הדס מזרחי מהרהרת על החלומות ומשמעויותיהם עבורה ועבור כולם.
המערכת
הלכתי לסדנת כתיבת מסות אצל פאבלו קאצ’אז’יאן.
האיש הזה הוא בטוח חלום: יש לו שפם שחור ועבות ומסולסל בקצוותיו, ויש לו עגיל אחד ארוך וגדול, כמו של פיראטים. המילים שאמר לנו היו כמו דיבור עם היגיון של חלום. אמרתי לו כמה דברים מטומטמים שגרמו לו לצחקק, אבל אני לא חושבת שזה בגלל שהייתי מצחיקה, אלא בגלל ששתה המון יין והיה שקוע בענן אופוריה נטול דאגות.
באנגלית רצוצה סיפרתי לו על החלום שחלמתי על המשוררת נורית זרחי.
בחלום, היא ציירה ירח שהיה מנוול והכוכבים שלצדו עבדו על זמן, הם היו שעונים. סיפרתי לפאבלו שהירח עבורי תמיד היה חבר טוב ולא הבנתי למה הוא היה מנוול בחלום. אמרתי לו שהחלום אומר הרבה דברים על החיים שלי כיום ועל העבר שלי, שאני אפילו לא מודעת אליהם. ניסיתי לדבר איתו על הלא מודע הכל יכול, על הלא מודע המפלצתי. אבל פאבלו עצר אותי. אני חושבת שחפרתי לו ושכל המשתתפים השתעממו, מישהו פתח בקבוק סודה ועשה רעש של בועות, הכל היה הפרעה, אני הייתי הפרעה, ממש כמו בחלום.
פאבלו הציע שאכתוב מסה על חלומות, לנסות לברר את הדבר התמוה הזה.
אז חקרתי קצת ושאלתי אנשים אחרים מה זה חלום עבורם. רובם ענו שהחלומות שלהם הם בדרך כלל סיוטים ושהם לא אוהבים לחלום, שהיו מעדיפים לוותר עליהם, חלקם ענו שהם לא זוכרים בכלל את החלומות שלהם. לצערי, אנשים מעדיפים להחביא את החלומות שלהם כמו בעיות מתחת לשטיח.
רק למישהי אחת היתה תשובה שיכולתי להזדהות איתה, זאת אומרת, עם חשיבות החלומות בחייה. היא אמרה שהיו לה חלומות ששיחקו תפקיד מרכזי בהחלטות הכי חשובות שעשתה בחייה – הראו לה את הדרך, הראו לה גם דברים שלא ידעה על עצמה, והכינו אותה למשברים הכי גדולים שידעה – מאז שהיא זוכרת את עצמה. אולי לא בדיוק כך, אבל החלומות שיחקו תפקיד משמעותי גם עבורי, מילדות.
התשובה שלה העלתה בי זכרון חלומות מהילדות שסיפרו לי שיש לי יכולות. למשל, נהגתי בקופסת קרטון מהסופר בלי לדעת לנהוג, או שקפצתי על קיר בניין בגובה שמונה קומות, ושהייתי סופרמן. אחר כך החלומות הפכו לסיוטים, ואז לסיפורים של התגברות על קשיים, סיפורים של התאוששות מאסונות. בחלקם לא רק עודדתי את עצמי, אלא הצחקתי את עצמי, צחקתי מתוך החלום. למשל, כשגידי גוב ודני סנדרסון ניסו לעשות פוגו-רוק-כבד עם ספוג כי היו קשישים ולא רצו לחטוף בראש.
אני לא מנסה להגדיר חלום, אלא הייתי אומרת, שהכל חלום. אמנם, מישהו חשב את זה קודם, רק שבמקרה הזה, זה לא רעיון פילוסופי, אלא הלכה למעשה. בהזיות, או בטריפים, שיש לחלקנו, אנחנו חולמים וגם ערים. בניתוקים שלנו במחשבות, אנחנו חולמים וערים. ובכלל, חלומות בהקיץ, כמו שקיעה בנעימות בתוך המים, גם הם חלומות, והם מורכבים וחסרי שליטה לא פחות מחלומות הלילה. בלילות, אנחנו חולמים ורק חצי ערים, העיניים מרצדות, הגפיים זזות, אנחנו רצים ובעצם שוכבים, נופלים, ובעצם שוכבים. וחלומות הלילה אמיתיים לא פחות משאר הדברים שסביבנו, יש להם תוקף מציאותי, ואנחנו מתקשרים, מדברים, עם החלומות שלנו.
החיים שלנו, בעצמם, הם חלום הולך ומתגשם. אני בטוחה שכך אצל כל האנשים, והם פשוט מעדיפים להתגלגל בסיפור שהם מספרים לעצמם, סיפור המציאות, ולא מה שקורה הלכה למעשה, שאנחנו חולמים שחלומנו הוא התבוננות בהיותנו חולמים.
רציתי להגיד לחלום שהירח לא כזה מנוול,ושהחלומות שלי התחילו כסיוט, ומסתמנים כבעלי סוף טוב. אולי, ואולי לא. אבל אולי כן.
הדס מזרחי היא גאוות יחידה של הדאדא הפסיכיאטרי. אפילו חלומותיה דאדאדיסטיים פסיכיאטריים משמע חלומות אמנותיים.
צר לי להודיע שהסופרת הדס מזרחי עזבה את העולם הזה היום ב-24 לאוקטובר 2023 בגיל הצעיר מידי של 44.
הדס הייתה בוגרת תואר ראשון בספרות ואמנות רב תחומית (קולנוע ותאטרון) והתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת ת”א. ולאחר מכן סטודנטית לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב.
במהלך חייה הקצרים אך האינטנסיביים היא פירסמה שני ספרים :
מחר אלד קשת ( פרדס,2017)
אין צורך בראש ( פרדס, 2019)
ב-2022 הייתה מעורבת ביצירת סרט בשם “כשחיים שמוץ פגש את מיכאל זנהנדלר’על חייו של סבה ניצול שואה.
שני מאמריה האחרונים פורסמו ב”יקום תרבות “.
מותה בגיל צעיר כשהייתה מסוגלת ליצור עוד כל כך הרבה הוא מכה לכל מכריה בקהילת היוצרים ומחוצה לה.
אנחנו נזכור אותך הדס.