ראיון של אלי אשד עם איתי בחור, סופר, מוציא לאור, ואחד הפעילים הבולטים במחאה והמאבק כנגד ההפיכה המשטרית, הן כפעיל והן כאידיאולוג.

המערכת

איתי בחור פעיל תנועת המחאה עם זוגתו חדווה רוקח מימין וד״ר יולנדה יבור. דף הפייסבוק של איתי בחור

איתי בחור הוא סופר, חוקר היסטוריה, ומוציא לאור – בעיקר של ספרים על תולדות הרפואה הישראלית ועל התרבות הגיאורגית. בחודשים האחרונים הפך בחור לאחד מהפנים הבולטות של המחאה נגד ההפיכה המשטרית. הוא נמנה עם הצוות שמארגן את אירועי המחאה ההמוניים באור עקיבא, שם התקיימו המאבקים האלימים ביותר כנגד מפגיני המחאה.

מאמריו ונאומיו של איתי בחור הם בין מעוררי ההשראה ביותר שיצאו מהמחאה. והוא בין יוצרי הקונספט של “הפגנת התרבות” היחודי לאור-עקיבא.

לצערנו מעורבות כזאת של סופר באירועי המחאה היא נדירה, אם יש עוד כמה סופרים בולטים פעילים מאוד, כמו ההיסטוריון יובל נח הררי.

הנה ראיון של ד”ר אלי אשד עם איתי בחור על פעילות המחאה שלו שבו הוא מסביר את האתגרים המיוחדים באור-עקיבא, שבה מתקיימת התנכלות ממסדית להפגנות, ואת החשיבות שב”הפגנת התרבות” היחודית שיצרו שם.

הזמנה להפגנת התרבות באור עקיבא במוצש 19.8
הזמנה ל״הפגנת התרבות״ באור עקיבא במוצש 19.8

אלי: אתה אחד הבודדים בקהילה הספרותית שהם ממש פעילים בארגון וניהול ההתנגדות להפיכה המשטרית. מה דחף אותך ואת שותפתך חדוה רוקח לעזוב את העיסוקים הרגילים שלכם (גיאורגיה, ספרים), להתפנות לניהול האירועים באור עקיבא, ולהמשיך לנהל ולארגן אותם לאורך זמן?

איתי: במידה רבה נסחפנו לתוך ארגון אירועי המאבק באור עקיבא. הפעילות הזאת – הפגנות, רעש, ועבודה בצוות – לא טבעית לי ולא אהובה עליי. אבל הימנעות מלקיחת חלק משמעותי במאבק נראית לי התנהגות מופקרת, פחדנית, וצינית. הפניית עורף נוכח הכרזת מלחמה על כל הערכים ההומניסטיים: חירות, שוויון, סולידריות, ביטחון אישי, וכבוד אדם. לא יכולנו לעמוד מנגד לנוכח המתקפה הממשלתית הברברית, שמטרתה לחסל את הציוויליזציה הישראלית ולכונן תחתיה מסגרת פראית, משיחית-מושחתת, שמתקיימת על אימה, אלימות, בורות, ועוני. לכן, כמו הרבה אנשים שעושים בימים אלה דברים שהם לא אוהבים ודברים שלא טבעי להם לעשות, התגייסתי. לא התכוונתי לקחת חלק כל כך דומיננטי במאבק, והסתפקתי ביציאה להפגין. אבל עד מהרה הסתבר שבאור עקיבא רבים נרתעים מלהשתתף בארגון ההפגנות, ומעטים מוכנים לעשות זאת בגלוי, אם מתוך חשש לביטחונם האישי, אם מתוך לחץ חברתי, אם מסיבות אחרות. אז התגברתי על הפחד, והתחלתי לעמוד על הבמה ולהנחות את האירועים. עם הזמן הסתבר שיש יתרון ביכולת ההבעה וההתנסחות שלי, בניסיוני בעבודה עם תקשורת, בהיכרויות שקשרתי במהלך השנים, ובאמצעים הלוגיסטיים שעומדים לרשותי כסופר וכמוציא לאור. כך, בהדרגה, מצאתי את עצמי בחזית המאבק. לא צפיתי את זה מראש אך בדיעבד זה נראה לי כמו כרוניקה של התגייסות ידועה מראש.

כך הדברים התגלגלו:

ב־18 במרץ התקיימה ההפגנה הראשונה באור עקיבא. חברתנו, ד”ר יולנדה יבור, רצתה מאוד ללכת להפגין, והלכנו איתה. כשיצאנו מהבית השכנים, שאוהבים אותנו, הפצירו בנו לא ללכת כי “יהיה בלאגן”. וכשאומרים לי לא לעשות משהו אני חש חובה לעשות אותו.

בהפגנה השתתפו כמה מאות אנשים, רובם המכריע מיישובים סמוכים. הם באו להניע את המאבק באור עקיבא, לחזק, ולתמוך. עמדנו עם דגלי ישראל וזמבורות, שרנו ועשינו הרבה רעש. מעבר לכביש עמדו כמאה איש, רובם ילדים ונערים צעירים, נופפו בדגלי ליכוד, קיללו, והחוו כלפינו תנועות מגונות. באמצע עמדו שוטרים מתוחים, דאגו שהמפגינים מהצד השני של הכביש לא יחצו אותו ולא יפלשו לצד שלנו, ועצרו או עיכבו אחד או שניים. זרקו עלינו קצת ביצים… בסך הכל האירוע עבר בשלום, עד הפיזור. כשההפגנה הסתיימה והמפגינים הלכו למגרש החניה כדי להיכנס למכוניותיהם ולנסוע הביתה, ארבו להם כמה חוליגנים, חסמו את דרכם ותקפו אותם. עוד באותו ערב התפרסמו בעיתונות המקוונת כמה כתבות שתיארו בדרמטיות את ההתנפלות על המוחים נגד ההפיכה המשטרית.

למחרת החל ברשתות דיון אם להמשיך להפגין באור עקיבא או לא. היו שטענו שלהפגין באור עקיבא – הנחשבת לעיר “ליכודית” מובהקת – זו התגרות מיותרת וסרת טעם. חובבי דימויים הגדירו את ההפגנה בעיר “תחיבת אצבע בעין” של התושבים. לעומתם היו שטענו שחשוב להפגין דווקא ב”מעוזי ליכוד”. באותה עת כבר נפתחה קבוצת וואטסאפ של צוות מובילי המחאה (אני לא הייתי חבר בה אז), וגם בה התנהל ויכוח ער בנושא. לפחות אחד המארגנים טען שיש להשקיע ב”הידברות”, ב”מעגלי שיח”, ולא בהפגנות.

אני סברתי שאסור להיכנע לאלימות. חשבתי אז, ואני עדיין חושב, שהאלימות שהופעלה נגד המפגינים חייבה אותנו להמשיך ולהפגין. כניעה לאלימות וטרור מאפיינת את ממשלות הליכוד לאורך הדורות, אולי פעילי הליכוד השליכו מניסיונם עלינו, ותקפו אותנו מתוך אמונה שזה ירתיע אותנו. באופן אירוני, ההתקפה של הביביסטים נגדנו באותו ערב ביססה במידה רבה את קיום ההפגנות באור עקיבא. בלעדיה גדול הסיכוי שאותה הפגנה ראשונה היתה נותרת אירוע חד־פעמי. לגבי שיחות (הייתי מוותר על הביטוי הציורי והמעורפל “מעגלי שיח”), סברתי שהן לא תחליף להפגנות. מטרת המאבק היא לעצור את החקיקה, לא לתווך בין תושבים בעלי השקפות שונות ואינטרסים שונים. הערכתי שדיבור עם המתנגדים לנו לא יהיה אפקטיבי לפני שנצבור כוח ואמון, ונבסס את מעמדנו כגורם שיש להתחשב בו. אבל לא הייתי חבר בצוות המחאה ולא היתה לי השפעה.

כשחלפה בעיר שמועה, שלא יהיו יותר הפגנות באור עקיבא, התקשרתי לאחד ממארגני ההפגנה הראשונה ואמרתי, שהימנעות מלהפגין תתפרש כאילו נכנענו בעקבות ההתנפלות עלינו והובסנו. עוד אמרתי, שכניעה לטרור מקוממת אותי ומזיקה למאבק בכל הארץ.

כנראה שהייתי משכנע, ולמחרת נפגשנו אצלי בבית חמישה אנשים: שניים מאלה שארגנו את ההפגנה הראשונה, ד”ר יולנדה יבור, חדוה רוקח, ואני. באותה פגישה החלטנו לקיים הפגנה נוספת, שתהיה מפגן כוח משמעותי. טענתי שכדי להפגין באור עקיבא צריך מסה של אנשים, כדי להבטיח את שלום המפגינים ולהוציא למתנגדים לנו את החשק והיכולת להתעמת איתנו. היה ברור שבשלב זה צריך תמיכה של מפגינים מבחוץ, כי רוב אנשי אור עקיבא חוששים להפגין בעירם.

מחאת אור עקיבא. צילמה חדוה רוקח
מחאת אור עקיבא. צילמה חדוה רוקח

ההפגנה השנייה התקיימה במוצ”ש 25 במרץ. השתתפו בה כחמשת אלפים מפגינים, שהגיעו מכל הארץ כדי לתמוך ולעודד, ולהראות שאלימות לא תרתיע אותנו מלהפגין. האירוע החל בצעדה ממועדון הגולף בקיסריה לכיוון אחד הפארקים באור עקיבא, ושם נערכה עצרת עם נאומים ומוזיקה. מול הפארק עמדו כמאה עד מאתיים מפגינים תומכי ההפיכה, בהם סגן ראש העיר, והיו המומים וקפואים מהמסה האנושית שבאה מולם. כעבור ארבעים דקות הם התעשתו והפעילו מערכת הגברה רבת עוצמה. לנו היתה מערכת הגברה עלובה, כך שלא יכולנו לשמוע את דברינו, ונאלצנו לשמוע הטפות מוסר מפי יורם שפטל (סניגורו של ג’ון דמיאניוק) שכינה אותנו “אספסוף”, ומפי “דרוזי מחמד” אחד, עטא פרחאת, שתמך בחוק הלאום והרביץ בנו ציונות לפי גרסתו – “אתם יודעים מה זה ציונות? ציונות פירושה עליונות יהודית…”. בעוד דבריהם המאלפים ממלאים את האוויר הלכנו בחזרה לעבר מועדון הגולף. המפגינים בצד השני נעלבו מכך שלא נפלנו לפרובוקציה שלהם, לא התעמתנו איתם ולא התכתשנו איתם, אלא התעלמנו מהם. בייאושם החלו לצעוק לעברנו “שמאלנים תחזרו! לאן אתם הולכים?”, ומרוב תסכול החלו להכות איש את רעהו. שניים מהם נעצרו. אחר כך הם תקפו צוות טלוויזיה שנותר בשטח.

למחרת בצהריים שוחחתי עם אחד ממארגני ההפגנה, והוא טען, שלא כדאי להמשיך ולהפגין באור עקיבא. לדבריו, קשה להמשיך לקיים את ההפגנות בעיר בלי להביא הרבה אנשים מבחוץ, ולא בטוח שזה אפשרי לאורך זמן. הוא סבר שהשגנו אמש “תמונת ניצחון” עם אלפי מפגינים, וזה הזמן לחתוך. “הראינו שאנחנו לא פוחדים, ואלה מתושבי או עקיבא שרוצים להפגין ייסעו לקפלן או לצומת כרכור או לזכרון יעקב”. דבריו נשמעו לי הגיוניים.

בערב כונסה לראשונה ישיבה של “מובילי המחאה”, וביקשו ממני להצטרף לצוות ולבוא. הגעתי לפגישה במחשבה שזו פגישה פורמלית, שנועדה לקבל החלטה לשחרר תמונת ניצחון ולחדול מלקיים הפגנות בעיר.

בפגישה נכחו כמעט כל חברי הצוות, בהם כמה אנשים מיישובים אחרים, כמה אנשים שעברו לאור עקיבא בשנים האחרונות (חדוה ואני עברנו לעיר לפני כשמונה שנים), וארבעה אנשים שנולדו וגדלו באור עקיבא. להפתעתי, כשעלתה השאלה אם להמשיך בהפגנות או לא, ארבעתם התעקשו להמשיך ולהפגין כאן. באותו רגע היה לי ברור שחייבים להמשיך חרף הקשיים. אם אלה שנולדו כאן וגדלו כאן וחיים כאן רואים נחיצות להפגין כאן, אז יש להקשיב להם. הם מכירים הכי טוב את היישוב ומבינים מה נחוץ לעשות בו. אז המשכנו.

וכך, כפי שסיפרתי בתחילת הדברים, לאט לאט מצאתי את עצמי מנחה את ההפגנות ומתאם בין החברים השונים בצוות. משום שההפגנות באור עקיבא מתאפיינות כהפגנות תרבות עם הרבה דוברים ואמנים, ומשום שהן מלוות באירועי אלימות ובאיומים, קיומן כרוך בהיערכות מורכבת, והארגון שלהן תובע הרבה מאוד זמן ואנרגיה. בהדרגה נסחפתי לעשייה הזאת, ודי זנחתי את העיסוקים האחרים, וגם את הפרנסה. מנגד, משום שאני סופר שמתמחה בספרות לא בדיונית (“ספרות חומרי מציאות”), יש יתרון מסוים בהימצאות בלב ההתרחשות הכי חשובה בישראל מאז מלחמת היום הכיפורים, ואני כותב ספר על הכרוניקה של המאבק באור עקיבא.

אלי:האם התנגדות כלפיכם באור עקיבא כרוכה בפעילות עבריינית?

איתי: ההתנגדות כלפינו באור עקיבא אינה ספונטנית. זאת היא התנכלות ממסדית, שמוסווית כהתפרצות רגשות וולונטרית של אזרחים מודאגים. פרקטיקה כזאת הופעלה לא פעם על ידי שלטונות שונים – הצארי, הרומני, הנאצי, ועל ידי כמה ממשלים בארצות ערב – שעמדו מאחורי פוגרומים ביהודים. לא מפתיע אותי שהממשלה הזאת אימצה שיטות כאלה.

באור עקיבא ההתנגדות כלפינו תודלקה על ידי גורמים בסניף הליכוד ובעירייה. סגן ראש העיר ונציג צעירי הליכוד לקחו חלק פעיל בהפגנות-מטעם אלימות שהתקיימו נגדנו, ובחזיתן ניצבו תושבים תמימים-מסוכנים, בהם עבריינים. המשטרה אישרה לקיים את ההפגנות האלה סמוך להפגנות שלנו, השיטור העירוני התאנה לנו, נקט באכיפה בררנית, וחרף בקשותינו אנשיו החנו את מכוניותיהם במקומות שהיו נחוצים לנו לגנרטור ולהגברה. העומד בראש סניף הליכוד הזכיר איומים מעורפלים בזריקת רימונים כלפינו. העירייה וסניף הליכוד, כמו גם אנשי ציבור ופוליטיקאים מקומיים אחרים, לא הוקיעו את האלימות כלפינו ולא יצאו נגדה. נהפוך הוא, אנשי ציבור ובעלי תפקידים בעירייה ובמוסדות ציבור השתלחו בנו ברשתות החברתיות, דבר שליבה את האלימות נגדנו והעניק לה רושם של לגיטימיות.

רעולי פנים במחאת אור עקיבא. צילמה חדוה רוקח
רעולי פנים במחאת אור עקיבא. צילמה חדוה רוקח

אלי: למה אתה מייחס את ההתנגדות המיוחדת הזאת מצד הליכוד באור עקיבא?

איתי: אני לא בטוח שהדינמיקה הזאת ייחודית לאור עקיבא. נראה לי שהיא מאפיינת הרבה יישובים בפריפריה: בית שמש, קריית גת, קריית שמונה, בית שאן, מעלה אדומים, ועוד. מה שייחודי לאור עקיבא הוא היותה סמל של הליכוד והיא מזוהה עימו יותר מכל יישוב אחר, עקב הקרבה לקיסריה ולביבי. לכן להפגנות בעיר יש חשיבות תודעתית יתרה. לדוגמה, במשך שנים (לבד מתקופת הקורונה) ביבי חגג כאן את המימונה. השנה, על רקע הפעילות שלנו, הוא נמנע מלבוא וחגג בבית אליעזר. היתה לכך חשיבות תודעתית והוא נתפס כמוג לב ותבוסתן.

בשל היותה של אור עקיבא סמל, נעשו מאמצים לחסל את ההפגנות שלנו. באחת ההפגנות חתכו צמיגים של כמה מכוניות של מפגינים, תקפו אותנו פיזית, איימו עלינו בפנינו וברשתות החברתיות. זה היה לא נעים אבל עמדנו בכך. אספנו כסף ושילמנו למפגינים את עלות הגרירה והצמיגים שהושחתו. במקביל הקמנו צוות אבטחה התנדבותי של יוצאי יחידות מיוחדות, וציידנו אותו בכל הציוד הדרוש, מאפודים זוהרים ועד מצלמות גוף. הפעולות האלה החזירו את הביטחון, ודירבנו את המשטרה לפעול באופן יותר יעיל.

המעמד של הגשת תלונות במשטרה היה לי קשה יותר מאשר התקיפה והאיומים. חקירה על ידי קצין במשטרה, שעליה מופקד עבריין-טרוריסט שאהדתו לא נתונה לנו ואנחנו מפגינים נגדו, היתה כרוכה במידה רבה של חשדנות ואי־אמון באלה שמופקדים על אכיפת החוק. זה היה סוג של טראומה, שהדגישה את המציאות הסוריאליסטית, המתעצמת עקב עליית ממשלה לא לגיטימית ולא דמוקרטית. ישבתי מול החוקר ולא סמכתי עליו, לא הייתי בטוח אם השאלות שלו נועדו לאסוף פרטים מרשיעים על העבריינים, או להכשיל אותי בלשוני ולנקות אותם מאשמה. זה היה מאוד לא נעים. עד כה התיקים לא הבשילו להגשת כתבי אישום.

לנוכח ההתנכלות החלטנו שכל התקפה נגדנו צריכה להיענות בהכפלת מספר המפגינים. כדי להראות שאנחנו לא נרתעים, וכדי להמחיש שההתקפות עלינו משיגות תוצאה הפוכה, וגורמות לצד השני להיראות מובס. זה עבד. אחרי מספר שבועות שבהם הפגינו נגדנו שלושה-ארבעה מבוגרים וכמה ילדים משועממים, ובעיקר ניסו להפריע לנו עם מערכת־הגברה מטרידה, הם הורידו פרופיל, לפחות לזמן־מה. בשבועות האחרונים הם לא מפגינים מולנו ולא מציקים לנו במרחב הפיזי. כרגע הם בעיקר עסוקים באיומים ובגידופים במרחב הווירטואלי, בקבוצות וואטסאפ ופייסבוק עירוניות, ובניסיון למחוק מהן מודעות שקוראות להפגנות שלנו. יש תושבים שלא מבינים מהי מהות של הפגנה, אחת התושבות התריסה בקבוצת פייסבוק “למה אתם מתעקשים להפגין בחוץ, למה אתם לא מפגינים בלב?”.

התרגלנו למצב הלא נורמלי, של חיים בעיר שבה מסוכן ללכת עם חולצת מחאה ודגל. לכך שבמוצאי שבת אני עומד על הבמה, במתחם מוקף מאבטחים, ומנחה הפגנה תחת איומי רצח, נאצות, ויריקות – ולמחרת הולך ברחוב וקונה במכולת.

אלי: איך אתה רואה את ההתנגדות הכללית של כלל הציבור שסביבכם? האם זה יותר ממה שציפית או הרבה פחות?

איתי: הופתענו לגלות שאין התנגדות ציבורית כלפינו. תושבים מאור עקיבא לא הצטרפו להפגנות נגדנו. הן מאוישות רק על ידי כמה בריונים צעקניים. תושבים רבים כועסים על הממשלה וחשים נבגדים, משום שהמפלגות להן הצביעו הבטיחו להם ביטחון והורדת יוקר המחיה – ואילו במציאות יוקר המחיה מזנק והביטחון נפגע. לאנשים כאן אין כסף לקנות במכולת ולשלם משכנתה. אמנם הממשלה מנסה להאשים את המפגינים במצב הכלכלי הגרוע, אבל ככל שהמצוקה גדלה גדלים הפיכחון וחוסר האמון במסרים ממשלתיים.

ככל שההפגנות שלנו מתמידות, התושבים מתרגלים אלינו, ומידת ההערכה שלהם כלפינו עולה. ככל שהמצב הכלכלי־ביטחוני מידרדר גואות בקרבם תחושות הנבגדות על ידי הממשלה, כמו גם תחושות הקרבה ושותפות הגורל איתנו. מדי שבוע תושבים ותיקים נוספים באים להפגין איתנו.

אלי: לאילו תגובות ציפית מתושבים וותיקים?

איתי: ציפיתי שהתושבים לא יצטרפו להפגנות נגדנו, ציפיתי שהמתנגדים לנו יישברו, וציפיתי שתושבים נוספים יצטרפו למאבק בממשלה. אלא שקשה לדעת מראש אם ציפיות הן ריאליות או מבוססות על משאלות לב, וכשהן מתממשות זה משמח ומפתיע. ההצלחה של ההפגנות באור עקיבא מפתיעה הרבה אנשים. ככל הידוע לי, זו העיר היחידה שנחשבת “מעוז ליכוד”, שבה ההפגנות התייצבו, התמסדו, וההתנגדות כלפיהן התפוררה.

כתוצאה מההצלחה החלו לפנות אלינו מיישובים מאתגרים אחרים ולבקש עצות. לכן הקמנו קבוצת וואטסאפ של צוותי מאבק מהפריפריה, ואנחנו חולקים מידע ומסייעים זה לזה. במקביל התחלנו לכתוב מדריך להפגנות במקומות שיש בהם חיכוך גבוה, במטרה לתעד את הידע שצברנו ופיתחנו ולשמר אותו למען מאבקים עתידיים.

איתי בחור, חדוה רוקח וחברים נוספים בצוות המחאה של אור עקיבא. דף הפייסבוק של איתי בחור

אלי: איך אתה מסביר את ההצלחה של ההפגנות באור עקיבא?

איתי: לדעתי הסיבה העיקרית להצלחה היא שתושבים רבים רוצים בעומק ליבם להפגין. הם פשוט חששו. אם הציבור לא היה מעוניין בהפגנות הן לא היו מתקיימות. ההצלחה שלנו, של צוות המאבק, ושל המפגינים שבאים לתמוך מיישובים אחרים, מתמקדת במתן תנאים שמאפשרים לציבור לצאת ולהפגין.

איכות הצוות וגודלו תומכים בהצלחה. הקמנו צוות גדול (שלושה־עשר חברים), וכל אחד לקח על עצמו אחריות על נושא, שמתאים לכישוריו ולהעדפותיו. יש הרבה דברים לבצע: תיאום עם המשטרה; תיאום עם המטה; אספקת ציוד; תיאום דוברים ואמנים; בניית פלייליסט; ריכוז צוות אבטחה; ריכוז צוותי הקמת ההפגנה ופירוקה; ועוד. העומס נחלק בין הרבה אנשים, וכל אחד פנוי ומוכשר לבצע את המטלה המסוימת שלו ברמה גבוהה ובלי הרבה פשרות. כתוצאה מכך הדוברים והאמנים שמשתתפים בהפגנות שלנו טובים, המודעות והבאנרים מדויקים יחסית, התיאום עם המשטרה טוב, הלוגיסטיקה יעילה, ההנחיה ממוקדת, וכו’. יש בצוות שני סופרים (אני אחד מהם), צלמת, ד”ר לאיסלאם קדום, ד”ר להיסטוריה של דרום אמריקה, מרצה להיסטוריה ותרבות של ארצות הברית, טייס מעוטר אחד, אנשי הייטק וטכנולוגיה, אנשי כלכלה וכספים, ואנשי חינוך. ההתמחויות השונות מאפשרות ריבוי נקודות־מבט ותורמות להכרעות שקולות ומוצלחות.

הטייס שבצוות החיל נוהל של ביצוע תחקירים, כמקובל בחיל האוויר. אחרי כל הפגנה אנחנו נפגשים לתחקיר, מפיקים לקחים, ומיישמים אותם בהפגנה הבאה. המפגש השבועי, שגוזל לא מעט זמן, אפקטיבי מבחינת ניתוח האירועים, הלמידה, והשיפור, וגם מבחינת גיבוש הצוות וסינון לחצים.

העובדה שבצוות יש אנשים שנולדו וגדלו באור עקיבא, ומכירים את זרמי העומק בעיר, מסייעת לפעול ברגישות מול התושבים. גילינו שאין טעם לחסום כאן כבישים, משום שפעילות כזאת תעורר כלפי המאבק אנטגוניזם ודה־לגיטימציה. גילינו שתושבים ותיקים נמשכים להפגנות משום שהדוברים אצלנו מבטאים את התנגדותם הנחרצת לממשלה בענייניות ובשפה מכובדת, לא בגידופים ובדמגוגיה (מהשיטות האלה יש בעיר די והותר גם בלעדינו). בכלל, לכבוד יש אצלנו השפעה משמעותית – הוא מעורר הדדיות, סמכותיות, אמון, ושכנוע.

למאבק יש מטרות שמשותפות לכל סביבת החיים בישראל: שמירה על הדמוקרטיה; ביטול החקיקה הטוטליטרית-פונדמנטליסטית; ובעצם הפלת הממשלה הלא־לגיטימית. נוסף על מטרות אלה, בכל יישוב יש להפגנות מטרות מקומיות. אצלנו מטרה מקומית אחת היא לפורר את תרבות הדיכוי וההשתקה, ולאפשר לתושבים לבטא את עצמם ולצאת ולהפגין, לתת לתושבים מרחב בטוח שבו יוכלו לבטא את דעתם. בעצם, המטרה הכלל־ישראלית היא לשמר את הדמוקרטיה במדינה ואילו המטרה המקומית באור עקיבא היא להביא את הדמוקרטיה לעיר.

אלי: פיתחתם כאן מודל ייחודי של ‘הפגנות תרבות’, איך הפגנות כאלה תומכות בהבאת דמוקרטיה לעיר?

איתי: אחת הדרכים להבאת הדמוקרטיה היא ההכרעה שלנו לקיים כאן “הפגנות תרבות“. במקום לדבר על תרבות ולהצהיר שאנחנו תרבותיים ובאנו לבער ברבריות, החלטנו להביא תרבות. ההפגנות אצלנו לא צעקניות, ולא מתאפיינות בקריאת סיסמאות־מחאה לעייפה, אלא במפגני תרבות. דברי ההנחיה השבועיים מייצרים מסגרת־תוכן ייחודית לכל הפגנה, והדוברים והאמנים משתלבים בה, ממלאים אותה, ומעשירים אותה. אנחנו מביאים דוברים רהוטים ומעניינים, ולא מאפשרים לפוליטיקאים לשאת דברים אצלנו (יוצאים מכלל זה מועמדים לא־מפלגתיים לעירייה). אנחנו מהווים אכסניה רב־תרבותית לתערוכות ציורים, זמרים, רקדנים, מוזיקאים… מכל הזרמים והעדות והסגנונות – העיקר שיהיו טובים ומשמעותיים. הבאנו רקדנית־בטן נהדרת, שבתום הריקוד דיברה על פמיניזם וחירות העיסוק שמתאפשרים רק בסביבה דמוקרטית חופשית. הבאנו הרכב של צ’לנים, שניגנו מגוון יצירות – ממוזיקה קלאסית ועד “הללויה” של ליאונרד כהן. בין היתר הופיעו אצלנו סקסופוניסט ג’אז, זמרי בלוז ומחאה, דראג קווין (היחידה במחאה), שבין היתר שרה “מי האיש” מתהילים ודיברה בגילוי לב על ההכרעה לקחת חלק במחאה, וזמרים של שירי רוק וארץ ישראל. קוראים אצלנו שירה, ו”השדים מקווקז” – שני תושבי אור עקיבא, מאסטרים בינלאומיים באומנויות לחימה – ערכו אצלנו מופע מרהיב. בעצם, ההפגנות אצלנו הן הסצינה התרבותית המשמעותית בעיר. כך אנחנו מעוררים סקרנות, עניין, וכבוד, ואנשים מצטרפים ובאים. תחילה עלו טענות שהפכנו את ההפגנות לפסטיבלים. התשובה שלי ש”פסטיבלים” כאלה הם בדיוק המטרה של ההפגנות – קיום סביבה חופשית, רב־תרבותית, שמחה, ומעשירה. העובדה שקרוב למחצית מחברי הצוות הם אמנים ואינטלקטואלים השפיעה על גיבוש הקונספט הזה, שהתברר כמוצלח.

לדעתי, להתמקדות בתרבות יש חשיבות מהותית. המאבק הארצי עומד על שתי רגליים. הרגל הדומיננטית היא הרגל הצבאית – ללא הארגון, המיומנות, הקשרים, והמחויבות של אנשי המילואים קשה לי להאמין שאפשר היה ליזום ולתפעל מאבק כזה. הרגל השנייה, הפחות דומיננטית בינתיים, היא הרגל התרבותית. התרבות היא זו שיוצקת למאבק אופי אזרחי, ערכים הומניסטיים, ותכנים משמעותיים. בלי התרבות הוויית המאבק תהיה צבאית ולא אזרחית־דמוקרטית. לכן המודל של “הפגנות תרבות”, שפיתחנו כאן, חשוב לא רק למשיכת מפגינים אלא להדגשת המטרות, האופי והאופק הדמוקרטיים של המאבק ושל ישראל.

רקדנית בטן במחאת אור עקיבא. צילם עוזי גלס
רקדנית בטן במחאת אור עקיבא. צילם עוזי גלס
סרטון רביעיית צ’לנים בהפגנת התרבות באור-עקיבא.

אלי: לאור מה שחווית באירועים השונים ומצד השלטון האם אתה אופטימי לגבי העתיד?

איתי: אני אופטימי לגבי העתיד, למרות שהממשלה הזאת שועטת כמוכת כלבת, כמוכת אמוק, לחוקק חוקים שמחריבים את הדמוקרטיה, ולכונן כאן מדינה פונדמנטליסטית, טוטליטרית, מושחתת, וקרימינלית. המהלך הזה נתקל בהתנגדות ולא מתקדם בקצב המתוכנן, ובינתיים הממשלה הורסת כל חלקה טובה – את הכלכלה, הביטחון, האמון, התשתיות הציבוריות, וכל מה שאפשר עוד להרוס.

אני אופטימי משום שהממשלה נבחרה בזכות הבטחותיה לחזק את הביטחון ולהוריד את יוקר המחיה, ולא כדי לבצע הפיכה משטרית. חלק מהחוקים שהיא שואפת לחוקק יעברו אולי בכנסת, אבל הם לא עוברים בציבור. מצב כזה מביא לסוג של מלחמת אזרחים, שאחריה אני מקווה שתצמח כאן סביבה יותר טובה. כתוצאה מניסיון ההפיכה כבר צומחת זהות ישראלית חדשה, שלא מבוססת על עדות ואמונות וימין ושמאל, אלא על הכרה בשותפות־גורל ובערכים משותפים של חירות ואמת. כתוצאה מהתנהגות המשטרה כלפי מפגינים, בתי המשפט כבר לא מאמינים אוטומטית לשוטרים, כפי שנהגו בעבר, אלא חושדים בדבריהם – זו התקדמות. זו תמורה בריאה ואמיתית במערכת המשפט, תמורה הופכית ל”רפורמה” הממשלתית, שלאמיתו של דבר אינה אלא הרס מערכת המשפט.

החשדנות והסלידה מהשלטון המסואב והמושחת מביאות את האזרחים לפתח מערכות וולונטריות בתחומי החינוך, הבריאות, והרווחה. כך אנחנו בונים מדינה סולידרית בתוך מדינה מתפוררת, וביום שייפול המשטר הלא־לגיטימי תהיה לנו תשתית בריאה של מוסדות ממלכתיים וציבוריים. אני מקווה שהמהלך הזה יסתיים מהר ובלי הרבה נפגעים.

סרט של יאללה תקוה על ההפגנות באור עקיבא

קיראו גם

דף הפייסבוק של איתי בחור

האתר של איתי בחור

הפוסט הקודםשירים על מלחמה מאת יובל גלעד
הפוסט הבא“מה קרה לעולם “: המלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 18-19 אוגוסט 2023
יליד 1966 סופר עברי ומו"ל. כותב בעיקר ספרות יפה לא בדיונית, המבטלת את הדיכוטומיה בין ספרות ובין תיעוד, ״ספרות חומרי מציאות״. הסוגה מבוססת על שתי השקפות ספרותיות־אמנותיות: האחת, שבסביבה בה שוררת חירות ביטוי אין צורך להסוות את חומרי המציאות; השנייה, שהיצמדות לעובדות מאפשרת חוויות ותובנות מדויקות יותר, ולכן מאפשרת כנות אמנותית וספרותית רבה. בין ספריו הבולטים: 'פעמון סדוק', שמתחקה אחר סיפורם של אנשי העלייה הראשונה; 'אפס אחוז', שחושף את חוויית הפציעה של חייל צעיר; 'סתיו בטביליסי' (שאותו כתב יחד עם חדוה רוקח), מסע ספרותי-בלשי בעקבות קורותיהם של הסופרים והספרות הגיאורגיים המודרניים וגורלם הטרגי. כמו"ל הוא מתמחה בהבאת הספרות הגיאורגית המודרנית לקורא העברי, בספרות חומרי מציאות ובספרות עיון בעיקר בתחומי ההיסטוריה ובריאות הנפש.
סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ("בבל", 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ("מודן", 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.

14 תגובות

  1. האמירות הקיצוניות שמילאו את הראיון הזה הן תזכורת מדוע עדיף שסופרים לא יתערבו יותר מדי בפוליטיקה: בתור אנשי מילים הם נוטים להיסחף אחרי הרטוריקה של עצמם ולהפנות גב לעובדות, ובתור אנשי המילה הכתובה, החד צדדית, הם שוכחים שכדאי לפעמים גם להקשיב לצד השני.
    אני חושב שאם המרואיין היה מחפש בני שיח אינטליגנטיים מבין תומכי הרפורמה (כן, יש כמה כאלה) ושואל מה דעתם, הוא היה מתקשה להשתמש בביטויים שבהם הוא בחר, ואולי אפילו היה משנה קצת את דעתו. אבל סופרים, כאמור, לא נוהגים לנהל דיאלוג עם הקוראים ולשנות בהתאם את הסיפור שהם מספרים. ולכן “תרומתם” לפוליטיקה היא בעיקר בעקירתה ממחוזות המציאות והפיכתה לסוג של בדיון, שלא לומר בידור לעצמם ולמשוכנעים אחרים.

  2. התגובה האנונימית שלמעלה היא כללית מאוד ובעצם אין זה ברור למה כוונתה בדבריו המפורטים והספציפיים של איתי בחור. אני מציע שהמגיב ומגיבים אחרים אם יהיו יביאו דוגמאות ספציפיות מדבריו של איתי בחור שלהם הוא או הןם מתנגדים ויסבירו את התנגדותם. אז יתכן שהסופר איתי בחור יגיב ויענה כאן על הדברים.וכך אפשר יהיה לפתח דיון רציני.

  3. סתמתי את האף וחיפשתי מחדש את כל האמירות מהסוג הזה. הנה הן, אולי פספסתי כמה:

    “הפניית עורף נוכח הכרזת מלחמה על כל הערכים ההומניסטיים: חירות, שוויון, סולידריות, ביטחון אישי, וכבוד אדם. לא יכולנו לעמוד מנגד לנוכח המתקפה הממשלתית הברברית, שמטרתה לחסל את הציוויליזציה הישראלית ולכונן תחתיה מסגרת פראית, משיחית-מושחתת, שמתקיימת על אימה, אלימות, בורות, ועוני.”

    “זאת היא התנכלות ממסדית, שמוסווית כהתפרצות רגשות וולונטרית של אזרחים מודאגים. פרקטיקה כזאת הופעלה לא פעם על ידי שלטונות שונים – הצארי, הרומני, הנאצי, ועל ידי כמה ממשלים בארצות ערב – שעמדו מאחורי פוגרומים ביהודים. לא מפתיע אותי שהממשלה הזאת אימצה שיטות כאלה.”

    “חקירה על ידי קצין במשטרה, שעליה מופקד עבריין-טרוריסט שאהדתו לא נתונה לנו ואנחנו מפגינים נגדו, היתה כרוכה במידה רבה של חשדנות ואי־אמון באלה שמופקדים על אכיפת החוק. זה היה סוג של טראומה, שהדגישה את המציאות הסוריאליסטית, המתעצמת עקב עליית ממשלה לא לגיטימית ולא דמוקרטית.”

    “ביטול החקיקה הטוטליטרית-פונדמנטליסטית; ובעצם הפלת הממשלה הלא־לגיטימית.”

    “הממשלה הזאת שועטת כמוכת כלבת, כמוכת אמוק, לחוקק חוקים שמחריבים את הדמוקרטיה, ולכונן כאן מדינה פונדמנטליסטית, טוטליטרית, מושחתת, וקרימינלית. המהלך הזה נתקל בהתנגדות ולא מתקדם בקצב המתוכנן, ובינתיים הממשלה הורסת כל חלקה טובה – את הכלכלה, הביטחון, האמון, התשתיות הציבוריות, וכל מה שאפשר עוד להרוס.”

    “מצב כזה מביא לסוג של מלחמת אזרחים, שאחריה אני מקווה שתצמח כאן סביבה יותר טובה.”

    אלה אמירות קיצוניות שמבקשות לעשות דה לגיטימציה לממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי על ידי רוב הציבור, ושהמצביעים שלה ידעו בדיוק למה הם מצביעים. על כך כמובן נוספת אירוניה אבסורדית, כי אלה שמשמיעים את הטענות האלה הם חיילים נאמנים של חבורת גנרלים שמסרבים (כבר עשרות שנים) להשלים עם תוצאות הבחירות והחליטו לשבור את הכלים ולארגן כאן מלחמת אזרחים בהילוך איטי, שיש אנשים (כמו הדובר הפעם) שמוחאים לה כפיים ומחכים לה בכיליון עיניים, כנראה בהשראת הרומנטיקה הקומוניסטית.

    אמירות מהסוג הזה לא רק מיועדות להשתיק את רוב הישראלים; הן גם, באופן אירוני, נכונות הרבה יותר כתיאור למחאה ולעוסקים בה, מאשר לצד שכנגדו מכוונת המחאה.

    • אלי אשד הביא כאן נאומים נוספים של איתי בחור וגם את דעתו על המתחולל בארץ, אבל פחות תשובות ספציפיות לטענות של ״רק קורא״. תקצר היריעה להסביר את כל אמירותיו של בחור ועל מה הן מבוססות, וגם עדיף להשאיר את ההסבר לו. אני יכול לציין שבענין החקירה במשטרה, זו תחושה אישית, ואין כלל על מה להתווכח כאן. הוא מרגיש שהמשטרה שבראשה עומד אדם כמו בן-גביר היא אוטומטית נגדו. באשר לעובדות ספציפיות שעליהן אפשר להתדיין, ״רק קורא״ מציין שהממשלה נבחרה על ידי רוב הציבור – זה לא נכון. לקואליציה (לא הממשלה) הנוכחית יש רוב כתוצאה מענין טכני. מרצ לא עברה את אחוז החסימה בכמה אלפי קולות, ועקב חוק באדר-עופר לחלוקת עודפי הקולות הליכוד קיבל את כל 4 המנדטים שלה. אם בודקים את כל ההצבעה מגלים חלוקה חצי/חצי למעשה מדויקת. גם הטענה שהמצביעים ידעו למה הם מצביעים כנראה לא נכונה (כאן יותר קשה כמובן לדעת). בניגוד לטענות ההפיכה המשפטית כלל לא הוזכרה לפני הבחירות, ולפי הסקרים נראה שרבים ממצביעי הקואליציה או לא תומכים בה או לכל הפחות לא תומכים בדרך החפוזה והדורסנית שהיא מועברת בה (אישור חוק תוך חודש, ועוד חוק שמשנה את מבנה המשטר, לא ״סתם״ עוד חוק כמו רבים שמועברים כל כנסת).

  4. בסך הכל המגיב האנונימי נראה כעוד מאמין בתיאוריות קונספירציה ומבטא את תיאוריות הקונספירציה של נציגי הממשלה הזאת.
    בכירי הממשלה נראים כמאמינים באמת ובתמים שמאחורי המחאה עומד אירגון חשאי מסתורי שעומד מאחורי אהוד ברק.
    לצורך העניין נציין יש בממשלה הזאת ובקואליציה שמאחוריה רק מעט אנשים שמבינים בנושאי ביטחון.ואפשר לתמוה אם הם גם מבינים למה בדיוק הם הכניסו את מדינת ישראל.
    .בכך שהם מאמינים בתיאוריות הקונספירציה שמבטא האנונימי בזה אין לי ספק.
    : נשאלת השאלה :מי במפלגת הליכוד השלטת ובקואליציה השלטת מבין בכלל בנושאי ביטחון ויש לו ניסיון בנושאי ביטחון,למקרה שחלילה יפרוץ קונפליקט אלים כמו שקרה לפני 50 שנה בדיוק?
    לראש הממשלה מר בנימין נתניהו,סרן בדרגתו הצבאית , יש ניסיון ביטחוני כאיש סיירת המטכ”ל. הוא שירת בצבא עד וכולל בשנת 1973 במלחמת יום כיפור.
    יש לו ניסיון במתן החלטות על רקע בטחוני.
    לשר הביטחון מר יואב גלנט ,אלוף בדרגתו הצבאית ,יש ניסיון צבאי עשיר הוא היה מפקד שייטת 13 ואלוף פיקוד דרום ועוד תפקידים.
    ומלבדם למי בממשלה יש ניסיון ביטחוני ?
    לשר החקלאות מר אברהם דיכטר ששירת כראש השב”כ.
    לשר החינוך מר יואב קיש שהוא סגן אלוף במילואים והוא טייס קרב שהטיס מטוסי אף 16.
    אפשר להזכיר גם את שרת התחבורה הגברת מרים רגב שהיא תת אלוף במילואים ושירתה כצנזורית ראשית וכדוברת צה”ל.
    למיטב ידיעתי אלו הם חברי הממשלה היחידים שהם בעלי ניסיון ביטחוני כל שהוא.
    בשורות חברי מפלגת הליכוד שבכנסת אפשר להזכיר את:
    יו”ר הכנסת מר אמיר אוחנה שהיה עובד שב”כ.
    בשורות חברי מפלגת הליכוד שמחוץ לכנסת אפשר להזכיר את :
    האלוף במילואים מר עוזי דיין ששירת בין השאר כסגן הרמטכ”ל. לשעבר חבר כנסת וכיום מספר 50 ברשימת חברי הליכוד לכנסת.
    היום הוא בן 75.
    מהשמות שראיתי אין חברי ליכוד נוספים שיש להם ניסיון כל שהוא בפעילות בטחונית.

  5. גבולות המאבק,
    מתוך דברי ההנחיה של איתי בחור בהפגנה באור עקיבא, 19.8.2023
    ===
    השבוע התארחנו בהתנחלות ליד רמאללה, במסגרת יוזמת הידברות בינינו ובין דתיים־לאומיים; הם מאוד מפחדים שמא נניח להם לנפשם ונפסיק לממן אותם ולהבטיח את קיומם.
    הם מפחדים גם מכך שלפתע גילו, שליברליות היא לא עמדה רופסת אלא עמדה סובלנית – עד שמאיימים על קיומה. כמו שאמר חברנו בן בורנלי, “לכם יש בתי כנסת – לנו יש צמתים. אתם מתפללים בשבת – אנחנו מתכנסים במוצאי שבת, אנשים והוריהם וילדיהם ונכדיהם, ארבעה דורות. בנינו מאה וחמישים קהילות בכמה חודשים. ועוד היד נטויה.” קהילות חדשות נוסדות אפילו ביישובים דתיים, אפילו בהתנחלויות. אנשים מפגינים באפרת, באריאל, במעלה אדומים. הסולידריות שלנו מכרסמת בסולידריות שלהם.
    הם גם מקנאים בנו על ההתמדה במאבק ארוך ומתיש ובייחוד על כך, שמאות־אלפי בני אדם עומדים ונאבקים בממשלה; זאת בשונה מההתנתקות, שבה הם לא הצליחו לגייס את הציבור הישראלי לעמוד לצידם; זה חורה להם, ומרוב שהם מוצפים בתחושת חוסר צדק, הם לא מבינים שההתגייסות האדירה הזאת היא תוצאה של הבדל בין מאבק מגזרי ובין מאבק כלל־ישראלי.
    חלקם גם חש מידה של אחריות לתהום שבינינו, שנראית כרגע בחדות, בלי טשטוש של מאור פנים ושל אהבת ישראל. בפעם הראשונה חשתי שלא כולם מאשימים רק אותנו במצב, אחדים מהם חשו אי־נוחות גם מההתנהגות שלהם. לצערי, לקיחת האחריות לא חלה על הרבנים והעסקנים שלהם; אלה המשיכו להתבצר ברטוריקה צדקנית מתקרבנת, שמעורבים בה דבש ושנאה.
    השאלה המרכזית שכולם שאלו אותנו – שאלה שהעידה על הפחד שלהם – היתה: מה הם גבולות המחאה? – במילים אחרות, מתי נעצור?
    עניתי, שזו לא מחאה אלא מאבק – אנחנו נאבקים על נפשנו ועל אופי החיים שלנו בארץ הזאת.
    עניתי, שבינינו יש אנשים שונים ואין לנו רב שקובע עלינו; לכל אחד מאיתנו יש גבולות אחרים. מבחינתי, אין למאבק גבולות – צריך להיאבק עד לניצחון, עד להפלת הממשלה הרעה והלא־לגיטימית הזאת.
    אין למאבק גבולות! הגבולות נקבעים על ידי הממשלה ועושי דבריה ועוזריה. שאלתי אותם: כמה זמן מפגין, ששוטר מכה אותו, יוכל להשתלט על האינסטינקט האנושי הבסיסי להחזיר ולהגן על עצמו?
    כמה זמן אדם הגון יכול להחריש בשעה שחורטים או מטביעים מגיני דוד בבשרם של אנשים; כמה זמן אנשים הגונים יוכלו לקרוא על זה ולשתוק מבלי להרגיש משתפי פעולה עם פעולות שמזכירות להם פעולות שעשו נאצים? – כן מותר להשוות, לא מותר להשוות – אדם לא יכול להתכחש לתחושותיו ולמחשבותיו. גם את ערך השואה הממשלה הזאת שחקה.
    כמה זמן אדם יוכל להחריש בשעה שהוא עבד למשכנתה וזורקים אותו מהדיור הציבורי לרחוב, ובה בעת שרים קונים מכונת קפה במאה־אלף שקל על חשבונו, וטסים על חשבונו וחיים על חשבונו בראוותנות מופקרת ומתריסה, שמשדרת אווירה של ‘נאכל ונשתה כי מחר נודח’.
    אז אין למאבק גבולות! אי־אפשר להגביל את המאבק רק לביטול החקיקה הדיקטטורית. הממשלה עברה את כל הגבולות. חובה גם לעצור את שוד הכספים הציבורי; את ההשתוללות של המשרד לבטחון פנים ועושי דברו; את החזירות החרדית והחרד”לית והלאומית־דתית ואת הפרוטקציוניזם של המקורבים לשלטון. חובה לעצור את פשיטת הרגל המוסרית שהשלטון הזה המיט; חובה לעצור את הרס החברה, שהשלטון הזה שוקד עליו. וכל הרעות החולות האלה לא יחדלו כל זמן שהשלטון המופקר הזה לא מתחלף.
    הם לא אהבו את התשובה הזאת והטיחו: “שלטון מחליפים בבחירות.” ואני אומר: שלטון מחליפים בכל דרך: בבחירות; בהצבעת אי־אמון בכנסת; ואם הכנסת היא חותמת גומי של הממשלה – אז בהבעת אי־אמון ציבורית: בהפגנות, בהפסקת ההתנדבות לצבא ולמשטרה, בהשבתה, בהחרמה, ביחסי ציבור ובכל אופן לא־אלים שיש. בימים כאלה ובמצב כזה – אי־ציות הוא חובה אזרחית ואנושית. בימים כאלה איך בכלל אפשר לשבת בבית. לשבת בבית או לסובב הצידה את הראש באוטובוס – ולא להציף את הרחובות, זה שיתוף פעולה עם רשע ופשע.
    במילים אחרות – כל הכוחות למאבק!

  6. עוד נאום יוצא מהכלל של הסופר והמו”ל איתי בחור באחת ההפגנות שהוא מארגן באור עקיבא. נאום שהוא לדעתי משכמו ומעלה. עומד בשורה אחת עם הנאומים של יובל נח הררי . ביום מן הימים יהיה בקלאסיקה של נאומים.

    אל ייאוש – מתוך הדברים שנשאתי אמש, 27.5.23 בהפגנת אור עקיבא
    השבוע עבר תקציב המדינה. זה תקציב רע אבל רעים ממנו ביטויי הייאוש שהתעוררו אצלנו בעקבותיו. במחנה שלנו – שנאבק שנים, מאז ימי כיכר גורן – נשמעו אמירות כמו: “המחאה מתה”, “המאבק נדם” ועוד כל מיני פראזות מופרזות כאלה. באמת? האומנם “המחאה מתה”? איזה קשקוש.
    כל מה שקרה זה, שלאחדים מאיתנו היו ציפיות לא סבירות והן אלה שמתו, שהתנפצו. כולנו רוצים לנצח מהר, לנצח כבר ולחזור הביתה. לחזור לחיים נורמליים, בלי לשרוף את כל מוצאי השבתות על הפגנות, בלי הקפצות, בלי לקרוא חדשות באינטנסיביות, בלי לשרוף את האצבעות על פוסטים ברשתות החברתיות. מי לא רוצה שהכל כבר ייגמר ונוכל ללכת לישון בשקט ובבטחה?!
    אבל אין לנו את הפריבילגיה הזאת. מה חשבתם, שהברברים יתקפלו בקלות? שהם יוותרו בלי מאבק? שהם יתנצלו ויגידו, “זהו, ניסינו להרוס את המדינה, להשליט דיקטטורה איראנו-יהודית; מצטערים, לא הצלחנו; הולכים הביתה”? – הם לא ילכו בקלות, אבל הם ילכו לא-בקלות – בתנאי שנתמיד בסבלנות ובאורך רוח – ולא נלך.
    בקיצור, יש ימים טובים ויש ימים קשים, וגם כאשר הכל נראה אבוד – זה גם רגע בתוך המציאות המשתנה, בתוך הזמן החולף, וצריך לעמוד בלי להישבר ולהוסיף להילחם על הקיום עד שנחצה את הסערה.
    מותר להיות מדוכאים לפעמים, מותר ללכת לישון עצובים, זה טבעי; אבל אין טעם לתת לדיכאון להשתלט על הנפש ולהיכנע לו. המאבק הציוני להקמת מדינה נמשך שישים ושבע שנים (1949-1882). במלחמת העצמאות הראשונה ניצחנו נגד כוחות עדיפים בהרבה משום שחשנו שאין לנו ברירה אלא לנצח – זה היה עניין של חיים או מוות. נראה לי שגם מלחמת העצמאות השנייה תוכרע במידה רבה מסיבות פסיכולוגיות, באמצעות חוסן נפשי והכרה, שאם אנחנו חפצי חיים אין לנו ברירה אלא לנצח.
    זה אכן תקציב רע, תקציב שמקדם עוני וחושך ובערות ושנאה עד דלא ידע. תקציב שמפלה לטובה קבוצות פונדמנטליסטיות קיצוניות וטפיליות, ומפלה לרעה את האוכלוסייה הציונית והיצרנית, הליברלית, החילונית והנאורה.
    אבל… אין רע בלי טוב. ככל שהמדינה מקדמת מטרות סקטוריאליות, כך אנחנו נאלצים להקים מסגרות ממלכתיות וולנטריות, כדי למלא את החלל שנוצר מהתנערות הממשלה מחובותיה כלפינו, כלפי החברה הישראלית – סיוע לחלשים, בריאות, חינוך ומה לא.
    כך, בהדרגה, אנחנו מקימים מדינה בתוך מדינה, כדי שביום שבו נדיח את הפושעים החשוכים והמושחתים, תהיה לנו תשתית בריאה להתנהלות של מדינה מתוקנת. המהלכים שנועדו להפלות אותנו ולפורר אותנו כדי לקומם אוכלוסיות אחרות – מאלצים אותנו להתארגן ולהתמסד. לא חסרה אצלנו התגייסות עממית ואזרחית; אנחנו רגילים לעבוד ולהתנדב ולתרום, אז מצפה לנו תקופה שבה נעבוד יותר ונתנדב יותר ונתרום יותר. כרגע חסרים לנו רק מנהיגים; כשנגמור להקים את התשתיות הם בטח יצוצו…
    ובינתיים, להתמיד!

  7. אחת הבעיות לדעתי במחאה הזאת שאנחנו לא רואים בה יותר מידי אנשי רוח וסופרים בולטים שיציעו נתיב ונרטיב לאיפה אפשר ללכת קדימה.
    .מי שיש שבולטים הם הדמויות האלו :
    הסופר איתי בחור המנהל את מחאת אור עקיבא מידי שבוע בנחישות למרות גורמים עברייניים המרימים עליו יד מידי שבוע. .זה שהליכוד שולח נגדו אנשים בכל פעם. מראה כנראה שחוששים מפניו.
    ההיסטוריון והעתידן יובל נח הררי שהוא אולי יותר מכל אחד אחר מציע בנאומיו לאיפה כן אפשר להתקדם קדימה.
    יובל נוח הררי מראה את עצמו כדובר מוכשר בהפגנות, .וכתוצאה הליכוד מפעיל כעת את כל הקונספריטורים תיאורטיקני הקונספירציה ברשת כדי לתקוף אותו כמי ששולט בעולם או זומם מזימות אפלות כנגד העולם.
    אם הם כל כך תוקפים אותו ( ולדעתי כל אותם קונספירטורים מקבלים על כך שכר מקופת הליכוד) אז כנראה שבאמת חוששים מפניו במפלגת הליכוד.
    כלומר יש כאן מנהיג בפוטנציה.
    המשורר והסופר אילן שיינפלד שמשמש כסוג של מצפן מוסרי.
    המשורר אילן ברקוביץ’ הכותב הגיגים והזהרות מהחזית.
    ואין הרבה נוספים לצערי.
    אם זה היה תלוי בי אז המארגנים של כל עצרות המחאות היו מקפידים שבכל אירוע מחאה תמיד יופיע סופר או סופרת או איש רוח זה או אחר.
    אבל נכון לא תמיד קל לפעול ולהשיג כאלו.
    אבל שווה וחשוב לדעתי לנסות.שווה שהמאגנים של עצרות המחאה השונות יהיו תמיד בקשר עם אגודת הסופרים או איגוד הסופרים כדי לקבל שמות של יוצרים שכדאי ושווה ואפשר להזמין אותם.
    מן הראוי ששעוד אנשי רוח סופרים וכותבים יכנסו למעגל האירועים וההפגנות וידברו ובסוף ימצאו עוד ועוד אנשים מחוגי עולם הספרות והתרבות שיכולים להיות דוברים עממיים ומנהיגים.יש צורך דחוף בכמה שיותר כאלו.

  8. נכון לעכשיו כל התחזיות הפסימיסטיות התממשו.
    התברר שמר נתניהו ושותפיו מהימין הקיצוני שואפים ופועלים להביא את המדינה לרודנות נוסח הונגריה תורכיה ואיראן.
    לשם כך הם כופפו את המשטרה שהופכת למיליציה שלהם.
    מהצד השני התממשו גם כמה תחזיות אופטימיות שאיש לא העז להעלות אותן על הדעת :הציבור החילוני והימני המתון הולך ומתגבש לקהילה פעילה וחזקה שנאבקת בכך.
    התברר שהם מוכנים ל”התמרק בייסורים ” כדי להיאבק ברודנות.
    אין ספק שמר נתניהו ושותפיו מוכנים ללכת רחוק מאוד כדי להקים כאן רודנות.השאלה היא עד כמה רחוק כאשר הצבא מתפרק ובעצם אין להם גייסות להפעיל חוץ מחלקים מהמשטרה והמתנחלים ונערי הגבעות כנגד אותה קהילה עקשנית.
    השאלה הזאת תעמוד על הפרק בחודשים הקרובים.

  9. לכל אלה שעוזבים וחושבים שיהיה יותר טוב בארצות אחרות.
    יכול להיות שאכן יהיה יותר טוב בארצות אחרות.
    אבל ייתכן גם שבכלל לא.
    אירופה לא במצב טוב.
    לידיעתכם: איטליה היא כיום מדינה שנשלטת בידי מפלגה בעלת אידיאולוגיה כמו פשיסטית.
    בגרמניה הימין הקיצוני הוא כיום חזק יותר מאי פעם, מאז ימי הנאצים.
    וכך גם בצרפת.
    בספרד הימין הקיצוני התעצם מאוד. ואולי ינצח בבחירות בפעם הבאה.
    בארה”ב מנהיגת הדמוקרטיות יש סיכויים שטראמפ ינצח בבחירות הבאות והוא אינו מסתיר את כוונותיו להפוך את ארה”ב לרודנות.
    ויש שם קהל עצום שיתמוך בו.
    וכך גם במדינות אחרות.
    באירופה שהולכת ומזדקנת הימין הקיצוני רק הולך ומתעצם עוד יותר. המצב הגרוע ביותר עלול להיות בעוד כמה שנים כשיהיה מאבק בין הימין הקיצוני ובין המוסלמים שכעת מתעצמים באירופה.
    והיהודים והישראלים לשעבר ימצאו את עצמם בתווך שנואים על שני הצדדים.
    לא ממליץ על זה לאף אחד.
    עדיף שתישארו ותיאבקו כאן.
    כאן דווקא יש סיכויים טובים מאוד לנצח ולעבור למצב טוב יותר ממה שהיה.

  10. דור הלא נכון”.
    אכן.
    דעתי היא שאם כל זה היה קורה בעוד עשור או שניים חלילה “בזמן הנכון ” עם התחזקות דמוגרפית לחרדים ולחרדלים וההחלשות הדמוגרפית הצפויה לחילונים כל זה היה מתגשם להם ללא בעיות.
    החילונים והמתונים בצד שלהם “הדור הנכון ” כבר לא יהיו מסוגלים לעמוד מולם.
    וכמובן הם היו מביאים בכך על עצמם אסון יותר מאוחר.
    בבוא היום ,אולי , עוד יתברר שראש הממשלה מסיבותיו האישיות עשה טובה לכולנו שהעלה את כל זה מעל פני השטח בזמן הלא נכון עבור הדור הלא נכון.
    אני תמה אם יש כאן נוסע בזמן מהעתיד ביקום מקביל שיודע את העתיד לבוא שגרם לכך כדי למנוע אסון בעתיד.
    או שיש קבוצה ששולטת בעולם מאחורי הקלעים ( מחצית מהאוכלוסייה ברוסיה מאמינה בקיומם על פי הסקרים ) שהיא שגרמה לבעיותיו המשפטיות של ראש הממשלה ( על פי הדיווחים בני משפחתו של ראש הממשלה מאמינים בכך ) בדיוק בשביל זה,כדי למנוע את המשבר של עוד עשר -עשרים שנה.

  11. לגבי המחנה היהודי הדתי החרדלי והחרדי. התגובה הדתית-חרדית לטענות כנגדם היא כרגיל וכצפוי ההתקרבנות “תמיד שנאו אותנו תמיד ביזו אותנו,אנחנו אזרחים סוג ב’ “. וזה לא הולך להשתנות.עצתי להם :תפסיקו עם זה כי ההתקרבנות הזאת רק מזיקה לכם עוד יותר .היא מוציאה אותכם בעיני החילונים כנוכלים בזויים. ואין נוכל בזוי יותר בידי מי שרואה את הצד השני כנוכל שמציג את עצמו כקרבן מיסכן.
    זאת אחת הסיבות מדוע פרויקט השיח באוהלים כשל לחלוטין. כלל החילונים היגיעו למסקנה שהדתיים שמזמינים אותם לשיח הם רמאים.
    אבל מסופקני אם מישהו יקבל את העצה הטובה הזאת.השיטה של ההתקרבנות היא יותר מידי טובה ויעילה כדי שמישהו יוותר עליה. אבל ההרס שהיא גורמת לטוווח הרחוק הוא עצום.עדיף להיות אמיץ ולוותר על ההתקרבנות.
    נכון לא כל הדתיים ואפילו לא רובם כאלה, .אבל חלק גדול מהמגיבים והדוברים בתקשורת הם בהחלט כאלו כי הם למדו שזה עובד. וממי הם למדו ? ובכן מהיהודים חילוניים ודתיים שלאחר השואה שהיציגו את עצמם ובצדק כקורבנות אבל המשיכו עם זה הרבה יותר מידי.אז האם אתם יודעים מה קרה בעשרות השנים האחרונות ? מכיוון שזה עבד כל כך טוב אצל היהודים ההתקרבנות הזאת עוד ועוד עמים למדו את זה מהם . כי כשיש משהו טוב שעובד תמיד יקומו החקיינים
    .הפלסטינאים בראש ובראשונה “:קורבנות הנכבה” וכיום הם מציגים את עצמם בהצלחה כקורבנות אומללים הרבה יותר מהיהודים הודות לשיטה הזאת.
    אבל לא רק הפלסטינאים למדו את זה.גם הרוסים של פוטין למדו את השיטה וכיום הם לשיטתם קורבנות אומללים לא פחות מהיהודים הדתיים בישראל הנרדפים בידי החילונים והפלסטינאים, נרדפים בידי המערב. בזמן שהרוסים פולשים לאוקראינה הם מציגים את עצמם כקורבנות האומללים של דיכוי מערבי.
    האוקראינים אגב הרבה פחות .הם מציגים את עצמם כגיבורים הלוחמים על חרותם בשדה הקרב.
    את מי אתם חושבים ב יעריכו יותר בסוף? את מי שמציג את עצמו כקורבן אומלל או זה שמציג את עצמו כלוחם נועז הנאבק על חרותו ?
    יש לתשובה הזאת רלבנטיות גם לגבי היהודים הדתיים והחרדים בישראל.
    דעתי היא ששיח ההתקרבנות עומד לאבד את האפקטיביות שלו בשנים הקרובות . עמים שאכן סבלו “בשנים האחרונות ” כמו נניח האוקראינים והמינאמרים וכאלו זה יהיה עבורם אפקטיבי .עמים שסבלו לפני 75 שנים ותשעים שנה ( יהודים ופלסטינאים ) ימצאו ששוב הוא לא אפקטיבי עבורם .יהיו מספיק מתחרים בשיח הזה שסבלם הוא חדש הרבה יותר.
    האירופים בכל אופן שעומדים עבור לשליטת הימין הקיצוני כבר לא יתרשמו ממנו .הם יחשבו בראש ובראשונה על עצמם. והם לא ירצו לראות בשטח שלהם מהגרים גם כאלו שמתלוננים שהם סבלו מספיק.

  12. על המשיחיות ועל הניסיון לאנוס את אלוהים’
    מתוך דברי ההנחיה של איתי בחור בהפגנה באור עקיבא, 9.9.2023
    —-
    הארץ רותחת לקראת פסיקת בג”ץ בנושא ביטול עילת הסבירות, ואת תשומת הלב השבוע תפסה הפגנת היהדות הפונדמנטליסטית-הרדיקלית, שהוכתרה בכינוי השגוי והמטעה ‘הפגנת הימין’.
    מה שצד את עיני הציבור היו השלטים ‘יגאל עמיר צדק’, ‘כהנא צדק’, ‘עמרם בן אוליאל צדק’ ו’ברוך גולדשטיין צדק’. הם צודקים הרבה… יש להם הרבה צודקים והרבה צדיקים…
    הממד האופטימי בהפגנה שלהם היה המספר הקטן של המפגינים. אבל אסור לטעות ולחשוב, שמספרם הקטן מעיד על היותם מיעוט – ‘קומץ עשבים שוטים’ – בקרב הציבור שלה. המיעוט המתלהם הזה הוא לא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל המתון – אלא החלוץ השוטה שלפני המחנה השוטה, החלוץ האולטרא־קיצוני שלפני המחנה הקיצוני. המיעוט הזה מוערך בעיני שאר הקהילה שמאחוריו כגרעין הצרוף, האידיאליסטי, המזוקק והמעולה, זה שמוסר את נפשו על הגשמת החזון הדתי-לאומני בטהרתו, סיירת מטכ”ל של אדוני צבאות, המיעוט הזה הוא המופת, שהשאר נושאים אליו עיניים. שורפי חווארה, ואלה עם השלטים שמשבחים מחבלים יהודים, ואלה שרוצים להכניס די-9 בבג”ץ, לא רק שאינם מגונים על ידי הציבור הפונדמנטליסטי – אלא הם עמוד האש שלפני המחנה, הסמן הימני, השאור שבעיסה, מושא להערצה.
    והמחנה הזה, שהשתלט על המפד”ל כבר בשנות ה-70, החליט שימות המשיח באו ושולל את התפיסה הציונית – שארץ ישראל היא מולדת היסטורית, שבה נוכל להקים מדינה שתאפשר ליהודים לחיות בחופש, בביטחון ובכבוד. במקום זאת אנשיו אימצו תפיסה לפיה ארץ ישראל היא טריטוריה קדושה, שוויתור על חלקים ממנה הוא פגיעה בריבונות של האל ושכיבושה הטוטלי הוא תנאי לבוא המשיח.
    והאמונה האיומה הזאת – שהאדמה והמשיח יותר חשובים מבני אדם – מסתתרת מאחורי מאור פנים ונחמדות. האש הזרה הזאת יוקדת בליבם של אנשים, שקמים לעבודה והולכים לצבא ונראים נורמטיביים וסימפטיים. המחלה המשיחית-רדיקלית מקננת ברובה של מה שנקרא בטעות אנכרוניסטית ‘הציונות הדתית’.
    ולשיטתם של בעלי־ההזיה האלה, ימות המשיח כבר החלו ואי־אפשר לעצור אותם; זה מהלך הכרחי של ההיסטוריה. ואם אף־על־פי־כן המשיח מתעכב – אז הסבלנות נגמרת וצריך לאנוס את אלוהים להביא אותו. ואיך עושים את זה – גורמים לקטסטרופה.
    אנחנו נבהלים מההרס שהממשלה הזאת גורמת – ואילו הם מייחלים לו.
    אנחנו חוששים שפגיעה בבית המשפט העליון תוביל את חיילי צה”ל, אותנו, לבית הדין הבינלאומי בהאג ותהפוך אותנו לאסירים בארצנו – ואילו הם מייחלים לכך. הם רוצים שנהיה אסירים בארץ, שלא נוכל לצאת ממנה. לשיטתם, אם היהודים לא רוצים לשמור את מצוות היהדות, לרבות את מצוות יישוב ארץ ישראל – אז שבית הדין בהאג יכפה עליהם לעשות זאת.
    אנחנו חוששים מחורבן כלכלי – הם מייחלים לו.
    אנחנו חוששים מאובדן הכוח הצבאי שלנו – הם מייחלים לו.
    למה הם מייחלים לכך? כי לשיטתם, הבאת מצבנו לסף קטסטרופה קיומית – תאנוס את אלוהים להתערב ולהביא את הגאולה, שהרי לא ייתכן שאלוהים לא יציל מהכחדה את עמו הנבחר; זה ה’רציונל’ שלהם. המשיחיות שלהם היא לא תפילה מלאת כיסופים ועצב, וציפייה סנטימנטלית דביקה, עם דמעה בזווית העין, לבוא המשיח – אלא חורבן הבית השלישי.
    כאן הניגוד בינינו – הטיעונים, שאנחנו מביאים כדי לשכנע אותם לשנות את דעתם, מחזקים אותם בדעתם (אם אפשר לקרוא דעה למה שמתחולל במוח שלהם).
    התרחשות דומה אירעה בסוף ימי הבית השני – גם אז ניסו פונדמנטליסטים יהודים לאנוס את המשיח. ומה הם הביאו: חורבן, גלות, משיחיות נכזבת שהביאה לדת חדשה – נצרות, והשתלטות הרבנים על היהדות והפיכתה מתרבות שלמה לדת של חוקים הלכתיים.
    וגם כנגד הסכנה הזאת יש לפונדמנטליסטים האלה תשובה. הם מסתמכים על חז”ל ומדקלמים את המנטרה: “גאולה שלישית אין לה הפסק” (לשיטתם, גאולה שלישית זו התקופה שראשיתה בהקמת מדינת ישראל). אני צופה, שבסוף הם עלולים למאוס בציפייה למשיח שלא יבוא, להתאכזב עד כדי שבירה, לרדת מהארץ ולהתנצר.
    אז מי שרוצה להידבר עם מתנחלים ועם דתיים לאומנים, שיזכור שהקיצוניים מול בית המשפט הם לא מיעוט שוטה, הם קצה הקרחון; הם הגיצים הקטנטנים שקופצים מעל לוע הר הגעש ומסמנים את אש הגיהינום. ולראיה, שיעורי ההצבעה למפלגות האלה בכל ההתנחלויות. ולראיה, אפס גינויים לשלטים שהונפו בזכות יגאל עמיר וברוך גולדשטיין וכהנא ושאר צדיקיהם, אפס מאמרי דעה של הרבנים והעסקנים והציבור שלהם בגנות שרפת חווארה. שתיקה מחרישת אוזניים.

    האם השבוע, אחרי מופע האימים המבוהל שלהם ושל העולם הקואליציוני התחתון, שופטי בג”ץ יפסלו את ביטול עילת הסבירות וכך יקצרו את המאבק שלנו ויתנו לממשלה עילה לרדת מהעץ או שיובילו למשבר חוקתי, שייתן לצבא ולשב”כ עילה חוקית להתערב?
    אולי. אני מקווה שכן – אבל צריך להיערך גם לאפשרות שזה לא יקרה. צריך להיערך גם לאפשרות, שהשופטים ייסוגו או שהם ימסמסו את ההכרעה ויחזירו את החוק לממשלה להבהרות ותיקונים ושינויים, וירוויחו עוד זמן או יבזבזו עוד זמן, בתקווה שבינתיים יבוא המשיח או שנמשיך לעשות את העבודה במקומם.
    אז צריך לקוות לטוב אבל להתכונן לרע, להתכונן לכך שהגאולה לא תבוא ביום שלישי, לאגור כוחות ולא להתייאש אם המאבק יימשך. לנו אין משיח לסמוך עליו. לנו אסור להישבר. אנחנו לא נרד מהמקום היחידי שבו אנחנו לא מהגרים ולא פליטים, מהמדינה שבנינו כדי לחיות בחופש ובביטחון ובכבוד. אם צריך, נמשיך ונילחם – עד שננצח.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה − 1 =