משה גרנות סוקר את ספרה של שישי מאיר על משפחה שמגיעה לארץ חדשה, ישראל, בשנות השישים, ומאבקה להתקיים.

המערכת

כריכת ״האוטובוס יצא מהתחנה״ של שישי מאיר
כריכת ״האוטובוס יצא מהתחנה״ של שישי מאיר

על ספרה של שישי מאיר האוטובוס יצא מהתחנה, סטימצקי 2023, 240 עמ’.

הענקתי לרשימה הזאת את השם “כנגד כל הסיכויים”, כי הספר מתאר חיים מיוסרים במשפחה שהמונח “לא מתפקדת” קטן עליה: האב הוא רודן שרב עם אשתו, מגדף אותה, ואף מכה אותה. לא רק שהוא אינו מפרנס את המשפחה, הוא אפילו גוזל את מעט הכסף שאשתו משיגה בעבודות מזדמנות. הוא בעל התנהגות שמעוררת גועל, רמאי המשלם בצ’קים חסרי כיסוי, מוכר את מה שהוא קונה בצ’קים אלה, ומפסיד את הכסף בקלפים. את בנותיו הוא שונא (כי הן בנות!), אבל את ילדי השכנה נג’את הוא מפנק. האם איבון (שם האב אינו מוזכר בספר) היא אנאלפביתית, מאמינה באמונות תפלות, אינה מסוגלת לייעץ לילדיה בהוויה החדשה בארץ. אבל היא אם מסורה, שעושה את הבלתי אפשרי למען ילדיה, משתדלת שילדיה יקנו דעת, מה שנמנע ממנה, ואפילו שוכרת מורה פרטית לאנגלית, בכסף שאין לה, כדי שהאחיות התאומות של תיקי, גיבורת הספר, ידביקו את הפער שיצרה הפנימייה בה שהו בילדותן. האם מוסרית מאוד, והדוברת, תקוה חדד (השם המלא של תיקי נודע לקורא רק בעמ’  196) – אוהבת אותה אהבת נפש (ראו עמ’ 112, 223). אני מודה שהדמות הזאת שבתה את ליבי בעיקר משום האהבה וההערכה שלה לאימה.

האח הגדול סמי הוא דמות שטנית ממש – בתחילת הסיפור אנו קוראים שהוא נמצא בקיבוץ של השומר הצעיר, ויש שמועות שהכניס נערה שם להריון. הוא מגיע הביתה ומשליט בו טרור, בעיקר כלפי הדוברת, הלא היא תיקי. הוא סוטר לה ומכה אותה באגרופים על כל מה שנראה בעיניו כחטא: על שלא הביאה ציון מאה במבחן; על כך שלדעתו העתיקה את העבודה שהכינה על סין, ולכן הוא קורע את העבודה ודורש ממנה לכתוב עבודה חדשה; היא חייבת לקבל ממנו אישור על כל דבר, ואם לא, היא סופגת מכות וגם מעצר בית למשך שבוע. הוא מתנגד שתיקי תיסע למחנה של הצופים שהמדריך מוסה מצליח להשיג לה מימון עבורו – בבית המשפחה אין אפשרות לממן מותרות כאלו, לפעמים אין כסף לקנות במכולת. תיקי נאלצת להתגנב מהבית בהיחבא, ולהיות בחרדה על מה מחכה לה מסמי משום שהפרה את פקודתו. כשהיא מגיעה הביתה, וסמי “רק” סוטר לה – היא מאושרת “שיצאה בזול” (עמ’ 113). סצינה מזעזעת מופיעה בעמ’ 125: סמי סוטר לה אינספור סטירות, ובין סטירה אחת לשנייה, הוא דורש ממנה לנשק אותו, כשהיא מסרבת, הוא מפליא בה את מכותיו.

הוא מתגלה כעבריין מין מתוחכם, גם כלפי אחיותיו, ואת זה תיקי מבינה לאחר מעשה שלו שזיעזע אותה (עמ’ 205). אמרנו רודן – הוא מכה גם את אביו ואת אימו, כלפיה הוא אפילו מאיים בסכין. כשג’ורג’י, אחיו החורג, מאחר לשלוח לו תשלום עבור נסיעות ללימודים (מדוע בכלל האח הזה חייב לממן את צרכיו?), הוא מתכונן לדקור אותו בסכין.

סמי הוא ידען בתחומים רבים, בעל השקפת עולם אתיאיסטית (בהשפעת הקיבוץ השייך ל”השומר הצעיר”), ולמרות השנאה אליו מצד תיקי, היא מעריצה את השכלתו. אבל ההתנהגות ההפכפכה שלו אינה מאפשרת לו להתמיד בשום מקום: מהקיבוץ נפלט בעטיו של מעשה ביש; את הלימודים להשגת תעודת בגרות הפסיק מסיבה לא ידועה; כך גם לימודיו בבית ברל בקורס מדריכים. בשירות הצבאי הוא מיד נענש בכלא, ותיכף הוא נפלט גם משם. יש רק מקום אחד שבו הוא מתמיד ועושה בו חיל – כעסקן פוליטי במפלגת חירות, כשהוא מחקה את טון הדיבור של מנחם בגין. בתחכום ראוי להתפעלות, המחברת מרמזת רמז מוצנע לקורא.

כשיש רקע כזה, החברה מצפה לילדים שמתדרדרים לפלילים, לבנות שבורחות מהבית. והנה, תיקי, המעריצה את ידענותו של סמי, אבל שונאת אותו שנאת מוות (כלפי אביה היא אפילו מדמיינת אפשרות להרעילו, עמ’ 23), מצליחה לתמרן בתוך הסביבה הבלתי אפשרית הזאת, מצליחה להוסיף דעת, למרות שאין ביכולתה לרכוש אפילו את ספרי הלימוד, מצליחה לממן לעצמה בגדים, וגם לתפור לעצמה (הבגד האחרון שזכתה לקבל מהוריה היה בגיל שבע). היא מצליחה להיות תלמידה מצטיינת, שזוכה למענק ללימוד ללא תשלום בפנימייה יוקרתית בירושלים. היא מרבה לשאול ספרים בספרייה, וקוראת אין ספור ספרים – בעיקר כשהיא ב”הסגר” בפקודת אחיה הדיקטטור – אזכיר את מקצתם: “וינטו ויד הנפץ” מאת קארל מאי; “בית ממכר עתיקות” של צ’ארלס דיקנס; “כלבם של בני בסקרוויל” של ארתור קונן דויל; “נשים קטנות” של לואיזה מיי אלקוט; “טרגדיה אמריקאית” של תיאודור דרייזר; “מרד הנפילים”, “כמעיין המתגבר”, ו-“אנו החיים” מאת איין ראנד; “הנפש הקסומה” מאת רומאן רולאן; “מרג’ורי מורנינגסטאר” של הרמן ווק; “החדר דמוי L” של לין ריד בנקס. אני בטוח שזאת לא כל הרשימה.

בספר הזה, שעלילתו מתרחשת בעיירה ליד חיפה (אולי מגדל העמק?), יש המון אלימות, ולא רק במשפחה של תיקי: אביה של רוזי, חברתה הטובה של תיקי, שנטרפה עליו דעתו בעקבות אימי השואה, מכה את אשתו ואת בתו. יש גם שתי נשים שסוטרות לתיקי, וגם הן מאופיינות כחולות נפש.

אני חייב לפתוח סוגריים כדי לנסות להבין מניין הרעיון המעוות הזה שגברים נועדו לשלוט בנשים, לרדות בהן, ולמנוע מהן השכלה, כמו שקרה לאימה של תיקי (ראו עמ’ 213), ולשאר הנשים בעיראק, ובעצם ברוב החברות המסורתיות במרחב המונותיאיסטי? זאת שאלה שאינה מנוסחת כך בספר, אבל היא בהחלט צפה ועולה מעלילתו. ובכן, די להציץ בכתבי הקודש כדי להבין את המקורות לחוסר הצדק הנורא הזה: התורה פותחת בהיגד המזעזע “אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך” (בראשית ג’ 16); האישה בתורה היא חלק ממלאי הרכוש של הבעל (שמות כ’ 17); אב רשאי למכור את בתו לעבדות עולם (שמות כ”א 7); חז”ל מנעו מנשים לימוד תורה כי “כל המלמד בתו תורה, מלמדה תפלות” (סוטה ג’ ד’); והקוראן המונותיאיסטי מרשה לבעל להכות את האישה (סורה ד’ 39-38); הרמב”ם, הנשר הגדול, הולך בעקבות הקוראן ומרשה לייסר את האישה בשוט אם היא לא ממלאה את חובותיה כשיפחה (משנה תורה, סדר נשים, הלכות אישות, פרק כ”א, הלכות ג’ י’). מתי הזוועה הזאת החלה להתפוגג? כאשר אנשים נאורים החלו להשתחרר מכבלי הדת.

סגור סוגריים: תיקי שבספרנו שייכת לדור הנאור הזה, וגדולתה בכך שהיא מצליחה לשאוף אל האור בעולם אטאוויסטי אפל.

ב”הווה” של עלילת הספר המשפחה מתגוררת כבר בשיכון, אבל מדי פעם אנו מוצאים זיכרונות מהמעברה, וכמי שחווה בעצמו שהייה של מספר שנים במעברה (אוהל, צריפון, צריף), אני מעיד שהתיאורים הם אמיתיים (בתי שימוש משותפים מטונפים, רחצה לעיני כול בגיגית, וכו’).

הכול מודים שקליטת היהודים שעלו מארצות האסלאם הייתה קשה יותר מקליטתם של היהודים שעלו מאירופה, והסיבות ידועות: שפת הדיבור שלהם הייתה ערבית, שפתו של האויב המר שלא מכבר רצה להשמיד את מדינת ישראל שרק נולדה; שפת הדיבור של העולים מאירופה הייתה יידיש, שרבים מהוותיקים שלטו בה, למרות שנלחמו נגדה (“עברי דבר עברית!”); וגם הנשים האירופיות ידעו קרוא וכתוב, כי חלקן הגדול השתחרר מכבלי הדת (ברור שבעולם החרדי האירופי לא שמעו על כך!). הקליטה הלא פשוטה של יוצאי ארצות האיסלאם גרמה שמשכילים (רבים מדיי!) ראו באשכנזים אויב שיש ללחום בו עד חורמה, ואזכיר שלושה מתוך עשרות: סמי מיכאל שצייר את האשכנזי ב”שווים ושווים יותר” בציור שטירמרי ממש; שלמה צדוק הצהיר שהוא עומד לירות בכל אשכנזי שיפגוש ברחוב; סמי שטרית, כתב בשיר שהוא מזלזל במנהיגים האשכנזים, ומעדיף לנשק את ידו של מלך מרוקו. וזאת רשימה חלקית מאוד! בספר שלנו, לא רק שאין איבה כלפי האשכנזים, אלא ההיפך הוא הנכון: החברה הכי טובה של תיקי היא רוזי, שהוריה שורדי השואה עלו מפולין; אחיה הרודן של תיקי מושווה למקס האשכנזי, שעלה מרומניה, שהוא אדם מתון, שתיקי קצת מאוהבת בו, והוא מלמד אותה פינג-פונג ושחייה. כן, יש רק פרחח אחד בבית הספר, בשם יותם, שסבור כי המזרחים הם ערבים כי הם שחומי עור.

הקורא מייחל לכך שהגיבורה תזכה לגמול על סיבלה, על תושייתה, ועל התגברותה על הררי קשיים, ואמנם “הסוף טוב”, אבל לא בתבנית של סופי טלנובלות: היא מצליחה לשחרר את יעל אחותה מטראומת הילדות שגרם לה סמי, והשחרור הזה מפסיק את הגמגום ממנו סבלה מאז שסמי פגע בה; תיקי מחליטה לא ללמוד בפנימייה היוקרתית בירושלים, למרות שזכתה בסטיפנדיה לשם כך, וזאת משום שהיא מבקשת להגן על אחותה הקטנה, ואם יהיה צורך היא אף תפנה למשטרה. וכן, גם המחזור מיוחל פוקד אותה, אמנם באיחור, בגיל ארבע-עשרה, אבל זה איננו מפחית מקורת הרוח שלה.

היצירה בנויה לתלפיות, וממש לא להאמין שזה הרומן הראשון ששישי מאיר פרסמה, הגם שפרסמה קודם דברי ספרות, שירה וספרי ילדים ונוער.

צפו בשיחה עם שישי מאיר על ספרה:

הפוסט הקודםבני דודנו אבותינו ואנחנו
הפוסט הבאקיצור תולדות המחלוקת
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 + 20 =