פּוּסִיקֶט / דניאל עוז
לְבֶּל
כַּמָּה זְמַן לוֹקֵחַ לְעֵינַיִךְ לְהִסְתַּגֵּל לָאוֹרוֹת
שֶמִּתְחַכְּכִים בֶּעָשָן
הַתָּחוּב בֵּין פְּעִימוֹת הַקֶּצֶב
אַחֲרֵי שֶשַּׂמְתְּ עַל עַצְמֵךְ אֶת הַגּוּף
וְאֶת הַפָּנִים
וְעֵינַיִם כָּלוֹת כְּמוֹ מַחֲרֹזֶת פְּנִינִים
וַחֲשָקִים זוֹרְקִים בַּמַּחֲשַכִּים
כְּמוֹ סְדָקִים בַּאֲגַם קָפוּא
–
אֶצְבָּעוֹת גַּסּוֹת נִנְגָּסוֹת בְּתַחֲלִיף הָעוֹר
כְּשֶאַתְּ רוֹקַעַת בַּעֲקֵב הַמַּגָּף הָבוּ לִי
אֶת הַמַּגָּע הַקַּר שֶל הַשְּטָר הַמְיֻזָּע
תְּלוּיָה עַל עַמּוּד
רוֹקַעַת עַל מַסְמֵר
אֲנִי רוֹצֶה לִלְמֹד לִרְקֹד מִבְּלִי לִמְעֹד
לְהַפְשִיל אֶת הַנֶּפֶש כְּמוֹ כְּתֵפִיָּה רִאשוֹנָה
לִפְנֵי שֶאוֹרִיד הַכֹּל
יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, שיתף בתחילת השבוע ציוץ בקבוצת הטלגרם שלו, מאת העיתונאי המקורב לליכוד ארז תדמור, בגנות הרמטכ"ל הרצי הלוי. "אתה תיזכר כרמטכ"ל הכושל וההרסני בתולדות צה"ל ומדינת ישראל", כתב תדמור, ונתניהו שיתף ומחק כעבור זמן מה (בהתבסס על כתבתה של שירית אביטן כהן, ישראל היום במרשתת, 14.8.23). הפצעתו של נתניהו הבן בתקשורת הישראלית לאחר תקופה שבה שהה בחו"ל הזכירה לי את שירו של המשורר והסופר דניאל עוז, "פוסיקט", מתוך ספר שיריו החדש, השלישי, "קרנונית" (2023, הוצאת מקום לשירה, עורכת נועה שקרג'י, עמ' 45). ב"קרנונית" הכוונה ככל הנראה לצורת החיים החד-תאית הימית, אחד ממרכיבי הפלנקטון. מדוע דווקא את השיר הזה מבין 56 שירי הספר בעל האופי הביולוגי, המשלי, והאקלקטי, של עוז? משום שכזכור בשנת 2018 נחשפה הקלטה שערורייתית, מבזת נשים לדעתי, שתיעדה נסיעה של יאיר נתניהו יחד עם בנו של טייקון הגז קובי מימון, ורומן אברמוב, לימים נציגו של המיליארדר ג'יימס פאקר, בין מועדוני חשפנות בתל אביב, בהם מועדון הפוסיקט (הארץ, 8.1.2018). המועדון עצמו נסגר מאז והפך למרכז חברתי.
דניאל עוז מקדיש את שירו, בעל שני הבתים הכמעט סימטריים ו-16 הטורים, לבֶּל, כנראה חשפנית שעובדת במועדון. תוך כדי הפנייה אליה הוא חושף את עולמה כפי שהוא ניבט אליו. העולם המתואר של החשפנית הוא עולם תחליפי-חילופי, קר, מנוכר, ואכזר, שה'חשקים זורקים במחשכיו כמו סדקים באגם קפוא', ולכן סיום השיר יכול להפתיע אותנו. דווקא אחרי תיאור לבישת הגוף והפנים המלאכותיים, או בלשון המשורר "שמת על עצמך את הגוף ואת הפנים", העיניים הכלות כמו מחרוזת פנינים, תחליף העור, והמגע הקר של השטר המיוזע, מסתבר שהמשורר רוצה ללמוד גם הוא לרקוד כחשפנית, ולהפשיל את הנפש כמוה. המחשבה על המשורר כחשפנית או כחשפן, שאולי מהדהדת גם את הרומן של הסופר והמשורר אלי שמואלי, "המשורר והחשפנית" (2020, הוצאת עם עובד), מעניינת בעידן האוטוביוגרפי של השירה שבו אנו נמצאים. אבל צריך לומר שהשיר עצמו לא מתמסר לכך ומתרכז בתיאור עולמה המצמית של החשפנית.
דניאל עוז הוא משורר נפלא ומעניין שיש לו קיום עצמאי כקול אינדיבידואלי ובאותה העת מדבר בספרו המעניין על עמוס עוז כבן משפחת סופרים. אני שואל את עצמי האם הכתבה הזו משמיעה עמדה זהה לשלו או מבזה אותו. האם המשורר הוא חשפנית או רוצה להיות חשפן? האין הכותב שירה מביע את קולו ואילו החשפן אך ורק את גופו כחפץ מיני שאינו מבטא את קול התודעה המאפיין משורר? אני כמובן מעריך את אילן ברקוביץ׳ וגם מודה לו אך שואל את עצמי מדוע בחר בדימוי כל כך לא מכבד למשורר שכתב שיר אודות חשפנית ולא הלך לעסוק בחשפנות אלא כתב שיר המפורסם כעמוד בספר. ייתכן וכל הדאגה שלי לשווא וברקוביץ׳ בכלל שיקף נאמנה את כוונתו של דניאל עוז אבל לי כקורא המאמר עלו השאלות האלו והחלטתי לשתף.