הסיפור הזוכה בתחרות אדגר אלן פו 2023 לנוער: מתחיל בנפש (1849)

בתחרות סיפורי האימה הקצרים פו 2023 לכבוד א.א.פו שערכנו ביקום תרבות הגיע למקום הראשון בין סיפורי הנוער הסיפור של אריאל יונייב.

מנימוקי השופטים לבחירה בסיפור:

דירגתי במקום הראשון את הסיפור כי אני מאמין שבני האדם פוחדים ביותר לא מנהרות של דם, לא מהרים של גוויות, לא מערימות של גולגולות, אלא מהתת-מודע של עצמם – הפחד לאבד את השליטה על המוח, להגיע למצב שאתה עלול לפגוע בעצמך, בקרובים שלך. עיסוק בתת-המודע – זה המתכון הבטוח להצלחה בז’אנר…

תת המודע הוא השחקן הראשי בסיפור והמוח אינו יכול להשתלט עליו, הכל בראש, הסיפור כתוב היטב מבחינת השתלשלות העלילה, המתח נשמר עד לסוף הסיפור, וזו גדולתו של סיפור מתח ואימה.

סיפור אימה המשלב היבטים מתוך התת-מודע. הסיפור כתוב בד”כ היטב, הן מבחינה השתלשלות העלילה והן מבחינה לשונית.

אנו מביאים ראיון קצר עם אריאל ולאחר מכן את הסיפור.

אלי: מה גרם לך להשתתף בתחרות?

אריאל: נתקלתי בטופס ההרשמה לתחרות כמו במקרה, כאשר הייתי במהלך קריאה באחד הסיפורים של פו. הוקסמתי מאוד מהסגנון של פו וחשבתי לעצמי שיהיה מאתגר ומהנה לנסות לחקות את הסגנון הזה בעצמי. מה גם שחשבתי שאני עשוי להיות טוב בזה, בעיקר כי הסיפורים שלו מאוד חדרו לנפשי. באופן כללי יש לי חיבה לתחרויות כתיבה, בין היתר מכיוון שאני מרגיש שתחרותיות בריאה מוציאה את הכישרון באופן הגולמי ביותר, שזהו האופן הראוי ליצירת סיפורים איכותיים.

אלי: האם יש לך הכרות עם יצירותיו של אדגר אלן פו?

אריאל: אכן כן. קראתי מספר סיפורים קצרים ושירים פרי עטו. את דמותו של פו אני מכיר כבר הרבה זמן, כמי שנחשב למבשר סוגת המתח והמסתורין בספרות, אבל התחלתי לקרוא סיפורים שלו רק בשנה האחרונה.

סיפורים חביבים עליי במיוחד הם ‘הרציחות ברחוב מורג’, ו’איש ההמון’. הסיפור ‘הרציחות ברחוב מורג’, כמו גם סיפורים נוספים אחרים, סובב סביב דמותו של אוגוסט דופאן, שפותר שני מקרי רצח ואירוע חירום דיפלומטי כאשר הוא חמוש בנשק אחד מרכזי: השכל הישר. ‘איש ההמון’ הוא סיפור מרתק שתורם להבנה של העולם של פו. במרכז העלילה בסיפור עומד אדם שמרגל אחר אדם שנראה בעיניו כמסתורי במיוחד, ומעניק לקוראים מידע על מחשבותיו בקשר לאותו זר לאורך המעקב, עד לבירור האמת המפתיעה אודותיו. סיפור זה מוכיח שניתן למצוא מסתורין ולצלול אל הלא נודע גם באירועים יומיומיים ולא רק כאשר מדובר במקרי רצח.

אלי: מה ניסית לבטא בסיפור שכתבת ? מה הרעיון במרכזו?

אריאל: אני חובב גדול של תיאוריות פסיכולוגיות, במיוחד בתחום התת-מודע. תמיד עניינו אותי הצדדים העמוקים והסמויים שקיימים בנפש האנושית. הרגשתי שבסיפוריו של פו הגיבור המרכזי הוא למעשה השכל, על כל רבדיו. אך הרובד המשמעותי ביותר שמוצג, לפחות בעיניי, הוא התת-מודע. כזה אשר מכיל את האינטואיציה של הגיבור, שגוללת את העלילה. תת המודע מקדם אותנו מתחילת הסיפור ועד לסיומו המפתיע. בסיפור שכתבתי ניסיתי להדגיש את תפקידו של תת המודע בעיצוב האישיות של האדם באופן דרסטי, ובאופן שלטעמי הוא הקרוב ביותר לאופן שבו פו הציג את דמותו של אוגוסט דופאן – הבלש הספרותי הראשון בהיסטוריה – בסיפוריו הקצרים. הסיפורים האלו, כולל הסיפור עליו פירטתי בתשובה הקודמת, מאוד השפיעו עליי, וכמובן היו ההשראה לסיפור זה.

אלי: אתה חושב להמשיך לכתוב סיפורים?

אריאל: כתיבה זה תחביב שמאוד יקר לליבי. אני מאמין ומקווה שעוד אמשיך לכתוב 🙂
הזכייה בתחרות, ובכללי המפגש עם אדגר אלן פו, פתחו לי יריעות דמיון ותעוזה נוספות, ואני מרגיש שאני יכול לנסות את עצמי גם בבמות נוספות. סוגת הסיפור האפל גם היא קוסמת לי במיוחד, בעיקר בגלל הצד החבוי והלא-שלם שבה – בו גם ניתן חלק חשוב לאישיות המורכבת של הדמויות – ולכן אני חושב שאמשיך לכתוב גם ואולי בעיקר מסוגה זו.

אלי: יש עוד דברים שאתה רוצה לספר על עצמך ועל הכתיבה?

אריאל: את הסיפור עצמו הגשתי ממש ביום בו נסגרה ההרשמה, ונהניתי מאוד מהכתיבה שלו שהסתכמה בעיקר בלילה יצירתי ארוך אחד.
אני ממליץ לכל מי שרוצה לנסות את מזלו בכתיבה לשלוח גם סיפורים לתחרויות. שפשוט יעשה את זה בלי לשקול יתר על המידה. בעיקר כי לפעמים זה יכול להצליח יותר ממה שחושבים 🙂

אריאל מסיים במסר לקוראים: נעים מאוד לכל מי שקורא, שמי הוא אריאל יונייב ואני בוגר הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן 🐦.

מתחיל בנפש (1849)

מפקח המשטרה ג’ספר ישוב היה בכיסאו המרופד במשרדו בשעת בין ערביים, אוחז בחוזקה באצבעות כף ידו השמאלית באמצעות ידו הימנית. הוא מעך אותה על שולחן העץ המתקלף שלו והדף אותה בכוח. היא ניסתה להתנגד לו, אך הוא הצליח לגבור עליה למשך דקות ארוכות. היא ניסתה להתרומם מעצמה, אך אצבעות היד הימנית, אותם נהג המפקח לאמן מאז ימי צעירותו כלוחם מיומן, הצליחו למנוע ממנה מלבצע את זממה המיועד. כתמים כהים החלו להופיע בחליפתו ופניו היו מכוסות זיעה. הוא התנשם והתנשף, פרצופו האדים. הוא חשש שהוא מתחיל לשבור את עצמותיו ופרקיו. כך ישב שעה ארוכה עם כף ידו הלפותה בין אצבעותיו שלו. שמאלו התמלאה לפתע בכוחות על-אנושיים, והחלה להתנגד נחרצות למרותה של ימינו שרכנה מעליה למשך זמן רב, היא החלה אט-אט לעלות מעל לפני השולחן, ולבסוף שלחה ציפורן ונעצה אותה עמוק בזרתה של מי שהייתה שותפתה עד לא מזמן. המפקח הניף את ידו הימנית אחורנית באחת, ובכך השאיר לידו השמאלית די והותר זמן על מנת לשלוף נעץ חלוד מלוח השעם הסמוך, ולנעוץ אותו במהירות באחד מוורידיה הזוהרים בצבע סגול של יד ימין. דם החל ניתז, שפריץ-שפריץ, מן הווריד הפתוח. המפקח תפס את ידו הסוררת באמצעות ידו המדממת, הצמיד אותה אל מושב הכיסא, והתיישב עליה בעוצמה. הוא שלף ממחטה מאחת המגירות, בזמן שדמו הכתים אזורים נרחבים בשולחנו הצבוע צבע אורן. הוא תפס את הממחטה בצידה האחד באמצעות שיניו, הטיח את ידו בחוזקה על השולחן ואטם את אזור הדימום. הוא לא יכול היה להישאר כפוף כך זמן רב, ולכן בגמישות שלא תיאמן הצליח להעביר את רגלו הימנית אל השולחן ובאמצעותה הצמיד את הממחטה אל ידו המסכנה. כך ישב, מפוחד ומבועת, מפותל בין אבריו שלו, במראה שלא היה מבייש אמן קרקס. כך למשך מספר שעות. עם הזריחה, מרגע שהחל להרגיש את התנגדותה העזה של ידו השמאלית שנשלחה לצינוק, החל לזעוק בקריאות מצוקה אל עבר הצוהר שבחדרו. מקווה שמי מעוזריו או מתושבי הרובע יגיעו לחלצו מן הצרה שגופו הכניס אותו אליה.

הוא זעק וצעק שעות ארוכות. קריאות עורבים נשמעו מחוץ לצוהר, כאילו מנסים להשיב לו. לפתע נכנס אל משרדו אדם לבוש מעיל שחור ומשקפי שמש בעלות זגוגיות ירוקות. הוא פתח ואמר “דומני שהגעתי ברגע נכון, כבוד המפקח”.

“דופאן, זה אתה. אל אלוהים כמה טוב לראותך. אני חייב שתציל אותי!” פקד עליו המפקח.

“נראה שנקלעת למצב מתוסבך דיו, מדוע אתה בוחן כך את גמישותך?”, שאל דופאן בלגלוג.

“זו ידי השמאלית. יש לה אישיות משל עצמה. היא תוקפת כבר ימים את ידי הימנית”.

“אני מעריך שאתה קצת נסח-“, מראה ידו השמאלית של המפקח נשלפת מאחוריו ומצמידה עצמה בחוזקה אל גרונו קטע את שטף הדיבור של סר אוגוסט דופאן.

“אוי לי!!” פלט באנחה המפקח, שידו השמאלית ליפפה את אצבעותיה מסביב לצווארו. ידו הימנית ניסתה להתנגד ומשפנתה לעברה של השמאלית, זו התנפלה עליה והחלה לזרוק אותה אל לוח השעם, להרימה משם ולזורקה בשנית ובשלישית.

דופאן תפס את היד אך זו הצליחה להתנגד לשתי ידיו. כשהאחיזה השתחררה דופאן הועף אחורנית אל הקיר. הוא הרים קורת עץ מרצפת החדר, “אני מצטער על כך אדוני המפקח”. דופאן הניף את הקורה כשחקן בייסבול המניף אלה והצליח לחצוץ בין שתי הידיים. הוא תפס את היד הסוררת בנחישות והדביק אותה לקיר.

“דופאן. אנא ממך, אתה חייב למצוא לי מזור. למה כל זה בכלל קורה לי?”, שאל המפקח, כמעט בוכה.

“אני מניח שאתה ואני נמצאים בתוך סיפור אימה. הייתי בכאלו בעברי, באחד מהם נקרה בפניי לפתור תעלומת רצח כפול, ובאחר למצוא מכתב דיפלומטי גנוב”.

“על מה אתה מדבר?”.

דופאן הדליק מקטרת ונשען אחורה בכיסאו. ידו השמאלית של המפקח עודנה דבוקה אל הקיר, ומתפתלת כאסיר המנסה לחמוק משוטרים הרכונים מעליו. “תראה, זה קצת מסובך להסביר. ככה זה בסיפורי אימה. אבל אני סומך על הדמות שיצרה אותי, ועל כן אני מאמין שלקראת הסוף יתבארו לך כמה דברים”.

המפקח ניסה להבין את מילותיו ומשוויתר פנה אליו “דופאן! בסיפורים שהבאת בעצמך זה עתה גילמת את דמות הבלש, כל סיפור אימה הוא גם סיפור בילוש-“,

“אני מניח שאתה צודק”, קטע אותו דופאן.

“אתה חייב למצוא את מי שגרם לכף ידי להשתגע כך. אני סמוך ובטוח שזהו יריבי, סגן השר לביטחון פנים, שחושק במשרתי כבר תקופה. אשלם לך כל סכום למצוא אותו”.

“מדוע אתה מניח שזה הוא?”.

“אין עוד אפשרויות. הוא מחושב ובעל שנאה מספיק יוקדת לשם כך. כמו כן הוא רוקח במקצועו ועל כן ודאי שהמיס בשתייתי תרחיף עצבים מסוג מסוים”.

“הנחות היסוד שלך הן מוטעות והן מניעות אותך שלא למצוא את האשם האמיתי”, דופאן קימט את מצחו באי נוחות הניכרת לעין, והמשיך במידת מה של זלזול “אחת הסיבות שפקידי משטרה, כמוך, לא יכולים לראות הוא מכיוון שכושרכם במה שמכונה ‘יכולת הניתוח’ אינו מבוסס על ההיגיון המופשט. רוב המחלות מתחילות בנפש ועוברות לגוף. אני חושש שמא כפות הידיים שלך אינן מסוכסכות רק במציאות הנראית לעין כי אם גם במציאות נסתרת”.

“על מה אתה מדבר דופאן?”

“אמור נא לי, האם שמעת על התיאוריה של פרויד, בדבר קיומו של תת-מודע?”

“לא, מי זה?”

“פרויד אמור להיוולד בעוד כשבע שנים. הוא יגדל להיות נוירולוג מבריק וכנראה מהראשונים שיטענו להנחת היסוד שהשמעתי לך כעת. אני לא הייתי אמור לדעת זאת במידה והייתי אדם רגיל. אך עובדת היותי דמות ספרותית מאפשרת לי לקבל נופח אלוהי מסוים בדמות ידיעותיו המאוחרות של יוצרי שכותב שורות אלו”.

המפקח הביט בארשת פנים תמהה למדי בדופאן השואף ממקטרתו. “ובכן, אעשה לך סדר. התת-מודע שלך מכיל את הרצונות, הזיכרונות, והפחדים שלך. על אף שאינך שם לב אליהם, הם כאן, חיים ונושמים בכל עת. הם משפיעים על החלטותיך המודעות, על אף שהם מתקיימים במישור הסמוי מן העין. אם אתה לא מוצא את הסיבה לכל הסיבות בתוך עצמך, ברובד פנימי יותר, זה מיותר לחפש אותה במקום החיצוני לך, כמו בנחלתו של סגן השר. ההיגיון המופשט הוא האומר כך. הקשב לי, כי ניתן לעורר את תת-מודע זה”.

ידו השמאלית של המפקח השתחררה מאחיזת הדבק וזרקה בעוצמה את הימנית, שחבולה ופצועה הייתה אף שדימומה פסק, אל הרצפה, ובכך גרמה להפלת המפקח מכסאו. דופאן תפס את היד בנחישות והעמיד אותה מולו על השולחן. הוא כיווץ קלות את עיניו וניסה לבחון אותה. הוא הסתכל אל מרכז כף היד, במבט שדמה למבט שבני האדם מסתכלים זה בעיני זה. “אני רואה את זה, היא רוצה להשיב כבוד שאבד”.

“אינני מבין אותך”.

“כנראה שצדקת מפקח, לסיפור האימה הזה יש מוטיבים מהסיפור הבלשי. ניכר שכותב סיפור זה מתכוון גם לקחת אותנו אל מסע חקירות קצר בתוך זיכרונותיך”.

“זיכרונותיי?”

“תת-המודע. זכור זאת, הכל רשום וטבוע בו”.

“ואיך נגיע אליו?”

“תסמוך עליי”.

לאחר דקות מספר בהם אוגוסט דופאן נקט באי-אלו דרכי פעולה בלתי שגרתיות בעליל על מנת להשיג את מטרתו, הוא והמפקח התעוררו בלב קרחת יער חשוכה.

“האם אתה מזהה את המקום?” שאל דופאן.

“אני חושב. איפה אנחנו?”

“בתוך הזיכרונות שלך, לא היה קשה להגיע הנה. קרה מקרה ובו היד הימנית החליטה החלטה, משל לצד מסוים באישיותך המורכבת, אך היד השמאלית, משל לצד מסוים אחר בתוך פנימיותך, התנגדה לו. היד הימנית ביצעה את המעשה לבדה, והשאירה את ידך השמאלית להתמודד עם המועקה לבדה, וכעת זו התעוררה ומחפשת נקמה”.

“איך ידעת את זה?”

“זוהי דרכה של התבונה. מתוך הסתכלות על פרטי המקרה המובאים יכולתי לקחת בחשבון עילות אשר רוב החוקרים היו נוטים שלא לייחס עבורן חשיבות כלל מפאת היותן בלתי רגילות או בלתי אנושיות, בכדי לגלות עד כמה עילות אלו עולות בקנה אחד עם הסיטואציה בה עסקינן”.

המפקח החל לבכות.

“מה קרה?”

“הנה. זהו המקרה”.

דופאן נחרד מהמראה המצמרר בו מפקח המשטרה לימים, ג’ספר קריב, נע באיטיות בחורשה כאשר הוא מגלגל מריצה ובה 4 בני אדם. הראשון צווח לעזרה, אך לא נענה משעה שהיער החשיך. המפקח, שהיה אז חייל קומנדו צעיר, עילף אותו באמצעות כידון הרובה והניח את גופו המדמם על הקרקע. הוא הוציא מהמריצה שני גברים שהיו קשורים זה לזה בגבם, וממחטה עבה שנתפסה בפיות שניהם קשרה בין ראשיהם, ונתן להם לצפות בו מורט את עורו של קורבנו ושוחט אותו באיטיות. דופאן הזדעזע לראות כיצד באמצעות כידון מחודד החייל עוקר את עינו השמאלית של קורבנו, עובר לימנית, ולאחר מכן מבתר את גופתו במשך שעות ארוכות. עם תום המלאכה, ניפץ את גולגולת שניהם באמצעות ירייה בודדת. הוא הוציא מהמריצה את האדם האחרון, אישה בשנות העשרים, ואנס אותה ארוכות למשך כל שעות הלילה עד לזריחה, אז נמצאה גופתה.

המפקח הזדקף מעט ואמר, כאילו לעצמו, “אלו חברי מחתרת גרמניים. היעד שלנו כפלוגה היה למצוא ולחסל אותם. לאחר שעילפנו את רובם, הפלוגה החלה בנוהל כליאה, ואני מצידי העמסתי את ארבעת אלו על מריצה והלכתי לקרחת היער, על מנת לבצע פשעי מלחמה המוצגים. הייתי אכזרי ונמהר, הייתי צמא דם. השירות הצבאי לא צילק אותי, אישיותי הפגומה היא זו שצילקה את הצבא”.

“והנה שם”, דופאן הצביע על הרגע המכונן בו המפקח נראה, בעודו אוחז רובה ביד ימינו, דן עם עצמו האם לירות בגופת הנאנסת, לאחר שהחלה לגסוס עם הטבעתה במים, או למשות אותה מן המים באמצעות ידו השמאלית. הוא מחורר בגופה שני חורים ונמלט מהיער.

“אוכל למנוע זאת בכך שאושיט הפעם את היד השמאלית?”, שאל המפקח בהצעה.

“לא. בכדי להתרפא תוכל רק להשלים עם המעשה”.

המפקח נעתק לחלוטין ממילים ועמד בלי ניע למשך דקות ארוכות.

“המעשה הוא כתם נצחי, זה ברור. אך הוא איננו בר תיקון. כל שתוכל הוא לתת לידך השמאלית להכיר במציאות המתקבלת”.

“אז איך אוכל להשתנות?”

“כאשר לא יהיו בך עוד שני קולות מנוגדים, תוכל לצמוח שלם. כך הופכים לגיבורים”.

“או לנבלים”.

“אכן, אך לפחות שפויים. הבחירה בידך”, סיים דופאן והמשיך אל תוך היער.

“איך יוצאים מפה?”

“הגוף שלך שקוע בתרדמת על רצפת המשרד. אתה תקום בעוד כשמונה שעות”.

“ומה איתך?”

“אני? כדמות ספרותית אני לא קיים בשום מקום חוץ מבזיכרון. כאן זהו מקומי האמיתי”.

ראו גם

את סיכום “אירוע פו”