפועלים הללו (ע”ע דוד בן-גוריון, מפא”י, מפ”ם, אחדות העבודה). המרכיבים הליברליים בתפיסתם, והמקום השולי יחסית שתפס בה המרכיב הדתי לעומת המרכיב הלאומי, באו לידי ביטוי מובהק במגילת העצמאות: “בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית”; “יסודות החירות, הצדק והשלום”; “שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין”; וכולי. גם בכשלושים השנים הבאות, עד למהפך של 1977, המשיכה לשלוט במדינת ישראל מפלגת העבודה בגלגוליה השונים שבהן השפיעה על דמותה הדמוקרטית, הליברלית, והחילונית של המדינה. עם התהוות המוקדים העירוניים התרבו גם התומכים העירוניים של מפלגת העבודה שהוסיפו לה נופך ואג’נדות בורגניות.
  • הימין הליברלי העירוני: כאן מדובר על עולים מאירופה, בעיקר ממרכזה ומערבה, בעלי תפיסות כלכליות ליברליות ולא סוציאליסטיות, ובעלי עמדות ימניות יותר בענייני הגנה, שכללו התנגדות אקטיבית למנדט הבריטי באמצעות מחתרות האצ”ל והלח”י. פרישתם מההסתדרות הציונית בראשות מנהיגם ז’בוטינסקי אירעה על רקע הסכמת המנהיגות הציונית להפרדת א”י המזרחית מהמערבית כדרישת הבריטים. הבדלי השקפות כלכליות וטריטוריאליות אלה הזינו את הפערים בין מפלגות העבודה למיניהן ומפלגות חרות והליברלים שהתגלגלו ל”ליכוד” (ע”ע מנחם בגין). אלה הגיעו לשיאם בתקופת המאבק, בו מחתרות “הפורשים” התמקדו בלחימה בבריטים, ואילו אנשי ההגנה הסגירו אותם (“הסזון”) – תקופה המסומלת באירוע “אלטלנה” (הפגזת והטבעת אניית נשק של האצ”ל, שהגיעה אחרי הקמת צה”ל וחתימתו של בגין על פירוק האצ”ל, אך הוא דרש להעביר את חלקו לכוחותיו בירושלים, שם לא חלה הוראת הפירוק).
  • לשתי קבוצות אלה הצטרפו ערב הקמת המדינה ומיד לאחר הקמתה מאות אלפי פליטי שואה מאירופה, שהשתלבו בתנועות הקיימות בהתאם להשקפותיהם, אך בהיות הממסד מבוסס על אנשי תנועת העבודה, רובם נטו להשתייך אליה, ולזכות ב”כרטיס האדום” שהבטיח שירותי בריאות וקבלה לעבודה במוסדות שנשלטו על ידה – ושנמנעו מאנשי בית”ר.
  • המזרחים המסורתיים – לפני כאלף שנה כתב יהודה הלוי “לבי במזרח ואני בסוף מערב”. עלייה של יהודים מסורתיים לארץ הקודש התנהלה לאורך תקופת הגלות, וגברה בארבע מאות השנים האחרונות שבהן כספי חלוקה מימנו קהילות בארבע ערי הקודש – ירושלים, חברון, צפת, וטבריה. אל הישוב הספרדי הישן הצטרפו מקום המדינה מאות אלפי פליטים מארצות ערב. בהיות הממסד מבוסס על אנשי תנועת העבודה, אשכנזים ברובם, חשו העולים מהמזרח ניכור מהממסד הזה, ניכור שהתעצם עקב תנאי המחייה הקשים שהיו מנת חלקם של כלל המהגרים (גם מאירופה), אבל שבמקרה שלהם יוחסו לאפלייה ולהשפלה מצד הממסד. מבחינה פוליטית, קל יותר היה למהגרים מארצות המזרח להזדהות עם התנועה הפוליטית המתנגדת לתנועת העבודה – חירות, ובהמשך הליכוד – וכך נוצרה הברית בין המזרחים לבין הליכוד, הנשענת לא במעט על תחושת קיפוח של שתיהן מצד מפלגת העבודה והממסד. לסמל המחאה הימני של האלטלנה נוסף סמל המחאה המזרחי של המעברות.
  • תחושות הקיפוח הביאה להקמתן של מפלגות מסורתיות-מזרחיות (ראשונה בהן תמ”י), והתחרדות בהשפעת החרדים האשכנזים יצרה את מפלגת ש”ס, המנקזת אליה את הספרדים היותר דתיים, ולמעשה מהווה את המפלגה היחידה המייצגת במובהק את הציבור הספרדי הדתי. חלקים אחרים שלו הם תומכי ליכוד – בעיקר בערי הפריפריה.

6-7. הדתיים והחרדים: בעוד הדתיים (האשכנזים) הקימו מפלגות שהשתלבו בעשייה הציונית (ע”ע המזרחי, הפועל המזרחי, שהפכו ל-מפד”ל), החרדים – על הפלג הליטאי והפלגים החסידיים שבהם – עקב תפיסתם שהציונות מנוגדת ואף אסורה ביהדות, אמנם הקימו מפלגות שהיו המשך להתארגנותם בחו”ל (ע”ע אגו”י), אך הסתגרו מפני הממסד הציוני ומהחברה במדינה. בעוד הדתיים השתלבו בהתיישבות ובצה”ל (עד 67 היו שותפים למפלגות העבודה, ובהמשך היו לימניים יותר), החרדים הסתגרו בקהילותיהם, אך היו לרוב חלק מהשלטון על מנת ליהנות מהקצבות ומפטורים, בעיקר פטור מגיוס. תוך ילודה בהיקף כפול ויותר מהמגזר החילוני, הם הגיעו לעמדות כוח בכנסת.

8. המוטציה החרד”לית: אחרי מלחמת ששת הימים פשט במדינה גל משיחי בהובלת אנשי הציונות הדתית. אלה הביאו – בהסכמה ובעידוד של הממשלות השונות – להתיישבות נרחבת ביהודה ובשומרון, ואף ברצועת עזה. הקצנה דתית ולאומנית שעברה על חלק מהמתיישבים יצרה את תופעת החרד”לים – חרדים לאומנים. לאחר גלגולים מפלגתיים ואידיאולוגיים שונים, הם מהווים היום שתי זרועות שוות בגודלן – זרוע גזענית מבית מדרשו של הרב כהנא (“עוצמה יהודית”), וזרוע משיחית התיישבותית שנטלה לעצמה את השם “הציונות הדתית”. ההתיישבות הדתית סוחבת גם היא “אלטלנה” משלה – הפינוי שנכפה עליהם מרצועת עזה (גוש קטיף) וצפון השומרון. אלא שזה נכפה ע”י ראש ממשלה שהיה בראייתו הלאומית בשר מבשרם – אריאל שרון (ממש כפי שהפינוי מסיני נכפה ע”י בגין). הטראומה של הפינוי היא סמל נוסף בסמלים המופנים נגד ה”אליטות” האשכנזיות-סוציאליסטיות במדינה אף על פי שמחוללי הפינוי היו אנשי הימין.

9. גורמים נוספים. במחאה לא באו לידי ביטוי גורמים נוספים בחברה הישראלית, אך יש לזכור את קיומם ואת האגנדות הייחודיות שלהם. יהודי אתיופיה, שהובאו ארצה במבצעים הירואיים של המוסד, חיל האוויר, וחיל הים, ואחרי מסעות מפרכים שעשו במדבר, נאלצו להתגבר על פער תרבותי, השכלתי, ועל הכחשת יהדותם – שנפתרה בידי הרב עובדיה יוסף. אך הם עדיין נתונים להתעמרות בשל צבע עורם, ונושאים תחושות קיפוח. העלייה הרוסית עם התפרקותה של ברית המועצות הותירה מאות אלפים מהעולים שלא קיבלו הכרה ביהדותם מידי הממסד הרבני ומשרד הפנים הנשלט ע”י ש”ס – חומר בעירה נוסף בקיטוב האשכנזי-מזרחי. הם הביאו עמם תפיסות ימניות, ורבים מהם מצאו בית במפלגת ישראל ביתנו, שעם הזמן נעה בהשקפותיה מהימין למרכז, ובבסיסה גם התנגדות לכפייה החרדית, ותמיכה בלתי מתפשרת בחוק גיוס לכל. חשוב להזכיר גם גורם נוסף, משמעותי, שנמנע עד כה מלהתערב בסכסוך הנוכחי, אך אין לשכוח את קיומו במפה הפוליטית הישראלית: ערביי ישראל על גווניהם השונים, אשר לגבי רבים מהם השילוב של יהדות חרדית ולאומנית הוא סדין אדום, שיש להניח שיונף ויעורר אותם לפעולה בשלב כלשהו.

התגבשות המצב הנוכחי

מלחמת ששת הימים הביאה ללידתו של זרם לאומני-משיחי, גם בציבור החילוני הימני, אך בעיקר בקרב הציבור הדתי. מלחמת יום הכיפורים הביאה (באיחור מסוים) להחלפת שלטון “העבודה”, שאיבד את אמון העם, בשלטון “הליכוד”. השלטון עבר לסירוגין בין שתי המפלגות שהיו עכשיו דומות בכוחן. בתקופת מפלגת העבודה התקיימו ניסיונות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני (הסכמי אוסלו ואחרים). אך עם כשלונם, והתגברות הטרור הפלסטיני באינתיפדות, נע הציבור הישראלי ימינה. תופעה זו הביאה להתבססות ארוכת ימים של שלטון “הליכוד”, שהתאפיין בעמדות נוקשות יותר בסוגיה זו, ולהיעלמותם לאחרונה מהמפה הפוליטית של גורמי שמאל (מפלגת מר”צ, והעבודה בסכנה דומה), לעומת התחזקותן של מפלגות מרכז (יש עתיד, המחנה הממלכתי), ולהעלמותם של הדתיים המתונים (המפד”ל וממשיכיו) לעומת התחזקותן של מפלגות הימין החרד”לי. גם מפלגת ש”ס תפסה כיוון ימני, שלא כמו החרדים האשכנזים.

המצב היום

בכנסת הנוכחית נוצרה קונסטלציה מיוחדת שבה חבר הליכוד אל החרדים (אשכנזים וספרדים כאחד) ואל החרד”לים ויצר קואליציה של 64 ח”כים. זאת במידה רבה עקב פסילתו האישית של מנהיג הליכוד נתניהו בידי מנהיגי מפלגות המרכז על רקע משפטו וסכסוכים אישיים שלו איתם. וכך, בעוד המרכז-ימין מתון (הליכוד, יש עתיד, המחנה הלאומי, וישראל ביתנו) מונה 74 חברי כנסת (80 יחד עם העבודה) – המדינה נשלטת על ידי קואליציה של ימין-חרדים-משיחיים. מצב זה מעודד אי יציבות חברתית, שכן הקואליציה אינה מייצגת את עמדותיו ורצונותיו של רוב העם: הימין המתון (ובו רבים בליכוד) והמרכז (ובוודאי כך אם נוסיף את השמאל והערבים) מהווים את רוב האוכלוסייה, בעוד שבפועל, הקואליציה מונהגת למעשה על ידי חרדים, חרד”לים, ומיעוט ימני וקולני בליכוד.

הרפורמה המשפטית שיזמו אנשי הליכוד ושותפיהם נתפסה על ידי מתנגדיהם כמיועדת להציל את נתניהו ממשפטיו, להחזיר את דרעי לממשלה, ובהמשך – לאפשר לממשלה הנוכחית להתגבר על פסיקות בית המשפט ולהוביל את המדינה בכיוון של מרכיביה: שמרנות משפטית ומדינית; הגבלה של ליברליזם (כלפי נשים, להט”בים, פליטים); שחרור הצעירים החרדים משירות; הגדלת הקצבות המדינה לבחורי הישיבות והכוללים; והרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון באופן שיסכל כל חלוקה עתידית. עשייה מתוכננת זו מתחילה בצמצום עילת הסבירות, שתאפשר לממשלה להתגבר על התערבות של בג”צ במהלכיה, אך מוביליה הכריזו שהחקיקה תימשך במושב הבא, שם יועלו להצבעה בין השאר פסקת ההתגברות ומבנה הועדה למינוי שופטים – כחלק מובנה מהשלטת עליונות הממשלה על הרשות השופטת.

המחאה: שלא במפתיע מהלכים אלה נתפסו כחתירה תחת האופי הליברלי של ממשלות העבודה וממשלות הליכוד הראשונות, כנסיון לחסל אפשרות לפתרון הסכסוך ולשלום, וכאמצעי של הליכוד הנוכחי ושותפיו להנציח את שלטונם וערכיהם. מכאן קצרה הדרך להתנגשות החזיתית בין שתי השקפות עולם ושתי אוכלוסיות שאנו רואים לנגד עינינו. מחד תפיסת העולם החלו”צית (חילונית, ליברלית וציונית) שסוכניה העיקריים היו יוצאי אירופה, בהתיישבות העובדת ובערים, שדגלה בעבודה, התנדבות, ונתינה למדינה. ומאידך תפיסת העולם הימנית-שמרנית של הליכוד שסוכניה הם בחלקם אשכנזים בעלי תפיסות עולם שמרניות, בהם נושאי הצלקת של “אלטלנה” כסמל, אך בחלקם הלא מבוטל יוצאי המזרח ותושבי הפריפריה, הסובלים עדיין מתחושת קיפוח שבה הם מאשימים את “העבודה” האשכנזית על גלגוליה, עם הצלקת של המעברות כסמל. אליהם הצטרפו החרדים המאופיינים בהשתמטות מצה”ל ובחיים על חשבון קופת המדינה, והחרד”לים – ימין קיצוני הנושא את טראומת הפינוי, שהפך אצלם גם סמל לכך שניתן לפעול בדורסנות נגד המיעוט, ושואף לסיפוח שינציח את הסכסוך.

מה שמסמלת הקואליציה בפעולותיה העכשוויות בעיני האופוזיציה הינו היפוך גמור של מה ששקדה והקימה העבודה על כל צורותיה, ומאיים על אורח החיים הליברלי של המדינה ועל הסיכוי לשלום. ועל זה קם חצי עם להילחם. לחצי עם זה ברור כי הסרת עילת הסבירות הינה רק הצעד הראשון ואחריה יבואו (כפי שהצהירו מובילי המהלך בקואליציה) פיסקת ההתגברות שתמנע מבג”צ להתערב בפעולות בלתי סבירות של הממשלה, ובכללן מינויים שישנו את פני השירות הציבורי, שינוי הרכב הועדה לבחירת שופטים באופן שיבטיח בחירת שופטים שמרנים, וכמובן כל החוקים הדתיים שבדרך, שנועדו לשנות מן היסוד את דמותה החילונית והליברלית של המדינה שבה מתנגדי המהלך גדלו, ומנוגדת למהותה כפי שנוסחה במגילת העצמאות, שנתפסת – בהעדר חוקה – כמסמך המחייב בעניין דמותה של המדינה.

סוגיית הפסקת ההתנדבות: השנים הרבות שבהן שלטו מפלגות העבודה, שראו את עצמן גם כמקימות כוח המגן העיקרי ואחריו צה”ל, יצרו גם מסורת שטובי הבנים של מפלגות אלה, בעיקר במוקדי הכוח הברורים שלהן – קיבוצים ומושבים – מתנדבים לטובות ביחידות צה”ל. גם כאשר איבד הגוש הסוציאליסטי-התיישבותי את השליטה במדינה, עדיין היה מדובר בהתנדבות של צעירים שהוריהם השתייכו לבורגנות המבוססת והליברלית, כאלה שיכלו להעניק לילדיהם חינוך טוב מאד, אשר נדרש לצורך שירות כטייסי חיל האוויר, ביחידות המחשבים, הסייבר, וההאזנה. כך היו יחידות אלה מבוססות על נוער שקיבל חינוך חילוני וליברלי, ושהם והוריהם מצביעי שמאל-מרכז או ימין מתון.

מצב עובדתי זה התגלה כרב משמעות כאשר הממשלה הנוכחית הנהיגה נורמות שמנוגדות לתפיסותיו של המרכז-ימין המתון או השמאל. כך מצאו את עצמם בחזית אותם “טובי בנינו”, שהינם עתה חיילי מילואים וגימלאים של חיל האוויר, יחידות מיוחדות, ויחידות הסייבר. מי שחונך על נתינה, התנדבות, וכיבוד האחר, אינו יכול להחשות כאשר לנגד עיניו קוניוקטורה פוליטית רגעית – שהעניקה כוח בלתי פרופורציוני לחרדים (הנתפסים כמשתמטים וכחיים על חשבון הציבור העובד ומשלם המיסים), ולימין הקיצוני (הנתפס כמי שימנע הסדר, יביא לסיפוח יהודה ושומרון, ובכך יהפוך אותנו למדינה דו-לאומית ולמדינת אפרטהייד) – הופכת סדרי בראשית במדינה.

גיוס הנופך העדתי למחלוקת גם על רקע זה (טייסים נגד גולני, כפי שהוצג בסרטון מקומם), הופך התנגשות זאת לטראגית יותר: שהרי הפסקת התנדבות אינה סרבנות, הליכוד איננו מפלגה עדתית, וגם לא החרד”לים, ואילו מול החרדים האשכנזים ישנה ש”ס הספרדית. מדובר באחיזת עיניים השופכת עוד שמן על המדורה ומשחררת שדים עדתיים ושדים אחרים של קיפוח: אלטלנה, המעברות, והפינוי, הם שדים גדולים מכדי שניתן יהיה להחזירם לבקבוקיהם בנקל.

אז מה בעצם קרה? יתכן מאד, שבצד האינטרסים האישיים של נתניהו ודרעי בהמשך החקיקה, האינטרס של החרדים במיסוד אי-הגיוס שלהם וההקצבות שיאפשרו להם להמשיך ללמוד מבלי לעבוד, והאינטרס של החרד”לים בקידום הסיפוח, פרצו שדי הקיפוח העדתי וגם הם מנעו את השגת הפשרה ערב הקריאה השנייה והשלישית למרות כל המאמצים בנושא.

מתחת לפני השטח, סימלה סוגיית צמצום הסבירות מחלוקת היסטורית יצרית שהאפילה על השכל הישר: היא סימלה את ניסיונם של “המקופחים” למיניהם – אנשי בית”ר של ערב הקמת המדינה ושנותיה הראשונות, עולי המזרח של עליות שנות החמישים, המתנחלים שפונו מיש”ע, והחרדים שחשים שהמדינה מתרחקת מהיהדות – לבסס את שלטונם, בהסתמך על הרוב המקרי בכנסת. ארבעים ושש שנים אחרי שהליכוד תפס את השלטון לראשונה, ונמצא בשלטון במשך כמחצית שנות המדינה ביחד עם אלה התופסים את עצמם כ”מקופחים”, המלחמה ב”אליטות” תפסה תאוצה עקב הקוניוקטורה הקואליציונית ויציאת השדים מהבקבוק.

מה יהיה: חצי העם שחש שיש כאן ניסיון מכוון מצד רוב מקרי בכנסת לשנות מהותית את הצביון החילוני והליברלי של המדינה, התאחד ויצא באנרגיות עצומות למלחמה על צביון המדינה: מקשישים כמוני, יוצאי מלחמת יום כיפור, דרך לוחמי השריון, ו”אחים לנשק”; עבור בקבוצות שרוצות לשמור על זכויותיהן הנתונות בסכנה כמו נשים ולהט”בים); ארגונים המרגישים כי השלטון החדש מאיים עליהם (האקדמיה, הרפואה, ההייטק); ועד לצעירים. כל אלו חברו יחד. למרות הנחיתות הפרלמנטרית והכשלון בעצירת החוק לצמצום עילת הסבירות, נראה שהמילה האחרונה שלהם טרם נאמרה, והזעם העצום שהתפרץ אחרי שהרוב בקואליציה מימש את כוחו חד-צדדית, גם הוא שד שלא במהרה ישוב לבקבוק. מנגד, הניצחון הפיח רוח במפרשי הקואליציה, שחדורה רוח קרב לקראת המשך החקיקה במושב הבא, בניסיון להתאים את רוחה וצביונה של המדינה לעקרונותיהם, ולהדביר סופית את הרוח הליברלית-חילונית של ה”אליטה”.

כל מנהיגי המפלגות כשלו במאבק עד כה: בקואליציה כשלו מובילי המהפך, רוטמן ולוין, ותומכיהם, כבן-גביר, מלהבין את גודל השבר, ואת הצורך בפשרה, אותה הם מנעו למרות מה שנראה כנכונות של ראש הממשלה והשתדלות של שר הביטחון. ראש הממשלה כשל בכך שנכנע להם, ושר הביטחון כשל גם הוא כשלא הצביע נגד, כהבעת מחאה של מי שמופקד על צה”ל, הנקרע מבפנים. באופוזיציה כשלו המנהיגים שסירבו מראש למגעי פשרה (העבודה, ישראל-ביתנו), וכשלו מנהיגי המרכז (יש עתיד, המחנה הממלכתי), שהפסיקו את המגעים בבית הנשיא. איש מהמנהיגים הקיימים לא התעלה לגודל השעה.

יש רק לקוות שבפסק הזמן שמזמנת פגרת הכנסת, יתעשתו מנהיגים משני הצדדים, יבינו את גודל השבר, והמושב הבא ייפתח עם הצעות פשרה ששני הצדדים תומכים בהן. שני מחנות גדולים ניצבים כאן זה מול זה עם אג’נדות חברתיות מנוגדות: ליברליות מול שמרנות; חילוניות מול דתיות. שדים של עדתיות וקיפוח יצאו מהבקבוק ומתייצבים נגד האליטות הישנות. ובקיצור, “המקופחים”, או אולי נכון יותר לכנותם “השמ”חים” – שמרנים, מקופחים, חרדים, חרד”לים – מול ה”חלו”צים”, חילונים, ליברלים, וציונים.

במחנות הפוליטיים לא ניכרת התלהבות לנצל את פסק הזמן להידברות. גם לא נראה כי ראשי המחאה מתכוונים לנצל את פסק הזמן בחקיקה על מנת להנמיך את הלהבות ולאפשר דיאלוג. מצב זה הוא כר פורה למחשבות על פיצול: ישראל ויהודה; חילונים ודתיים; יהודים וערבים. גם הח”מ קידם במאמריו עוד לפני עשרים שנה רעיונות של קנטונים יהודים וערבים במסגרת פדרטיבית. ואולם על כל הצדדים לדעת כי זהו אולי פסק הזמן האחרון לפני מבול חקיקה חדש, עשרות רבות של  חוקים – רובם בעלי אופי דתי ושמרני – נמצאים בקנה, שיבעיר את הרחובות, ויהפוך את ההידברות ואת איחוי הקרעים לבלתי אפשרי.

אפשר שמילים אלה הן הקריאה האחרונה לכל המחנות לבלום, לנשיא להתערב באופן בולט בהרבה משעשה עד כה, ולמנהיגים משני המחנות – למשל, נתניהו מכאן וגנץ מכאן – לשים הכל מאחוריהם, להתנתק מהסרבנים במחנותיהם, להתעלם מים המרירות, התיעוב, השנאה, וחוסר האמון, ולצעוד יחד בטרם תתפורר המדינה מבפנים ותהייה לטרף לאויביה שעל הגבולות.

תזכורת: אירן דוהרת לגרעין, חיזבאללה עם מאה וחמישים אלף טילים ואלפי חיילים מאומנים, חמאס עם עשרת אלפים רקטות וכוח המנהרות שלו, הג’יהאד האסלאמי הבלתי מרוסן, רבבות חמושים ביהודה ושומרון ששני מיליון תושביהם מתנגדים לכיבוש, ומיליון וחצי ערביי ישראל שלא השלימו עם חייהם תחת מדינה יהודית ריבונית וברשותם מאות אלפי כלי נשק.

לדמיין לאן זה הולך? עשיתי זאת כבר פעם בספרי “הכריש”. זה הולך למקום רע.

תמונה מהפגנה נגד ההפיכה המשטרית כיכר קפלן תל אביב. פייסבוק.

הפוסט הקודםבארץ חדשה כנגד כל הסיכויים
הפוסט הבאניוזלטר יקום תרבות ליום שישי 18/8/23
מישקה בן דוד צלם : אריק סולטן
יליד 1952, גבעת שמואל, להורים ניצולי שואה. למד בתיכון אהל-שם ברמת-גן והתגייס לקורס טיס. כשהועבר למגמת נווטות הדיח את עצמו, ובשל ידיעת השפה הרוסית הוצב ביחידה 848 (8200 דהיום). במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד מחלקת האזנה ניידת של היחידה, סיים את המלחמה באזור סואץ, ונשלח להקים מחדש ולפקד על בסיס היחידה בחרמון. על חוויותיו בתקופה זו כתב את ספרו "לא ראיתי חיילים שמחים" שהתקבל בהתלהבות בביקורת (יורם ברונובסקי: "יצירת מופת זעירה שתענוג אמיתי הוא לקרוא אותה"). למד ספרות עברית ופילוסופיה כללית באוניברסיטה העברית, ויצא לשליחות ההסתדרות הציונית בארה"ב, שבסופה השלים תואר שני בספרות השוואתית. עם שובו ארצה ניהל מתנ"ס בירושלים, והשלים תואר דוקטור בספרות עברית. נושא הדוקטורט, שיצא גם כספר, הוא הרומנים של מלחמת העצמאות. בתקופה זו חיבר עוד רומנים וקבצי סיפורים. עם סיום הדוקטורט התגייס למוסד ושירת בו 12 שנים בתפקידי מודיעין, מבצעים, ופיקוד. השתחרר בדרגה המקבילה לתת-אלוף, ומאז עוסק בכתיבה, למעט תקופה שבה ניהל את "התיכון למדעים ולאמנויות" בירושלים. חיבר עד היום 20 ספרים, רובם רומנים, וחמישה מהם ספרי ריגול, שזכו להצלחה רבה והיו לספרי זהב ופלטינה. זכה בפרס ראש הממשלה בספרות ובפרסים נוספים. נוסף לספרי הפרוזה חיבר שני ספרי פילוסופיה מקיפים שבהם שטח את תפיסתו, "קוסמוסופיה", שעניינה הענווה המתבקשת ממעמדנו ביקום, האחווה המתבקשת מקרבתנו הגנטית וההתנהגותית לשאר בני האדם ובעלי החיים, והסובלנות המתבקשת מקוצר הידיעה שלנו. תושב רמת-רזיאל, שם היתה לו גם חוות רכיבה, נשוי לשינה, מרפאה ברפואה סינית ומורה לצ'יקונג. אב לשירי, רגב, ועומר, וסב לשבעה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + שש עשרה =