כריכת ״קשה להיות אל״ של האחים סטרוגצקי בעברית בתרגום דוד ישראל ארונשטם
עטיפת מהדורה רוסית של “קשה להיות אל”

קשה להיות אל (трудно быть богом, Трудно быть’ богом) פורסם לראשונה בשנת 1964, בדיוק בתקופה שבה השלטון הסובייטי השליט, לאחר תקופה קצרה של חופש יחסי, צנזורה מהודקת, שמאלצת את הסופרים להסוות את הביקורת שביצירותיהם על ידי מעבר לתקופות אחרות, שימוש בהקבלות למשטרים אחרים, ושפה איזופית. כך נולד ספרם של האחים ארקדי ובוריס סטרוגצקי, שני סופרי המדע הבדיוני הסובייטים המפורסמים ביותר, שהפך למופת של מדע בדיוני ופרשנות חברתית.

עם פרסומו הספר “זכה” לביקורות שהאשימו אותו בסוריאליזם וב”פורנוגרפיה” (!), אבל זכה גם למאמר הגנה מסופר המדע הבדיוני הידוע איבן יפרמוב, מחבר “גלקסיה אנדרומדה”, ששיבח אותו.

הספר הפך לרב מכר מפורסם בברית המועצות ובמזרח אירופה, ותורגם גם לשפות מערביות, ובראש ובראשונה לאנגלית ב-1973 עם ההפשרה ביחסי ארה”ב ברית המועצות.

הוא הועלה על הבמה כמחזה בידי האחים ב-1989 והוסרט פעמיים, ב-1989 וב-2013 (ראו מקדימונים בקישורים למטה).

פוסטר הגירסה הקולנועית הראשוינה של “קשה להיות אל” מ-1989

בתרגום הראשון לעברית מתעוררים לחיים העולם העשיר, הדמויות המורכבות, והביקורת הבלתי מתפשרת על הטוטליטריזם, שאפיינו את המקור הרוסי. רלוונטי היום כפי שהיה כאשר פורסם לראשונה, קשה להיות אל מוכיח את עצמו כקלסיקה על־זמנית, ומשמש תזכורת מצמררת לסכנות העומדות בפני האנושות בכל זמן.

מתרגם הספר דוד ישראל ארונשטם זכה בשנת 2021 לציון לשבח במסגרת הפרס למתרגמים בראשית דרכם ע״ש סוניה ברשילון על תרגומיו בספר “זה לא יותר חדש לחיות: שירים מאת סרגיי יסנין” שראה אור בהוצאת קתרזיס. בשנת 2022 יצא לאור בתרגומו “הסגן נים” מאת יורי טיניאנוב, גם כן בהוצאת קתרזיס.

ספר זה פותח סידרה ראשונה בהוצאת קתרזיס בשם “אטלנטיס”. סידרה זו היא שיתוף פעולה בין המתרגם לקתרזיס, והיא תביא לקהל הקוראים הישראלי ספרות בדיוניות וספקולטיבית מרחבי העולם. הספר הבא בסדרה צפוי להיות “הלוחש בחושך” מאת ה.פ. לאבקרפט, גם כן בתרגום ראשון לעברית.

המערכת

כריכת ״קשה להיות אל״ במהדורה אמריקנית

מדוע קשה להיות אל הקדמה מאת המתרגם דוד ישראל ארונשטם

הופעתו של הרומן “קשה להיות אל” בשנת 1964 סימנה את תחילתו של שלב חדש ביצירתם של ארקדי נתנוביץ’ סטרוגצקי (1925 – 1991) ובוריס נתנוביץ’ סטרוגצקי (1933 – 2012). זו הייתה התקופה שבה נגוז החלום על עתיד פוסט־סטליניסטי ורוד, ובצמרת השלטון הסובייטי, השפעתה הגוברת של קבוצת פוליטיקאים על מזכיר המפלגה חרושצ’וב איימה להחזיר את זוועות הטרור הגדול של שנות השלושים. רבים זכרו היטב את המעצרים באישון לילה של חפים מפשע, דיכוי התרבות ביד קשה, פולחן האישיות של “שמש העמים”, ואת תחושת האימה התמידית. מול האסון שאיים לחזור, היוצרים החליטו לבחון סוגיות קשות שהודחקו מיצירותיהם עד כה, וראיית העולם הספרותית של האחים סטרוגצקי איבדה לעד מהאופטימיות הנאיבית שלה.

האחים הסופרים, אשר כתבו עד לאותה נקודה בעיקר סיפורי מדע בדיוני שהיו רוויים בהרפתקאות, בהקרבה, ובגבורה, בעולם עתידני שבו הקומוניזם ניצח את הקפיטליזם והביא שפע וקדמה לעולם, החליטו לבחון בעין בלתי מתפשרת את הקיום תחת דיכוי שלטוני, ואת האתיקה המורכבת שכרוכה בו. הססגוניות והמורכבות שאפיינו את כתיבתם של האחים סטרוגצקי כבר מיצירותיהם המוקדמות, נרתמו מעתה לניתוח מעמיק של החברה הסובייטית ועתידה המשוער.

מכיוון שתחת הצנזורה המתהדקת לא ניתן היה לפרסם יצירות שהכילו תוכן שנתפש כאנטי־סובייטי, הסופרים נאלצו להסוות את הביקורת שביצירותיהם על ידי מעבר לתקופות אחרות, שימוש בהקבלות למשטרים אחרים, ושפה איזופית.

“קשה להיות אל” הוא רומן הרפתקאות שבמרכזו היסטוריון מהעתיד הקומוניסטי אשר נשלח לאסוף מידע על החיים באַרְקָנָר, ממלכה הממוקמת על כוכב־לכת מרוחק ששרוי עדיין בעיצומה של תקופת ימי הביניים. ההיסטוריון, אַנְטוֹן (דון רוּמָטָה, כפי שהוא מכונה בארקנר), נדרש לתעד את המתרחש ולא להתערב יתר על המידה. אולם כשהממלכה מתחילה להתדרדר מאכזריות ימי־ביניימית טיפוסית לפשיזם של ממש, הוא לא מסוגל לשבת בחיבוק ידיים. הוא מציל את אנשי הרוח הנרדפים, מסייע למדענים מנוצלים להימלט מטלפיהם של חיילי הסער האפורים, וחותר תחת שלטונו של דון רֶבָּה, המנהיג הפשיסטי הנחוש להשמיד את מעט הכישרון והדעת שנותרו בגבולות הממלכה. חבריו ההיסטוריונים מסרבים להאמין שמשהו יוצא דופן מתרחש בארקנר, והוא נותר לבד עם התחושה הקשה שאסון נורא עוד יותר עומד להגיע. בינתיים, ספקות מכרסמים בו, האם הוא עושה מספיק? האם בכלל ניתן לעצור את המתרחש?

“קשה להיות אל” תופס את מקומו הראוי על מדף יצירות המופת של האחים סטרוגצקי, מהן, למרבה הפליאה, תורגם לעברית עד כה רק הספר פיקניק בשולי הדרך (זמורה־ביתן, 1999) (שעליו קיראו ב”יקום תרבות” כאן).

לא ברור מדוע קורפוס זה, המתאפיין בגיוון ז’אנרי, עושר יצירתי בלתי נדלה, ופופולריות על־זמנית בקרב הקהל הרחב, זכה לעניין כה מועט מצד הוצאות הספרים בישראל. ניתן רק לשער שהסיבה היא הטענה המצערת והנפוצה עד היום, כי ספרות ספקולטיבית היא בידורית גרידא ונטולת עומק אסתטי. “קשה להיות אל” הוא דוגמה מובהקת לעוצמה הייחודית של הז’אנר בוויכוח ארוך השנים על הערך של ספרות ספקולטיבית. במשך כמעט שישים שנות קיומו, הרומן זכה להצלחה בקרב הקוראים והמבקרים, עובד פעמיים לקולנוע, וקיבל מעמד של יצירה קלאסית בפנתיאון של הספרות הספקולטיבית.

“קשה להיות אל” מגיע לשפה העברית בשעה שהדילמה האתית הנצחית, זו העומדת במרכז הרומן, מתי וכיצד ראוי לפעול על מנת לעצור את התדרדרות החברה אל עבר פשיזם, מרגישה רלוונטית מתמיד. אנו נאלצים לשאול את עצמנו, מה אנחנו היינו עושים במקום אנטון, אולם המטרה של הרומן אינה להכריע בסוגייה, אלא לחשוף שוב את ממדי הסבל האנושי ואת הקשיים העומדים בפני מי שמחליט להתמודד איתו.

כריכת הוצאה אחרת של Hard to Be a God באנגלית

קשה להיות אל: פרק ראשון

כאשר רוּמָטָה חלף על פני קברו של מִיקַה הקדוש, השביעי והאחרון לאורכה של דרך זו, היה כבר חשוך מאוד. סוס ההרבעה החָמָחַָרִי המהולל, שנלקח מדוֹן טָמֵאוֹ תמורת חוב קלפים, התברר כגרוע ביותר. הוא התכסה בזיעה, שחק את פרסותיו ונע בטפיפה מסכנה ובלתי יציבה. רוּמָטָה לחץ את ברכיו אל צידי הסוס והצליף לו בין האוזניים עם הכפפה, אך הסוס רק נענע את ראשו בדכדוך בלי להגביר את הקצב. לצד הדרך השתרעו שיחים הדומים באפלה לתימרות עשן קפוא. זמזום היתושים היה בלתי נסבל. בשמיים העכורים רעדו כמה כוכבים עמומים. רוח קלה נשבה בפרצים, חמה וקרה בו־זמנית, כמו תמיד בסתיו של הארץ סמוכת הים הזו, עם ימיה המחניקים והמאובקים וערביה הצוננים.

רוּמָטָה הידק את הגלימה סביבו ועזב את המושכות. לא הייתה סיבה למהר. נותרה שעה עד חצות והיער המשהק כבר בלט מעל האופק בפס שחור משונן. בצדדים השתרעו שדות חרושים, ביצות מסריחות מחלודת מוות נצנצו תחת הכוכבים והשחירו תִלִים וכלונסאות מרקיבים מימי הפלישה. הרחק משמאל הבזיק וכבה אור קודר. ככל הנראה, כפר קטן עלה באש, אחד מתוך אותם אין־ספור כפרים זהים ששמותיהם – בית־מוות, גרדומים, הר־גזל – שונו לא מזמן בצו מלכותי לרצוי, פורה ומלאכי. על פני מאות מַיְלים, החל מחופי המֵצַר ועד הסָיְיבָה של היער המשהק, השתרעה הארץ הזו, מכוסה בשמיכה של ענני יתושים, שסועת גיאיות, מוצפת בביצות, מוכת קדחת, מגפות ונזלת מסריחה.

בעיקול הדרך, התנתקה מהשיחים דמות כהה. הסוס נבהל, ראשו נרתע לאחור. רוּמָטָה תפס את המושכות, משך מעלה מתוך הרגל את התחרה על ידו הימנית והניח את כף ידו על ידית החרב, סוקר את החשכה.

האדם שבצד הדרך הוריד את כובעו. “ערב טוב, דוֹן נאצל”, הוא אמר בשקט. “במחילה ממך”.

“במה העניין?” שאל רוּמָטָה, כורה אוזן.

אין מארבים חרישיים. את השודדים מסגירה חריקת המיתר, חיילוני הסער האפורים מגהקים באופן בלתי נשלט מהבירה הדוחה, אנשי מיליציות הברונים מחרחרים באפם בתאוות בצע ומרעימים בנשקם ואילו הנזירים ציידי העבדים מתגרדים בקול. אולם בשיחים שרר שקט. נראה שהאדם הזה אינו שודד. הוא גם לא הזכיר שודד. עירוני קטן ומלא, לבוש בגלימה זולה.

“הרשה לי לרוץ לצידך?” הוא שאל, קד.

“רשאי”, אמר רוּמָטָה, מנענע את המושכות. “אתה יכול להיאחז בארכוף”.

העירוני הלך קרוב. הוא החזיק את הכובע בידו, ועל פדחתו בהקה קרחת ניכרת. כנראה מנהל משק, חשב רוּמָטָה. הוא עובר בין ברונים וסיטונאי־בשר ורוכש פשתן או קַנַבּוֹס. מנהל משק אמיץ למדי… ואולי, הוא בכלל לא מנהל משק. אולי איש־ספֶר. פליט. מנודה. רבים מהם נודדים כעת בדרכים בלילה, יותר ממנהלי משק. ואולי הוא מרגל.

“מי אתה ומאיפה?” שאל רוּמָטָה.

“קוראים לי קִיאוּן”, אמר בצער העירוני, “אני בדרכי מאַרְקָנָר”.

“נמלט מאַרְקָנָר”, אמר רוּמָטָה, מתכופף.

“נמלט”, הסכים בעצבות העירוני.

תימהוני, חשב רוּמָטָה. או שבכל זאת מרגל? צריך לבדוק… אך למה בעצם צריך? מי צריך? מי אני שאבדוק אותו? לא מתחשק לי לבדוק אותו! למה שלא פשוט אאמין לו? הינה הולך לו עירוני, בבירור איש־ספר, נמלט על נפשו… הוא בודד, מפוחד, חלש, הוא מחפש הגנה. נקרה בדרכו אציל. אצילים מחמת טיפשותם ויהירותם לא מתמצאים בפוליטיקה, אך חרבותיהם ארוכות והם לא אוהבים את האפורים. למה שהעירוני קִיאוּן לא ימצא הגנה נטולת אנוכיות אצל אציל טיפש ויהיר? וזהו. אני לא אבדוק אותו. אין לי סיבה לבדוק אותו. נדבר, נעביר את הזמן, ניפרד כידידים…

“קִיאוּן…” הוא אמר. “הכרתי קִיאוּן אחד. מוכר שיקויים ואלכימאי מרחוב הפח. אתה קרוב משפחה שלו?”

“לרוע המזל, כן”, אמר קִיאוּן. “אומנם, קרוב רחוק, אך להם זה לא משנה… עד לצאצא השנים־עשר”.

“ולאן אתה בורח, קִיאוּן?”

“לאנשהו… כמה שיותר רחוק. רבים בורחים לאִירוּקָן. אנסה גם אני לאִירוּקָן”.

“כן, כן”, אמר רוּמָטָה. “ואתה הנחת שהדוֹן הנאצל יעביר אותך דרך המחסום?”

קִיאוּן לא ענה.

“או שאולי אתה חושב שהדוֹן הנאצל לא יודע מי הוא קִיאוּן האלכימאי מרחוב הפח?”

קִיאוּן שתק. אני סוטה מהנושא, חשב רוּמָטָה. הוא נעמד על הארכופים וקרא, מחקה כרוז בכיכר המלך, “הואשם ונמצא אשם בפשעים נוראיים ובלתי נסלחים נגד האל, הכתר והשלום”.

קִיאוּן שתק.

“ומה אם הדוֹן הנאצל מעריץ את דוֹן רֶבָּה? מה אם הוא בכל ליבו מסור לדין האפור ולעיסוק האפור? או שאתה סבור שזה בלתי אפשרי?”

קִיאוּן שתק. מתוך החושך שמימין לדרך הופיע צל גרדום שבור. גופה עירומה, תלויה מהרגליים, בהקה בלבן תחת הקורה. אאח… גם ככה שום דבר לא הולך, חשב רוּמָטָה. הוא ריסן את הסוס, תפס את קִיאוּן בכתפו וסובב אותו עם הפנים אליו.

“ומה אם הדוֹן הנאצל יחליט לתלות אותך ממש עכשיו לצד הנווד הזה?” אמר, בוחן את הפנים הלבנות עם בורות העיניים החשוכים. “בעצמו. במהירות ומיומנות. על חבל אַרְקָנָרִי חזק. בשם האידיאל. למה אתה שותק, קִיאוּן המשכיל?”

קִיאוּן שתק. שיניו נקשו והוא התפתל חלושות תחת ידו של רוּמָטָה כמו לטאה מעוכה. לפתע, משהו נפל בהתזה קולנית אל תוך התעלה שבצד הדרך ומייד, כאילו בשביל להשתיק את הקול, הוא צעק בייאוש, “נו, תלה! תלה, בוגד!”

רוּמָטָה הרגיע את הנשימה ושחרר את קִיאוּן.

“התלוצצתי”, הוא אמר, “אל תפחד”.

“שקר, שקר…” מלמל קִיאוּן, מייבב. “בכל מקום שקר!”

“בסדר, אל תכעס”, אמר רוּמָטָה. “עדיף שתרים את מה שזרקת שם, זה יירטב”.

קִיאוּן עמד זמן־מה, מתנדנד ומייבב, טפח עם כפות ידיו על גלימתו בחוסר מטרה ואז נכנס אל תוך התעלה. רוּמָטָה המתין שפוף בעייפות על האוכף. אם כך, זו הדרך, חשב, אם כך, פשוט אי אפשר אחרת.

קִיאוּן טיפס החוצה מהתעלה, מחביא תחת בגדיו חבילה.

“ספרים, כמובן”, אמר רוּמָטָה.

קִיאוּן הניד בראשו. “לא”, הוא אמר בצרידות. “בסך הכול ספר אחד. הספר שלי”.

“ועל מה אתה כותב?”

“חוששני שזה לא יעניין אותך, דוֹן נאצל”.

רוּמָטָה נאנח. “אחוז בארכוף”, הוא אמר, “נלך”.

זמן רב הם שתקו.

“שמע, קִיאוּן”, אמר רוּמָטָה, “התלוצצתי. אל תפחד ממני”.

“איזה עולם נפלא”, אמר קִיאוּן, “איזה עולם שמח. כולם מתלוצצים. וכולם מתלוצצים באותו האופן. אפילו רוּמָטָה הנאצל”.

רוּמָטָה הופתע. “אתה מכיר את השם שלי?”

“מכיר”, אמר קִיאוּן. “זיהיתי אותך לפי החישוק על המצח. כל־כך שמחתי כשפגשתי אותך על הדרך…”

כמובן, לזה הוא התכוון כשקרא לי בוגד, חשב רוּמָטָה. “הבן, חשבתי שאתה מרגל. אני תמיד הורג מרגלים”, הוא אמר.

“מרגל…” חזר אחריו קִיאוּן. “כן, כמובן. בזמננו כל־כך קל ומשביע להיות מרגל. העיט שלנו, דוֹן רֶבָּה הנאצל, מוטרד לגבי מה שאומרים וחושבים נתיני המלך. הייתי רוצה להיות מרגל. מודיע מן השורה בטברנת ‘השמחה האפורה’. כמה טוב, כמה מכובד! בשש בערב אני נכנס לבית השיכר ומתיישב ליד השולחן. בעל המקום נחפז אליי עם הכוס הראשונה שלי. אני יכול לשתות כמה שייכנס, על הבירה משלם דוֹן רֶבָּה, יותר נכון אף אחד לא משלם. אני יושב, לוגם לי מהבירה ומאזין. לפעמים אני מעמיד פנים שאני מתעד שיחות והאנשים הקטנים והמפוחדים ניגשים אליי עם הצעות של חברוּת וארנק. בעיניהם משתקף רק מה שאני רוצה לראות: מסירוּת כלבית, כבוד מתוך פחד ושנאה חסרת אונים מפעימה. אני יכול למשש נערות בלי לחשוש מעונש ולגפף נשים לעיני בעליהן, הבחורים החסונים, והם רק יצחקקו בהתרפסות… איזה טיעון נפלא, דוֹן נאצל, הלא כך? שמעתי אותו מילדוֹן בן חמש־עשרה, תלמיד בבית הספר הפטריוטי”.

“ומה אמרת לו?” שאל רוּמָטָה בעניין.

“מה יכולתי להגיד? הוא לא היה מבין. אז סיפרתי לו שאנשיו של וָאגָה הגלגל, כאשר הם תופסים מודיע הם משסעים את בטנו ומפזרים אל תוך הקרביים פלפל… והחיילים השיכורים מכניסים את המודיע לתוך שק ומטביעים אותו בבית הכיסא. וזו האמת לאמיתה, אך הוא לא האמין. הוא אמר שבבית הספר הם לא למדו את זה. אז הוצאתי נייר ורשמתי את שיחתנו. זה היה נחוץ לי לספרי, והוא, מסכן שכמוהו, החליט שזו הלשנה והרטיב את מכנסיו מרוב פחד”.

מבעד לשיחים מלפנים הבליחו אורות בית המרזח של בָּקוֹ השלד. קִיאוּן מעד והשתתק.

“מה קרה?” שאל רוּמָטָה.

“יש שם סיור אפור”, מלמל קִיאוּן.

“נו אז מה?” אמר רוּמָטָה. “עדיף שתקשיב לטיעון נוסף, קִיאוּן הנכבד. אנו אוהבים ומעריכים את הנערים הפשוטים, הגסים הללו, את הבהמות הלוחמות האפורות שלנו. הם נחוצים לנו. מעתה, פשוט העם צריך לשמור על לשונו בתוך פיו, אם הוא לא רוצה לפשוט אותה על הגרדום!” הוא צחק בקול מפני שזה נאמר היטב, בהתאם למסורת הנעלה ביותר של הקסרקטינים האפורים.

קִיאוּן הצטמק והכניס את ראשו בין כתפיו.

“לשונו של פשוט העם צריכה לדעת את מקומה. האל לא נתן לפשוט העם לשון בשביל להרבות במילים, אלא כדי ללקק את מגפיו של אדונו, אדון אשר ניצב מעליו מאז ומעולם”.

בסמוך לעמדת הרתימה שלצד הכניסה לבית המרזח, רקעו ברגליהם סוסיו המאוכפים של הסיור האפור. מהחלון הפתוח נשמעו גידופי הימורים צרודים. נקשו קוביות המשחק. בדלת, חוסם את המעבר בכרסו המפלצתית, עמד בָּקוֹ השלד בכבודו ובעצמו במעיל עור קרוע, שרווליו מופשלים. בכפו החייתית והשעירה החזיק סכין קצבים, כנראה שלפני רגע ביתר בשר כלב בשביל המרק, התכסה בזיעה ויצא החוצה להסדיר את נשימתו. על מדרגות הכניסה ישב, אפוף רוח נכאים, חייל סער אפור. גרזן הקרב שלו מונח בין ברכיו. ידית הגרזן מעכה את פרצופו הצידה. נראה היה שסבל מרוב שיכרות. כשזיהה רוכב, הוא לקח את עצמו בידיים והצטווח בצרידות, “עצ־צור! מי־שם? אתה… נאצל…!”

רוּמָטָה, סנטרו מובלט, רכב על פניו בלי לפזול הצידה. “…ואם לשונו של פשוט העם מלקקת את המגף הלא נכון”, הוא אמר בקול, “אז את הלשון הזו יש להסיר לגמרי, הרי שנאמר: ‘לשונך היא אויבי’…”

קִיאוּן צעד בצעדים גדולים לצידו, מוסתר מאחורי הסוס. בקצה עינו רוּמָטָה ראה כיצד קרחתו מנצנצת מרוב זיעה.

“עצור, אומרים לך!” צרח חייל הסער.

הוא שמע כיצד חייל הסער מחליק במדרגות בעודו מרעיש בגרזנו ומגדף בו־זמנית את האל, השד וכל מיני זבלים נאצלים.

כחמישה אנשים, חשב רוּמָטָה במושכו מעלה את חפתיו, קצבים שיכורים. קלי־קלות.

הם חלפו על פני בית המרזח ופנו הצידה אל היער.

“אני יכול ללכת מהר יותר אם צריך”, אמר קִיאוּן בקול לא אופייני ביציבותו.

“שטויות!” אמר רוּמָטָה, מאט את סוס ההרבעה. “זה משעמם לרכוב כל־כך הרבה מיילים ולא להיכנס לקטטה אפילו פעם אחת. אף פעם לא מתחשק לך להתקוטט, קִיאוּן? כל הזמן דיבורים ודיבורים…”

“לא”, אמר קִיאוּן. “אף פעם לא מתחשק לי להתקוטט”.

“זו הצרה”, מלמל רוּמָטָה, מסובב את סוס ההרבעה ומושך לאט את הכפפות על ידיו.

מן העיקול הגיחו שני רוכבים, וכשראו אותו נעצרו מייד.

“היי אתה, דוֹן נאצל!” צעק אחד מהם. “קדימה, תציג את אישור הדרך שלך!”

“בהמות”, אמר רוּמָטָה בקול קר. “אתם הרי לא יודעים קרוא וכתוב, בשביל מה לכם אישור דרך?”

הוא דרבן בברכו את הסוס ויצא בטפיפה לכיוון חיילי הסער. הם משקשקים, חשב. מתלבטים. לפחות כאפה או שתיים! לא… שום דבר. כל־כך מתחשק לפרוק את השנאה שהצטברה במהלך היממה ונדמה ששום דבר לא יצא מזה. נישאר אנושיים, נסלח לכולם ונהיה רגועים כמו אֵלִים. הם יהרגו ויחללו, ואנחנו נהיה רגועים כמו אלים. לאלים אין לאן למהר, יש להם נצח לפניהם. הוא רכב עד אליהם. חיילי הסער הרימו את הגרזינים בחוסר החלטיות והחלו לסגת.

“נו?” אמר רוּמָטָה.

“אז מה זה, בעצם?” אמר החייל הסער הראשון בבלבול. “האם זה, בעצם, דוֹן רוּמָטָה הנאצל?”

חייל הסער השני סובב את סוסו מייד והסתלק בשעטה. הראשון, בעוד נסוג וגרזנו מושפל, “מבקשים מחילה, דוֹן נאצל”, הוא דיבר במהירות. “טעינו בזיהוי. נעשתה שגיאה. עניין מדיני, שגיאות תמיד יכולות לקרות. החבר’ה שתו מעט, לא מצליחים להתאפק…” הוא התחיל לרכוב לאחור, מפנה את צידו. “אתה מבין בעצמך, הזמנים קשים… מחפשים משכילים נמלטים. לא היינו רוצים שיהיו לך תלונות, דוֹן נאצל…”

רוּמָטָה הפנה לו את גבו.

“דרך צלחה, דון נאצל!” אמר בהקלה חייל הסער.

כאשר הוא עזב, רוּמָטָה קרא חרש, “קִיאוּן!”

אף אחד לא ענה.

“היי, קִיאוּן!”

ושוב אף אחד לא ענה. רוּמָטָה כרה אוזן ודרך זמזום היתושים זיהה רשרוש שיחים. קִיאוּן עשה את דרכו בחיפזון דרך השדה עשרים מייל מערבה אל המקום שבו עבר הגבול האִירוּקָנִי. זהו, חשב רוּמָטָה. זה כל הסיפור. תמיד אותו הדבר. גישוש, החלפה חשדנית של משלים בעלי כפל משמעות… שבועות שלמים הנשמה מתבזבזת על פטפוטים בנליים עם כל מיני חלאות, אבל כשאתה פוגש אדם אמיתי, אין זמן לדבר. אתה נדרש להחביא, להציל, לשלוח אותו למקום בטוח, והוא עוזב בלי שהבין אם היה לו עסק עם חבר או עם דגנרט גחמני. ואתה בעצמך לא תלמד עליו דבר. מה הוא רוצה, למה הוא מסוגל, בשביל מה חי…

הוא נזכר באַרְקָנָר לעת ערב. בתי האבן האיתנים ברחובות הראשיים, הפנס הקטן והמזמין שמעל הכניסה אל בית המרזח, הזבנים החברותיים והשבעים ששותים בירה מאחורי שולחנות נקיים ומתפלספים על כך שהעולם ממש לא רע – המחיר של הלחם צונח, המחיר של השריון עולה, מזימות נחשפות בזמן, מכשפים ואנשי־ספר חשודים משופדים על יתדות, המלך מטבעו דגול וחכם, ואילו דוֹן רֶבָּה ערמומי מאין כמוהו ותמיד עומד על המשמר. “מה עוד לא המציאו? העולם עגול! מבחינתי שיהיה אפילו מרובע, רק אל תבלבל אנשים”, “האוריינות, מהאוריינות כל זה מתחיל, אחים! קודם אומרים לנו שכסף לא יכול לקנות אושר, אחר־כך שפשוטי עם הם גם בני אדם, וזה רק מתדרדר – שירים מעליבים ומשם כבר מרד”, “את כולם צריך לשפד, אחים! אני, מה הייתי עושה? אני הייתי שואל בפָּנִים: אתה יודע קרוא וכתוב? אותך על היתד! כותב שירים? על היתד! אתה יודע את לוח הכפל? על היתד, אתה יודע יותר מדי!” “בִּינַה, סופגנייה קטנה שכמותך, עוד שלוש כוסות ומנה של ארנב מאודה!” בינתיים, על הדרך המרוצפת, טראח, טראח, טראח, נוקשים במגפיהם המחוזקים במסמרים בחורים רחבי כתפיים ואדומי פרצוף בחולצות אפורות, עם גרזינים כבדים צמודים לכתפם הימנית. “אחים! הינה הם, המגנים שלנו! שְאֵלֶּה יאפשרו שמשהו יקרה? בחיים לא! והבן שלי שם, הבן שלי שם… באגף הימני! זה מרגיש כאילו רק אתמול הוא עוד חטף מהחגורה שלי! כן, חבר’ה, זו כבר לא תקופת הצרות! הכס יציב, ויש שפע, שקט שלא יופר וצדק. הידד לפלוגות האפורות! הידד לדוֹן רֶבָּה! הללו את מלכנו! אחח… אחים, כמה נפלאים החיים עכשיו!”

בינתיים, על פני המישור החשוך של ממלכת אַרְקָנָר המואר בזרח מדורות וגיצי לפידים, על הדרכים והשבילים – אכולי יתושים, שחוקי רגליים עד זוב דם, מכוסי זיעה ואבק, יגעי סבל, מבועתים, מוכי ייאוש אך קשים כפלדה בהשקפותיהם, הם רצים, הולכים, מדדים, עוקפים מחסומים, מאות האומללים שהוכרזו כפורעי חוק על כך שהם מסוגלים ורוצים לרפא וללמד את עמם הבור המותש ממחלות; על כך שהם, בדומה לאלים, יוצרים מחומר ומאבן טבע שני לקישוט חייו של העם אשר לא יודע יופי; על כך שהם חודרים אל תוך רזי הטבע בתקווה להעמיד אותם לשימושו של עמם חסר היכולת, המפוחד מסיפורי שדים עתיקים… חסרי הגנה, טובי לב, נטולי ניסיון מעשי, מקדימים את זמנם בשנים רבות.

רוּמָטָה משך מידו את הכפפה והלם בה בכל הכוח בין אוזניו של סוסו. “נו, גווייה שכמוך!” הוא אמר ברוסית.

השעה הייתה כבר חצות כאשר הוא נכנס ברכיבה אל היער.

פרק שני

ארוחת הבוקר לא הייתה דשנה במיוחד והותירה מקום לארוחת צָהריים קרובה. הוגש בשר מטוגן שתובל היטב, ואוזני כלב מושרות בחומץ. הם שתו יין אִירוּקָנִי מבעבע, יין אֶסְטוֹרִי סמיך וחום ויין סוֹאָנִי לבן. בעודו מפרק במיומנות בעזרת שני פגיונות את רגל הכבש, דון טָמֵאוֹ התלונן על חוצפת המעמדות הנמוכים. “אני מתכוון להגיש מזכר אל הוד מעלתו בכבודו ובעצמו”, הוא הצהיר. “האצולה דורשת שיהיה איסור על פשוטי העם ועל אספסוף בעלי המלאכה להראות את פניהם במקומות ציבוריים וברחובות. שילכו דרך חצרות ודרכים צדדיות. במקרים שבהם הופעת פשוט־עם היא בלתי נמנעת, כמו למשל, בזמן הבאת לחם, בשר ויין אל בתי האצולה, שיימצא ברשותו אישור מיוחד של המשרד להגנת הכתר”.

“איזה ראש!” אמר בהתפעלות דון סֵרָה, משפריץ רוק ומיצי בשר לכל עבר, “ואתמול בחצר המלוכה…” הוא סיפר את החדשות הטריות: המאהבת של דוֹן רֶבָּה, הפריילינה אוֹקָנָה, דרכה בחוסר זהירות על רגלו הכואבת של המלך. הוד מלכותו הזדעם וציווה על דון רֶבָּה להעניש את הפושעת, למען יראו וייראו. על כך דון רֶבָּה, מבלי למצמץ, ענה, “זה ייעשה, הוד מלכותך. עוד הלילה!”

“צחקתי כל־כך חזק”, אמר דון סֵרָה, מסובב את ראשו מצד לצד, “שעפו לי מהמקטורן שני קרסים”.

חד־תאיים, חשב רוּמָטָה. אלה חד־תאיים שזוללים ומתרבים. “כן, דונים נאצלים”, הוא אמר. “דוֹן רֶבָּה הוא אדם חכם ביותר”.

“או־הוו!!” אמר דון סֵרָה. “ועוד איך! איזה ראש!”

“מדינאי יוצא דופן”, אמר דון טָמֵאוֹ בחשיבות מלאת רגש.

“מוזר אפילו להיזכר עכשיו”, המשיך רוּמָטָה, מחייך בחיבה, “מה נאמר עליו בסך הכול לפני שנה. אתה זוכר, דון טָמֵאוֹ, באיזו שנינות לעגת לרגליו העקומות?”

דון טָמֵאוֹ נחנק וסיים בלגימה ספל של יין אִירוּקָנִי. “אני לא זוכר”, הוא מלמל. “מצאת לך לועג…”

“זה קרה, כן”, אמר דון סֵרָה, מניד ראשו בתוכחה.

“בהחלט!” קרא רוּמָטָה. “הרי אתה היית נוכח בשיחה הזאת, דון סֵרָה! אני זוכר, אתה צחקת אז כל־כך חזק מההערות השנונות של דון טָמֵאוֹ שמשהו התעופף אצלך מהתלבושת”.

דון סֵרָה האדים והחל להצטדק ארוכות ובסרבול, משקר ללא הפסקה. דון טָמֵאוֹ, שמצב רוחו התקדר, נדבק אל היין אֶסְטוֹרִי החזק, וכיוון שעל פי מילותיו שלו הוא התחיל “שלשום בבוקר ועד עכשיו אני לא מסוגל לעצור”, הוא נזקק לתמיכה משני הצדדים כאשר הם הגיחו מהבית.

היום היה שמשי, בהיר. פשוטי העם התקהלו בין הבתים בחיפושים אחר משהו לבהות בו, ילדים צווחו ושרקו תוך זריקת בוץ, מהחלונות הציצו בחורות עירוניות חמודות חבושות במצנפת, ומשרתות פעלתניות זרקו בביישנות מבטים מעיניהן הלחות. מצב הרוח החל להשתפר לאיטו. דון סֵרָה במיומנות רבה הפיל איזה פשוט־עם מהרגליים וכמעט מת מצחוק כשראה כיצד פשוט העם מתפלש בשלולית. דון טָמֵאוֹ פתאום גילה שחגר את רצועות חרבותיו הפוך, צעק “עצרו!” והחל להסתובב במקום, מנסה להתהפך בתוך הרצועות. לדון סֵרָה שוב התעופף משהו מהמקטורן. רוּמָטָה תפס באוזנה הוורודה משרתת שעברה בריצה וביקש ממנה לעזור לדון טָמֵאוֹ לסדר את עצמו. מסביב לדונים הנאצלים התאסף מייד קהל של סקרנים שנתנו למשרתת עצות שגרמו לה להאדים ומהמקטורן של דון סֵרָה התעופף ברד של קרסים, כפתורים ואבזמים. כאשר הם, סוף כל סוף, המשיכו הלאה, דון טָמֵאוֹ החל להמציא לאוזני כול תוספת למזכר שלו שבה הוא הציג את הכרח “הפרדתן של בנות המין הנשי החמודות מפשוטות העם והאספסוף”.

באותו רגע, חסמה להם את הדרך עגלה עם כדים. דון סֵרָה שלף את שתי החרבות והכריז שלא יאה לדונים נאצלים לעקוף מהצד כדים למיניהם ושהוא יסלול לעצמו מעבר דרך העגלה. אולם בזמן שהיה עסוק בהערכה היכן נגמר קיר הבניין והיכן מתחילים הכדים, רוּמָטָה אחז באחד הגלגלים וסובב את העגלה, משאיר את הדרך פנויה. הסקרנים, אשר עקבו בהתפעלות אחר המתרחש, צעקו לרוּמָטָה “כיפאק היי!” משולש. הדונים הנאצלים כבר החלו להתקדם הלאה, אך מחלון בקומה השלישית הגיח זבן שמן ומאפיר שהחל לספר בקול על מעשי הנבלה של אנשי החצר שאיתם “העיט שלנו, דון רֶבָּה, בקרוב ימצא דרך להתמודד”. לא הייתה ברירה אלא להישאר ולהשליך אל תוך החלון את כל מטען הכדים. אל תוך הכד האחרון רוּמָטָה זרק שני מטבעות זהב עם צדודיתו של פִּיץ השישי ומסר אותו לבעל העגלה ההמום.

“כמה נתת לו?” שאל דון טָמֵאוֹ כאשר הם המשיכו הלאה.

“שטויות”, ענה רוּמָטָה כלאחר יד. “שני זהובים”.

“גבו של מִיקַה הקדוש!” קרא דון טָמֵאוֹ. “אתה עשיר! רוצה שאני אמכור לך את סוס ההרבעה החָמָחַָרִי שלי?”

“עדיף שאני ארוויח אותו ממך בקוביות”, אמר רוּמָטָה.

“באמת!” אמר דון סֵרָה ונעצר. “למה שלא נשחק בקוביות!”

“ממש כאן?” שאל רוּמָטָה.

“למה לא?” שאל דון סֵרָה. “אני לא רואה סיבה מדוע שלושה דונים נאצלים לא יכולים לשחק בקוביות היכן שמתחשק להם!”

ואז דון טָמֵאוֹ התרסק לפתע.

דון סֵרָה מעד על רגליו של הדון והתרסק גם הוא. “שכחתי לגמרי”, הוא אמר. “אנחנו צריכים להתייצב עכשיו למשמר”.

רוּמָטָה הרים אותם והובילם מהמרפקים. ליד הבית הענק והקודר של דון סָטָרִינָה, הוא נעצר. “אולי נבקר את הדון הזקן?” הוא שאל.

“אני לא רואה שום סיבה מדוע שלושה דונים נאצלים לא יכולים להיכנס אל הדון סָטָרִינָה הזקן”, אמר דון סֵרָה.

דון טָמֵאוֹ פקח את עיניו. “כמשרתי המלך”, הכריז, “אנו חייבים להביט אל העתיד בכל כוחנו. ד־דון סָטָרִינָה הוא שריד מתקופה שחלפה. קדימה, דונים נאצלים! אני חייב להתייצב בעמדה”.

“קדימה”, הסכים רוּמָטָה.

דון טָמֵאוֹ שמט שוב את ראשו על חזהו ויותר לא התעורר כבר. דון סֵרָה, בעזרת אצבעותיו, מנה את כיבושיו בתחום האהבה. כך הם הגיעו עד לארמון. בחדר המשמר, רוּמָטָה הניח בהקלה את דון טָמֵאוֹ על הספסל ודון סֵרָה התיישב אל השולחן, הזיז כלאחר יד חבילת צווים חתומים על־ידי המלך והודיע שהגיעה סוף־סוף השעה לשתות קצת יין אִירוּקָנִי קר. “שבעל הבית יגלגל הנה חבית, ושהבנות האלה (הוא הצביע על אנשי המשמר אשר שיחקו בקלפים בשולחן אחר) ייגשו לכאן״. הגיע מפקד צוות המשמר, סגן בפלוגה. זמן רב הוא בחן את דון טָמֵאוֹ וסקר את דון סֵרָה, וכאשר דון סֵרָה התעניין “כיצד אחרון הפרחים נבל בשדה סודה של האהבה”, החליט שלא כדאי לשלוח אותם כרגע לעמדה. שישכבו להם ככה בינתיים.

רוּמָטָה הפסיד זהוב אחד לסגן ושוחח עימו על רצועות הנשק החדשות ועל דרכי השחזת הנשק. הוא הזכיר כבדרך אגב שהוא מתכוון לבקר בביתו של דון סָטָרִינָה המחזיק ברשותו נשקים שהושחזו בדרכים העתיקות והתעצב מאוד לגלות שהאציל המכובד איבד את שפיותו סופית: כבר לפני חודש שחרר את השבויים שלו, פיזר את אנשיו, ואת מגוון מכשירי העינויים תרם למדינה ללא תמורה. הזקן בן המאה ושתיים הודיע שאת שארית חייו הוא מתכוון להקדיש למעשים טובים וכעת, ודאי לא יחזיק מעמד זמן רב.

רוּמָטָה נפרד מהסגן, יצא מהארמון ושם פעמיו אל הנמל. הוא צעד לאיטו, עקף שלוליות וקפץ מעל לבורות מלאים במים עכורים, דחף הצידה בלי גינונים את פשוטי העם הסקרנים, קרץ לבחורות שחיצוניותו הותירה עליהן, ככל הנראה, רושם מובהק, קד לגברות נישאות על אפריונים, בירך בחברותיות לשלום מכרים אצילים והתעלם בהפגנתיות מחיילי הסער האפורים.

הוא עשה עיקוף קטן כדי לבקר בבית הספר הפטריוטי. בית הספר הזה הוקם לפני שנתיים במימונו המלא של דוֹן רֶבָּה ומטרתו להכשיר לוחמים ופקידים מקרב נערי האצולה הזוטרה ומעמד הסוחרים. הבית עשוי האבן נבנה בשיטה המודרנית, נטול עמודים ותבליטים, בעל קירות עבים, חלונות צרים בצורת חרכי ירי ומגדלים חצי מעוגלים משני צידיה של הכניסה הראשית. במידת הצורך ניתן היה להתבצר בתוך הבית לאורך זמן.

רוּמָטָה עלה במדרגות הצרות אל הקומה השנייה ועשה את דרכו על פני הכיתות אל עבר משרדו של נציב בית הספר, נוקש בדורבניו על האבן. מתוך הכיתות נשמע זמזום קולות ומקהלת צעקות: “מי הוא המלך? מעלת הטוהר. מי הם השרים? הנאמנים שאינם יודעים ספקות…” “…והאל, יוצרנו, אמר ‘מקלל אנוכי אתכם’, ואכן קילל הוא אותם…” “…ואם השופר יישמע פעמיים, יש להתפזר בזוגות כמו בשרשרת, בכידונים מושפלים מטה…” “…וכאשר המעונה מאבד את הכרתו, יש להפסיק את העינוי מבלי להיסחף…”

בית־ספר, חשב רוּמָטָה. קן החוכמה. משענת התרבות.

בלי לדפוק הוא דחף את דלת הקמרון הנמוכה ונכנס אל המשרד החשוך והקפוא כמרתף. לקראתו, מכיוון השולחן הענקי המכוסה בניירות ובמקלות ענישה, מיהר אדם גבוה ומסורבל, קירח עם עיניים שקועות, דחוס לתוך מדים אפורים וצרים עם סמל תפור של המשרד להגנת הכתר. זה היה אותו נציב של בית הספר הפטריוטי, האב המלומד קִין, רוצח־סדיסט שהסתפר לנזיר, מחברו של “המאמר על ההלשנה” אשר תפס את תשומת ליבו של דון רֶבָּה.

רוּמָטָה הנהן כלאחר יד בתשובה לטקס ברכת השלום המורכב, התיישב בכורסה והניח רגל על רגל. האב קִין נותר לעמוד, שפוף בתנוחה של תשומת לב מכבדת.

“נו, איך העניינים?” שאל רוּמָטָה בנימה ידידותית. “טובחים במשכילים מסוימים ומלמדים אחרים?”

האב קִין חשף שיניו בחיוך. “המשכיל אינו אויבו של המלך”, הוא אמר, “אויבו של המלך הוא המשכיל החולם, המשכיל המפקפק, המשכיל הלא מאמין! מה שאנחנו עושים כאן…”

“בסדר, בסדר”, אמר רוּמָטָה, “אני מאמין לך. מה אתה כותב? קראתי את המאמר שלך. זה ספר שימושי, אך טיפשי. מה קורה לך? זה לא טוב, נציב!”

“לא להרשים בשכלי עמלתי”, ענה האב קִין, מלא בכבוד עצמי, “הדבר היחיד שכיוונתי אליו הוא טובת המדינה. לא נחוצים לנו אנשים חכמים. נחוצים לנו אנשים נאמנים. ואנו…”

“בסדר, בסדר”, אמר רוּמָטָה, “אני מאמין לך. אז אתה כותב משהו חדש או לא?”

“אני מתכוון להגיש לבדיקת המשרד את חיבורי על המדינה החדשה, המבוססת על מחוז המסדר הקדוש”.

“אז מה אתה אומר בעצם?” הופתע רוּמָטָה. “חשבת להפוך את כולנו לנזירים?”

האב קִין שילב אצבעותיו ונשען קדימה. “הרשה לי להבהיר, דון נאצל”, הוא אמר בהתרגשות, מלקק את שפתיו, “זה בכלל לא העיקר! העיקר הוא בעקרונות של המדינה החדשה. העקרונות פשוטים והם שלושה בלבד: אמונה עיוורת בנכונותו המוחלטת של החוק, ציות לו ללא עוררין ומעקב מתמיד של כולם אחרי כולם!”

“הממ…” אמר רוּמָטָה. “ולשם מה?”

“מה זאת אומרת ‘לשם מה?'”

“אתה באמת ובתמים טיפש”, אמר רוּמָטָה. “נו בסדר, מאמין לך. אז על מה רציתי לדבר? הא, כן! מחר אתה תקבל לכאן שני מדריכים חדשים. קוראים להם האב טָארָה, זקן מכובד מאוד, מתעסק ב… נו… קוסמוגרפיה, והאח נָאנִין, גם הוא אדם נאמן, חזק בהיסטוריה. אלה האנשים שלי ואתה תקבל אותם בכבוד. הינה הערבות”, הוא זרק על השולחן שקיק מצלצל. “חלקך מזה הוא חמישה זהובים. מובן?”

“כן, דון נאצל”, אמר האב קִין.

רוּמָטָה פיהק והביט סביבו. “זה טוב שהבנת”, הוא אמר. “משום מה, אבי ממש אהב את האנשים האלה והורה לי בצוואתו להבטיח את עתידם. הסבר לי אתה, אדם מלומד, מאיפה יכולה להיות לדון נאצל כזאת חיבה אל משכיל?”

“אולי שירותים מיוחדים כלשהם?” הציע האב קִין.

“על מה אתה מדבר?” שאל רוּמָטָה בחשדנות. “אם כי למה לא? כן… בת חמודה או אחות… אין לך יין כאן, כמובן?”

האב קִין פרש לצדדים את זרועותיו בהתנצלות.

רוּמָטָה לקח מהשולחן את אחד מהניירות וזמן־מה החזיק אותו מול עיניו. “תימוכין…” הוא קרא בקול. “חכמים שכמותכם!” הוא שמט את הנייר על הרצפה וקם. “שים לב שהכנופיה המלומדת שלך לא פוגעת בהם כאן. אני אבקר בהזדמנות ואם אגלה במקרה…” הוא קירב את אגרופו אל אפו של האב קִין. “נו, בסדר, בסדר, אל תפחד”.

האב קִין צחקק ביראת כבוד. רוּמָטָה הנהן לו והתקדם לכיוון הדלת, שורט את הרצפה בדוקרניו.

ראו עוד

יקום תרבות על “פיקניק בשולי הדרך” של האחים סטרוגצקי

האזינו לשיחה עם מתרגם “קשה להיות אל” ישראל דוד ארונשטם

צפו במקדימון הסרט מ-1989

צפו בגרסת הסרט מ-1989

צפו במקדימון הסרט מ-2013

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 − חמש =