בתחרות סיפורי האימה הקצרים פו 2023 לכבוד א.א.פו שערכנו ביקום תרבות הגיעו למקום השלישי שני סיפורים עם אותו ניקוד בדיוק. השבוע אנו מפרסמים את הראשון שבהם, של יאיר הדס.
מנימוקי השופטים לבחירה בסיפור: סיפור מתח המתאר סיוט אל-זמני ועל-מקומי של חייל ישראלי בסיני, המשתלב בסביבה וחושף סיוטים המשולבים ברבדים מהמיתולוגיה הפרעונית.
אנו מביאים ראיון קצר עם יאיר ולאחר מכן את הסיפור.
אלי: מה גרם לך להשתתף בתחרות?
יאיר: אני יוצר-כותב בתחילת הדרך ומנסה לפלס אותה אל ליבו של הקהל הישראלי. כחלק ממאמצי אני כותב ושולח סיפורים לתחרויות.
אלי: האם יש לך הכרות עם יצירותיו של אדגר אלן פו?
יאיר: לא הייתה לי היכרות לפני התחרות, אבל קראתי את הסיפורים שפורסמו באתר כחלק מהמחקר לצורך יצירת הסיפור שנשלח.
אלי: מי היו סיפורים החביבים עליך?
יאיר: אהבתי את “הדומיה” ו-“הצל”. היה בהם משהו חדש ומסקרן מבחינתי, ומצא חן בעיניי הסוף הסתום שלהם (לכאורה), שהשאיר אותי עם יותר סימני שאלה על הסיפור מאשר תשובות. זה משהו שניסיתי לשחזר בסיפור “סיני”. לשם השוואה, הסיפורים האחרים שקראתי (“ספינקס”, “נשף המסיכות של המוות האדום”) היו ברורים יותר במבנה שלהם (אך גם מהם למדתי דברים חדשים).
אלי: מה ניסית לבטא בסיפור שכתבת? האם יש רעיון בסיפור?
יאיר: ניסיתי לבטא תחושת אימה, פחד, ומתח, בין השאר ע”י ערבוב של מציאות ברורה ומוצקה עם תופעות על טבעיות. ניסיתי לעשות זאת בהדרגה, רציתי שהפחד והאימה יגיעו קודם כל מהמציאות הברורה, שאין עליה עוררין, ויתעצמו בבד בבד עם הגעתן של תופעות מוזרות. כך אותן תופעות מקבלות תוקף מסוים להיותן חלק מהמציאות של המספר, והוא (והקורא) לא יודע אם הוא הוזה או שהדבר באמת מתרחש. התופעות מקבלות תוקף נוסף מעצם כך שהן קשורות להיסטוריה המקומית, הקרובה והרחוקה. את ההשראה לסיפור קיבלתי מחוויות השמירה הליליות האישיות שלי.
אני לא חושב שנכון להגיד שלסיפור מהסוג הזה יש “רעיון”, בשל האופי המוזר והסתום שלו. זה בעיניי גם מה שיפה בסיפורים כאלה – לקורא יש חופש רב לפרשנות ומחשבה ולמציאת יופי.
אלי: אתה חושב להמשיך לכתוב סיפורים, ומסוג זה?
יאיר: בהחלט, אני מקווה שאמצא רעיונות ומשאבים לכתיבת סיפורים עוד שנים רבות. אני חובב סיפורי אימה, וסביר שאכתוב עוד כאלה, אבל אני לא יודע אם אכתוב עוד הרבה סיפורי אימה הזייתיים כמו “סיני”.
אלי: האם נהנית לכתוב את הסיפור?
יאיר: כן, זה היה אתגר מסקרן ומהנה, ושמחתי על ההזדמנות לכתוב משהו שונה וללמוד מסופר גדול כיצד לכתוב.
סיני
השבועות שאחרי המלחמה היו האיומים בחיי. עוד לא גמרנו לקבור את המתים וכבר שלחו אותנו חזרה, לצד המזרחי של התעלה, כדי לכתר את הארמיה השלישית משם. הייתי אז שריונר ב-“טירנים”, גדוד 225, ולמרות מה שאמרו לנו לא הייתה שום תחושת ניצחון באוויר. רחוק מכך. עדיין שמענו במרחק את קולות הירי, עדיין היינו דרוכים, מתוחים, מוכנים לרגע שנשמע את הכריזה ושריקות הפגזים, ונצטרך לרוץ ולהניע את מפלצות הברזל ולהילחם על חיינו. הרגשנו שבכל רגע השואה תחזור לקחת גם אותנו. כשאני נזכר בימים ההם אני מתכווץ מפחד. אבל זה לא בגלל המלחמה. זה בגלל השמירה ההיא.
אני זוכר שהיה קר מאוד. כל מי ששירת בסיני יודע כמה רע יכול להיות המדבר הזה בלילה, ואני, אפילו שהייתי עטוף בחרמונית, הרגשתי את הקור מסתנן מבעד לצמר העבה, וחודר דרך עורי אל העצמות. העולם סביבי היה ממלכה של צללים חורשי רעה, ושמחתי על כך שאני בצד הישראלי. האפלה הייתה כמעט מוחלטת, ותהיתי אם כך נראתה הארץ אי אז, כשאלוהים הכה בה. השמיים היו שחורים כמזימות, ומאבק הכוכבים בם היה חלש ורפה, חסר תקווה. דבר לא מנע מהאפלה לרדת ולהתמזג עם האדמה. ההרים מאחורי היו לטירות הממלכה, צריחים וחומות חשוכים מהמזרח, אשר לא העזתי להסתכל לעברם. איני יודע מדוע, אך באותו לילה משהו בהם הטיל עלי מורא כבד.
מעטים האורות אשר העזו להתקומם אל מול העלטה, וגם התקוממות זו הייתה חסרת כל סיכוי. הראשונים באו מצפון, מהמחנה עליו שמרתי. כדור צהוב כתמתם עטף אותו, שומר על אוהלי המפקדה הבלויים והטנקים הקמלים מפני החשיכה המאיימת. תמיד היה מישהו בין האוהלים, מסתובב עם סיגריה, או יושב עם חבר, או מתפורר לאיטו בפנים רדופות. לא באותו הלילה. המחנה נראה מת, כמאהל רפאים. הטנקים נטושים. לא הייתה נפש חיה בחוץ.
האורות האחרים באו ממערב, מהארמיה, אדומים וקלושים כגחלים לוחשות וגוועות. שם, ידעתי, גוועים גם המצרים. ומאחוריהם, מעבר לתעלה, קבורים אחי לנשק. קולם לא ישמע עוד. דממת מוות הייתה בעולם, מופרת רק על ידי אנחות הרוח. לא הייתה לי נחמה באורות האלה. החושך סביבם היה נורא כל כך, והם קטנים וחלשים כל כך, שהיה בהם יותר מן הייאוש. ובכל זאת, זה מה שהיה לי להיאחז בו.
רציתי שהשמירה תיגמר.
אינני יודע כמה זמן עמדתי שם. גם ככה זמן היה מצרך שכיח באותו הלילה. נשענתי על הבטונדה, נשפתי ערפל סמיך, ובהיתי בהבהובי הארמיה עד שלבסוף שמעתי צעדים רכים על החול, מכיוון המחנה. “טחנת אותי”, רטנתי מבלי דעת, והסתובבתי לכיוון הקול. קפאתי. היה לי ברור מיד שהוא לא משלנו. גם לא משל המצרים.
הצל היה גבוה, דמוי אדם. הוא לא בא מכיוון המחנה ולא מכיוון הארמיה. בידו החזיק חנית ארוכה, וגופו היה עירום למעט סחבה בלויה הכרוכה סביב חלציו. חשתי דפיקה בחזי. גופי נדרך. עוד לפני שחשבתי על כך דרכתי את נשקי וכיוונתי אותו ישר אליו. “וואקף וואקף ולא אנה בטוחק”, שמעתי את עצמי אומר, קולי קר ומאיים, אך בליבי ידעתי שהוא אינו אלא וילון קלוש המסתיר בקושי את מה שמתחולל בי באמת. הצל המשיך להתקדם, צעד אחר צעד, קולות פסיעותיו כקולות התוף המלווים אותך אל חבל התלייה. איני יודע מדוע לא יריתי בו. לא פחדתי להרוג אותו. באותם ימים המוות היה מקובל עלינו, כמו השמש שתזרח ותקפח, כמו החול והאבק. גם לא היססתי. היה לי ברור שלא מדובר בהלך תם. לא. אני חושב שגופי פשוט בגד בי. התגובות שנטמעו בי לאורך שנות שירות ולחימה פשוט התאדו. חשתי אימה אדירה. אימה שמכווצת את הלב ואוחזת חזק בגרון. ברכיי פקו.
הצל נעצר כמה צעדים לפניי, והאור הדל חשף את שלא רציתי לראות. היה זה לוחם מצרי. לא מימינו. ידעתי זאת לפי צורת פניו, פנים שמחציתן היו בשלבי ריקבון מתקדם. ריקבון שהתפשט במורד צווארו וגופו. אני זוכר את הבשר המת. את העצמות הבלויות המתגלות תחתיו. את צחנת המוות. את רחש הרימות האוכלות בגופו. את הארובה הריקה. את העין השחורה.
הגוויה פתחה את פיה, קולה מחוספס ומצמרר, כציפורניים החורטות בקבר. הברות. מילים. לא הכרתי את השפה אשר דיבר, אך ידעתי בדיוק מה היא. הוא נתן בי מבט קשה, ממתין. הפחד הניע אותי לענות. “אני לא מבין…”, גמגמתי בקושי. עינו של הזר נפערה בפליאה ואז בכעס. גופו התרחב כחיה המגיבה לאיום. “האיש עברי אתה?”, הוא שאל לפתע, מבטאו זר ורחוק, קולו נוטף שנאה.
לא עניתי. גם לא יכולתי לענות. הרצון לברוח איים לקרוע את גופי ולפזרו לכל עבר. פחד וזיעה קרה פרצו מנקבוביות עורי, שוטפים אותי. לא יכולתי לעשות דבר.
“אתה מבני ישראל”, הוא אמר. זו הייתה האשמה.
לא רציתי לענות לו כפי שעניתי, אבל לא יכולתי אחרת. זה גם לא שחשבתי על זה יותר מדי. לפעמים, אף שהחרב עוד על צווארך, אתה כבר יודע שכך או כך היא תחתוך בבשר. לפעמים פשוט אין לך ברירה, ואתה מגשש בים של חושך אחרי טיפה כתומה וקטנה להיאחז בה. גם אם אתה פוחד שבסוף היא תסחוף אותך לתהום.
“אני ישראלי, כן”, השבתי.
וכשהשבתי בדברים האלה התרחבה עינו השחורה בזעם, התרחבה והתרחבה עד שלא נשאר בה כמעט לבן, והשחור היה שחור מכל הארץ סביבנו, ושרירי התכווצו כאילו האוויר דוחס את גופי פנימה אל תוך עצמו, ולא הייתה בי נשימה… ולפתע הייתי על ברכיי, על החול הקר, וצעקתי צעקה גדולה, ולאחריה מילאתי ריאותיי באוויר הקפוא. רובה המתכת לא היה עלי עוד, וגם לא המדים הירוקים של צה”ל, רק כתונת פסים דקה מצמר, פס אדום אחרי פס לבן, והיא לא עשתה דבר כדי להגן עלי מהקור. רעדתי. לא הייתי צריך להרים את ראשי כדי לדעת שהמצרי עדיין שם. רחש הרימות גילה לי זאת.
“על רגליך”, הוא ציווה, ובאותו רגע חוסר אונים נורא השתלט עלי, וכמעט שלא מצאתי כוחות לעמוד. לאט, נשען על ברכיי וחרדותי, קמתי לעמידה שפופה ועלובה. הרוח נשבה בעוצמה לפתע, נושאת עמה את חולות המדבר, חותכת בעורי כמאכלת.
“לך עימדי”, הוא ציווה, והחל לצעוד אל המקום אשר הטיל עלי את המורא הגדול מכולם. המקום אשר לא העזתי להסתכל לעברו. דרומה. מזרחה. אל עבר ההרים השחורים.
ורגלי, ארורות ובוגדניות, פנו ונשאו אותי אחריו.
איני יודע כמה זמן הלכנו שם, במדבר. מאורות מוזרים הופיעו בשמיים, אדומים, כפצעים בוערים המדממים דרך הרקיע. יללות איומות נשמעו במרחק, בהתחלה חלושות, אך הולכות וקרבות וקרבות. החול הקפוא התחלף באבנים משוננות, זדוניות, ולא פעם צעקתי ונפלתי ארצה כאשר חתכו אותי. המצרי היה מפנה אלי את ארובת עינו הריקה, המרקיבה, וממשיך בדרכו.
ליבי הלם כשהגענו למרגלות ההרים. עמדנו שם בפתחו של ואדי צר, מנוכר, מתפתל ונכנס אל בין ההרים החשוכים, כפרוזדור המוביל שאולה. היללות היו רמות כעת, והם הגיעו ממעמקי הואדי. המצרי החל ללכת, ואני, כנגד רצוני, הלכתי פנימה אחריו. היללות גברו, ופס השמיים מעל הפך אדום יותר ויותר, בוהק וסמיך, כאותה מכה עתיקה, כוכבים שחורים זוהרים בו. אנחות נואשות בקעו מבין השלוחות והגאיות סביבנו, וידעתי שאלה אנחות המתים, כי שמעתי בהן את קולות חבריי. וכשהתחלנו לטפס על גל אבנים תלול הפכו האנקות לצעקות, והיללות זיעזעו את העולם, ועיניים רעות הסתכלו בי מבין האבנים, וידיים הגיחו מבין צלליהן, והתחננתי בפני המצרי שיחדל ויניח לי למות שם, ועצמתי את עיניי ומלמלתי תפילה נשכחת… ולפתע שררה דומיה.
פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי על ברכיי במרכזו של גיא מלא בחול לבן, קריר, מוקף בגבעות אפלות. השמיים לא היו אדומים עוד, אלא שמי לילה גדולים, שחורים, זרועי כוכבים. קיוויתי שהאל שמע את תפילתי.
אך המצרי עדיין עמד שם, גבו אלי. מולו, על בימה משולשת כפירמידה, ניצב אובליסק ענק מאבן שחורה, עתיק ופצוע, מכוסה שברים ונקבוביות. סדקים אפלים נחרצו לאורכו, מזדחלים בין האותיות החקוקות, העמוקות, אותיות בשפה נושנה שלא הכרתי. לא היו אלה הירוגליפים או עברית עתיקה, וגם לא כתב יתדות.
המצרי עמד שם, פיו פעור בזעקה אילמת ועינו פקוחה באימה. וגם אני, אימה גדולה מילאה אותי, נוראה מכל אימה שחשתי עד כה. דם עלה וניגר מפיו של המצרי, זולג מבעד לעינו היחידה וארובתו הריקה, זולג לאורך צווארו ובמורד גופו. הדם החל לפרוץ גם מהאובליסק, נובע דרך הסדקים והאותיות, זורם ויורד ומגיע לחול, גואה ומציף את הגיא. ואני עמדתי שם, והדם הקר והסמיך החל לכסות את רגלי, עולה ועולה לאורכן. פתחתי את פי ורציתי לצעוק, אך שום קול לא יצא ממני. הדם והדממה המשיכו לגאות ולכסות את העולם.
וזה כל מה שאני זוכר, בעצם.
