אברהם שלונסקי בארץ עוץ

משה גרנות על הניתוח שעשתה חוקרת הספרות חגית הלפרין למחזמר הידוע ביותר של המשורר אברהם שלונסקי, “עוץ לי גוץ לי”, שהוא מחזה הילדים הידוע ביותר בתיאטרון העברי ובספרות העברית בכלל.

המערכת

הספר שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי מאת חגית הלפרין (רסלינג 2023, 127 עמ’) הוא ספרה הרביעי של פרופ’ חגית הלפרין על אברהם שלונסקי. קדמו לו מעגבנייה עד סימפוניה (1997) על השירה הלא קנונית שלו, המאסטרו (2012) על חייו ויצירתו, והבריחה מן הארמון המכושף (2021) על בני טיפוחיו של שלונסקי מדור תש”ח ודור המדינה, שרובם מרדו בו. הבקיאות הגדולה של חגית הלפרין ביצירתו של איש מרכזי זה בספרות העברית החדשה מצביעה על אהבתה ליצירתו ולאישיותו. למרות עמדתו הפוליטית הקשה לעיכול (תמיכה בברית המועצות של סטלין), הקורא בספריה של חגית הלפרין איננו יכול שלא להתרשם, לא רק מהסגולות הפיוטיות והלשוניות שלו, אלא גם מתכונות אופיו, כמו העובדה שבאצילותו הבליג ולא נטר לאלה שנזקקו לאכסניות ולמנטוריות שלו, ובגדו בו, וגם השמיצו אותו.

לספר שלפנינו אין יריעה רחבה כמו לספריה הקודמים של הלפרין, והוא מטפל רק ביצירה אחת של שלונסקי – המחזה “עוץ לי גוץ לי”, שעלה על בימת הקאמרי ב-15.12.1965, בבימויו של יוסי יזרעאלי, ובהלחנתו של דובי זלצר. את השלד למחזה שאל שלונסקי מהאגדה האכזרית של האחים גרים “רומפלשטילצכן”, שעניינה שקריו של טוחן על כך שבתו מסוגלת להפוך קש לזהב, מה שמעמיד את הבת בסכנת מוות, וטרול נורא מוכן לסייע בכישופיו להפוך קש לזהב, ובתמורה הוא רוצה לקבל את הבן שייוולד לבת הטוחן, אם היא לא תצליח לנחש את שמו של הטרול. הסוף, כצפוי באגדה, הוא טוב.

כאמור, האגדה הזאת היא בבחינת שלד עליו בנה שלונסקי מחזה מקורי לגמרי המיועד לילדים. לטרול האיום מהאגדה קוראים במחזה “עוץ לי גוץ לי“, אבל שמו הוא הרי סוד כמוס עד סוף המחזה, וכן הטרול כאן, “האישון”, איננו לגמרי מנוול כמו באגדה, ומסתבר שכל הנפשות הפועלות הן גם רעות וגם טובות, גם טיפשות וגם חכמות, כלומר, אחד האלמנטים העיקריים של האגדות – ציור הגיבורים ב”שחור לבן” – אינו קיים במחזה.

המחזה מתחיל בבוקר (איחולי “בוקר טוב” לדמויות הפועלות) ומסתיים בערב, כלומר במסגרת הזמן שהייתה מקובלת במחזה היווני הקלאסי. אבל העלילה ב”מציאות” משתרעת על פני למעלה משנה, שכן מסופר על הניסיונות של בת הטוחן לנחש את שמו של “האישון”, ההצלחה שלה, החתונה של המלך עם בת הטוחן, ולידת בנה. בניגוד לאגדה, המחזה אופטימי, גדוש בהומור, והוא ממש קוטבי לשירה של שלונסקי בקובצי השירה שלו “דווי”, “בגלגל”, אבני בוהו” – בשירים שבקבצים אלה מתואר עולם מלא סבל.      

המחברת מונה את היוצרים עמם מתכתב שלונסקי, ושעם הגיגיהם על דרכי היצירה עבור ילדים הוא מזדהה, הלא הם אלכסנדר בלוק ומקסים גורקי. שלונסקי הביע הערצה גם להנס כריסטיאן אנדרסן וברטולד ברכט (שלונסקי תרגם את “אופרה בגרוש”, והמחברת מצביעה על כך שב-“עוץ לי גוץ לי” יש נימה טרגית-רומנטית מעורבת בסאטיריות ופרודיות כמו אצל ברכט). המחברת מוצאת במחזה זה גם השפעה של “הקוסם מארץ עוץ” מאת פרנק באום. התפלאתי לקרוא בספר שאחד המנטורים של שלונסקי באשר לכתיבה לילדים היה, בנוסף לאנדרסן וברכט שהוזכרו לעיל, גם ח”נ ביאליק, ואני הרי זוכר ששלונסקי היה בין המורדים בפואטיקה של ביאליק, ומאמריו ב”כתובים” גרמו לכך שביאליק ואוהדיו נאלצו לייסד כתב-עת חדש לאגודת הסופרים – “מאזנים”. אבל אני, כמובן, מאמין לחגית הלפרין, שלא ניתן להתחרות בידע שלה לגבי מושאי כתיבתה.

הספר מצביע על ארמזים מתוך פרשת בראשית (היוצר בעצמו הוא מעין בורא עולם ביצירתו), מגילת אסתר (מלך עוץ דומה בטיפשותו לאחשורוש), וגם רמזים לאקטואליה: המלך מעודד ילודה, כמו בן גוריון, מדבר הרבה על ביטחון, ומנסה לבטל את הגירעון בתקציב בקש וגבבה בתקווה שייהפך לזהב. המחברת משווה את הרמזים האקטואליים, של ביקורת (רכה!) על שלטון מפא”י (שלונסקי היה מפ”מניק) ב”עוץ לי גוץ לי” לשבחים המרומזים במחזה שהוצג במקביל באותה התקופה “שלמה המלך ושלמאי הסנדלר” (מאת סמי גרונמן בתרגום ועיבוד של נתן אלתרמן), לבן גוריון – במחזה הזה נופרית המצרית מציעה להרוג את הסנדלר הדומה למלך, ואילו בת-שבע הישראלית קובעת שהמלך אינו דיקטטור, והוא חייב להישמע לחוק ולבית המשפט. כלומר, שבחים מרומזים על יתרון המשטר בישראל לעומת המשטר במדינות הסובבות אותה.

המחברת מצביעה על החידות והבדיחות המשובצות במחזה, ועל שיתוף קהל הילדים באמצעות פנייה ישירה של הגיבורים אל הקהל. וכמובן, מוזכרות הפלאות ששלונסקי חולל בלשון הרפליקות של הגיבורים. לכך מצטרפות אהבתו הגדולה לעולם האגדות, עולם של סוד וחידות שהציוויליזציה גרמה, לדעתו, להתפוגגותו, ואהבתו הגדולה לתיאטרון ולעולם הילדי, עולם שצריך להתייחס אליו בכובד ראש, כפי שטענו היוצרים הנערצים עליו – אלכסנדר בלוק ומקסים גורקי. וכן, שלונסקי סבר שילדים מסוגלים להתמודד עם ווירטואוזיות לשונית, כי הם מבינים את המילים הקשות מתוך ההקשר.

הספר מזכיר את מבקריו של המחזה הזה, ביניהם אלי אשד, אמיל פוירשטיין, בן עמי פיינגולד, עזרא זוסמן, בועז עברון, סבר פלוצקר, ומבקר עלום שם שפרסם ביקורת ב”העולם הזה”. רבים סברו כבר אז שלשונו של שלונסקי קשה מדי לילדים, וכצפוי, שלונסקי צדק, קהל הילדים נהר אל ההצגה, והילדים נענו בהתלהבות לפניות הגיבורים אליהם בבדיחות (איך מבדילים בין אווז לאווזה?) ובחידות (מה זה בן אדם מלא חורים, אבל איננו בן חורין?). שלונסקי מתגלה במחזה הזה כאלכימאי ההופך בדותא ליצירת זהב, כפי שבאגדה הטרול מסוגל להפוך קש לזהב.

כמו בספריה הקודמים של חגית הלפרין, גם בספר הזה, למדתי על פן מיוחד ביוצר רב מעש ויצירה – “האלכימאי” אברהם שלונסקי. כי עם הידע שלה בכל הנוגע ליצירתו של שלונסקי (כמו גם בנוגע ליצירתו של אלכסנדר פן) – אינני מאמין שיש מישהו שיכול להתחרות.

קיראו גם

ד”ר אלי אשד על תולדותיו של “עוץ לי גוץ לי”