בתחרות סיפורי האימה הקצרים פו 2023 לכבוד א.א.פו שערכנו ביקום תרבות הגיעו למקום השלישי שני סיפורים עם אותו ניקוד בדיוק. השבוע אנו מפרסמים את סיפורה של מור משרקי, “השניה בחצי מחיר”.

מנימוקי השופטים לבחירה בסיפור: הסיפור מתקדם לעבר הגבול הדק בין סיוט לשפיות, בדרך של רפורטאז’. הניגוד בין שני קצוות אלה מתברר רק בסופו של הסיפור המתקדם לאיטו.

אנו מביאים ראיון קצר עם מור ולאחר מכן את הסיפור.

אלי: מה גרם לך להשתתף בתחרות?

מור: כמעט תמיד משתתפת בתחרויות של “יקום תרבות”. מאוד אוהבת לאתגר את היצירתיות שלי.

אלי: האם יש לך הכרות עם יצירותיו של אדגר אלן פו?

מור: לא הכרתי יצירות של אדגר אלן פו לפני כן, אך קראתי את המאמרים המעניינים שפורסמו באתר ושמחתי להכיר ולהתוודע אל סגנונו.

אלי: מה ניסית לבטא בסיפור שכתבת? האם יש רעיון בסיפור?

מור: הסיפור שלי עסק בפער שבין הרבדים המנומסים שעל פני השטח לעומת השאיפות הכמוסות (והמרושעות) של הלב.

אלי: את חושבת להמשיך לכתוב סיפורים, ומסוג זה?

מור: בהחלט. אני כל הזמן כותבת סיפורים, אם כי לא בטוחה שאעמיק דווקא בז’אנר של אימה. כן מתכוונת להמשיך בספרות הספקולטיבית.

סופרמרקט בחשיכה

השניה בחצי מחיר

שנייה. לפעמים שנייה אחת יכולה לשנות חיים שלמים.

המטפחת ההיא שרצית לקנות, שנייה לפני שמישהי אחרת משכה אותה מהמדף. הבחור החתיך מהקורס שחשקת בו, אבל התאהב בבחורה שפגש ממש שנייה לפנייך. והפעם הזאת שהחלטת, בשנייה אחת ללא מחשבה, לעזור לחברה ובסוף נלחמת על חייך.

זוהי כוחה של שנייה אחת.

את חוזרת מהעבודה, מותשת כרגיל. מתכננת לנשנש עוגיה עם הקפה ולהירדם מול חדשות הלילה, בתקווה שהשדרן יככב בחלומות שלך גם הלילה. הנאות קטנות של רווקה בת שלושים.

את מחפשת חניה וראשך מלא במחשבות שטותיות. רק כשאת מכבה את המנוע של הרכב את שמה לב כמה חשוך ומרוחק הרחוב שבו חנית. משהו לא רציונלי פועם בך, מבקש להדליק את המנוע ולחפש מקום חניה אחר. בדיוק באותו רגע הטלפון שאת מחזיקה בידך רוטט בצפצוף.

“בבקשה בואי דחוף”, זו הודעה מחברתך הטובה ביותר. את מגלגלת עיניים. היא תמיד כזאת דרמטית, ועדיין, היא יודעת איך לשכנע אותך לעשות בדיוק מה שהיא רוצה.

עוברת שנייה והיא כותבת, “מתחננת, אני צריכה אותך”.

זה מדליק בך משהו, “לאיפה להגיע?”, את כותבת בחזרה, ועוד לפני שאת מסיימת להקליד מגיעה התשובה: “אני בסופר-פארם החדש בבן יהודה”. ממש ברחוב הסמוך, יופי.

את יוצאת מהרכב. הירח מלא ובכל זאת חשוך. מסביבך חצרות בניינים עזובות. עצים מרשרשים ברוח, לוחשים אזהרות. את מתחילה ללכת ברחוב בצעדים מהירים.

צל מוזר בסמטה ליד לוכד את מבטך. הנעל מחליקה על דבר מה ואת כמעט נופלת. ליבך הולם, ממלא את אוזנייך בפעימות גועשות. מבט מהיר לסמטה, את מחניקה צעקה מבוהלת כשאת רואה עיניים בולטות מהחשכה, אבל זה רק חתול מכוער שיושב על פח גדול. פרצופו המרושע מרוצה משום מה.

את מקללת ומסתכלת על המכשול שגרם לך למעוד, פרסומת זולה של הסופר-פארם עם כותרת ענקית: השנייה בחצי מחיר. מגוון של מטפחות ראש מצועצעות מקשט את הנייר הצבעוני והמבריק.

ממתי יש בסופר-פארם מטפחות כאלה? את תוהה ושצף זכרונות שוטף אותך בלי אזהרה.

את נזכרת במטפחת ההיא, המפוספסת. כחול נייבי ואופווייט. כמעט עשור עבר ואת עדיין זוכרת כמה רצית אותה. אבל חברתך הטובה היתה שם לידך, ראתה את המבט על פנייך ושלפה אותה מהמדף. “אני קונה!”, היא הכריזה בשמחה לאיד, וחיכתה לתגובתך. אבל את לא רצית לתת לה את הסיפוק הזה, נכון? אז שתקת וחייכת, כאילו לא אכפת לך.

זה היה מזמן, אבל את זוכרת. חזרת לביתך בסיום הבילוי ודמיינת את חברתך חובשת את המטפחת החדשה לראשה בזמן הדלקת נרות שבת. דמיינת איך שלהבת הנר תופסת את אימרת הבד כשעיניה עצומות בתפילה. דמיינת את שערה הבהיר מתלקח והופך לאפר נושר. דמיינת ראש מצולק, עור מנומר באדום דם, מבריק וכל כך מכוער. כמה חביבה היית אליה בדמיונך, בביקור בבית החולים, כולך דאגה וחסד.

איזו פנטזיה נהדרת ונוראית. עשור עבר ואת עוד מתרפקת על האכזריות התמה שלך, הלא-מודעת. קיבלת עונש נורא על הפנטזיה ההיא. ביום הראשון של הסמסטר החדש חברתך הגיעה, יפה מתמיד, מקושטת במטפחת הפסים על שיערה הבלונדיני המושלם. באותו יום היא פגשה את החתיך של הקורס, שנייה אחת לפנייך.

כמה פעמים לאורך השנים שיחזרת את היום הזה. איך התעכבת בדרך כי היא ביקשה קפה ועוגייה מהקפיטריה, וכשחזרת היא כבר שאלה אותו ליד מי הוא יושב. שנייה אחת, זה כל מה שהיה צריך.

כל אותו השיעור הם ישבו יחד ואת בשולחן מאחוריהם, שכוחה, נזנחת. אכלת את הלב ואת העוגיה מהקפיטריה, בחשת בכוס הקפה שבסוף היא בכלל לא רצתה. הטעם היה מר. והוא נשאר מר עד היום, כשהיא נשואה לו, ואת מפנטזת על שדרני חדשות מלוקקים בטלוויזיה. אבל עכשיו היא החלשה, היא הנזקקת, ואת בדרך לראות אותה במצוקה. ולעזור, כמובן.

“את באה, נכון?”, הודעה נוספת ממנה רוטטת בטלפון שלך.

“כן”, את משיבה בהודעה.

“תודה את מצילה אותי!”, היא עונה כמעט מייד.

השלט המואר של הסופר-פארם בוהק מתוך הלילה הישנוני. הרחוב נראה ריק. את מתקדמת בצעדים גדולים ולפתע מרגישה נקישה קלה בגבך.

את חושבת שזו חברתך הטובה ומסתובבת. פרצוף שקוע עם עיניים פעורות מבהיל אותך, ידו המקומטת שנקשה על גבך כבר אוחזת בכתפך בחוזקה. את מתנערת ממנו בבהלה.

“חכי!”, הוא אומר, “אל תכנסי לסופר-פארם, זה מסוכן.”

“מה?”

“את הבחורה השנייה שעומדת להיכנס לשם”, הוא מסביר, “את לא תוכלי לצאת”.

את רואה את בגדיו המלוכלכים ואומרת בטון סלחני ומרחם “הכל בסדר, חברה שלי בפנים”.

לו רק היית מקשיבה לאזהרות. לו רק היית מבחינה בסימנים הקטנים שניסו לתפוס את תשומת לבך. אבל לא, היית מלאה באגו יהיר, בסקרנות הורגת, בקנאה מרה-מתוקה שממנה עשויה חברות ארוכת שנים.

את לא מתעכבת ליד הזקן שניה נוספת. הדלת האוטומטית של הסופר-פארם כבר פתוחה, הרבה לפני שאת מתקרבת. זה נראה לך מוזר אבל את לא עוצרת, הצבעוניות המרגיעה והפלסטיקית של התמרוקים מהמדפים קוראת לך להיכנס.

את בפנים, והדלת מזמזמת מאחורייך ונסגרת. לרגע חשבת ששמעת צרחה בלועה, כמו מישהו שפיו נחסם ברגע שהתחיל לצעוק.

את מסתובבת להסתכל ונבהלת למראה פנייך שלך. עורך חיוור, אישונייך רחבים. זוהי רק השתקפות, זוהרת מאורות ניאון. את לא מצליחה לראות מה קרה בחוץ, חשוך שם מדי. עינייך מתעכבות על בבואתך. נמוכה. שיער נפוח. יש לך עיניים כחולות יפות, אבל חוץ מזה שום דבר מרשים במיוחד.

“איפה את?”, שוב הטלפון רוטט ומבהיל אותך.

“הגעתי, אני פה”, את מקלידה ותוהה אם להתקשר. מחליטה שלא, ודאי תיכף תראי אותה. החנות נראית ריקה לחלוטין. את מציצה אל אזור הקופאיות, אין שם איש. מוזר.

לרגע עוברת בראשך המחשבה שזו איזו מתיחה מוזרה. מתאים לחברתך להפיל אותך בפח, לראות אותך מחפשת אותה נואשות, מתקשרת אליה לחוצה.

את זוקפת את כתפיך, מחדשת את מבטך במדפים כמו מתעניינת. מכל עבר את רואה שלטים ססגוניים עם אותה כותרת, וריאציות שונות של המודעה שגרמה לך להחליק על המדרכה קודם: השנייה בחצי מחיר.

אורות הניאון שעל התקרה מהבהבים לרגע ואז כבים. את קופאת על מקומך. כשהאורות חוזרים, את רואה לצידך חיוך בוהק ומפחיד.

את מסתובבת בחדות. זו תמונה, רק תמונה. דוגמנית בחיוך רחב חובשת מטפחת צבעונית. את נושמת לרווחה. המטפחת מזכירה לך את חברתך, איפה היא בכלל? את מחליטה להתקשר אליה ומספיק עם הגאוותנות המטופשת. ריק כאן מדי, שקט כאן מדי, משהו לא בסדר.

כשאת מרימה את הטלפון, יד לבנה לופתת את פרק כף היד שלך בחוזקה. הטלפון שלך נשמט לרצפה ונעלם מתחת למדפים. את צורחת.

“הנה את!”, זאת חברתך שמחזיקה בידך. בכלל לא שמעת אותה מתקרבת.

“חיפשתי אותך בכל מקום”, קולך המבוהל נרגע. את מצפה לראות את ההבעה המתנשאת המוכרת שלה, אבל פניה לבנות והיא נראית מבועתת.

“הייתי כאן כל הזמן”, היא מגמגמת בקול חלש. מעולם לא שמעת אותה כך, חסרת ביטחון ומתוחה, “איזה כיף שאת כאן, איזו חברה טובה את”.

“ברור”, את אומרת. ידה עדיין מחזיקה בידך, היא קפואה כקרח.

אורות הפלורסנט שוב מרצדים, כבים ונדלקים, ואת רואה צללית כהה בקצה המסדרון המאורך, מישהו נמצא שם. מאחורי הגב של חברתך.

“מישהו מתקרב”, את לוחשת, “בואי נצא מכאן, טוב?”.

חברתך מנענעת בראשה לשלילה ואומרת: “מצטערת”. היא מחזיקה אותך חזק, כואב, כך שלא תוכלי לזוז. את פתאום מפחדת, מה קורה כאן?

האורות שוב מרצדים. האיש מתקדם במהירות לא-טבעית. ליבך מתחיל לפעום בקצב. את רוצה לברוח אבל חברתך מחזיקה אותך במקום, פניה כמסכת מוות.

“את השנייה, את יודעת?”, היא אומרת לפתע בקול חלול, “השנייה בחצי מחיר”.

“מה?”.

“הם לא היו הורגים אותי במילא”, היא ממשיכה בקול מת, “נכנסתי לקנות בדיקת היריון, אף אחד לא הזמין אותי פנימה. הם אמרו שאני כלואה עד שאזמין מישהי שתיכנס. את היחידה שהייתי יכולה לחשוב עליה שתבוא.”

“על מה את מדברת?”.

האורות ממשיכים להבהב. עיניך לא משות מהאיש שנע לעברכן. רגע, איש? בין הבהובי האור והחושך את מבחינה בטפרים ארוכים בקצוותיהן של ידיים לבנות עכבישיות. כתמי דם ישנים על על חזית החולצה. פנים גסות ומרובעות. עיני זאב. פה גדול, לשון ארוכה משתרבבת דרכו, מלא בשיניים חדות. את צורחת צרחה גבוהה.

עכשיו האורות כבים לחלוטין, חברתך עוזבת לך את היד ואת חשה בה נמלטת. כשאת מסתובבת לרוץ אחריה היצור קופץ עלייך. הוא נוהם ומצליח להפיל אותך לרצפה. הוא אוחז ברגלייך, מגעו קפוא כמו מלכודת קרח, ממשש את קרסולייך החשופים ומקרב אליהם את ראשו. את צורחת בהיסטריה, חסרת נשימה. שיניים חייתיות ננעצות בעורך בכוח מפתיע בעוצמתו. את בועטת ברתיעה תזזיתית וחשה בדמך מטפטף. שפתיו של היצור עקשניות, נצמדות ומוצצות את הדם שזורם מהגיד ברגלך הבועטת. את משתוללת בצווחות של אימה וכאב.

“הם הכריחו אותי, אמרו שאני רק הפיתיון, שהם לא יכולים לגעת בי”, קולה המפוחד של חברתך נשמע מרחוק, “אני יודעת שהיית עושה אותו דבר אם זה היה הפוך, אבל אני הגעתי לכאן קודם…”.

גלי שנאה בוערים בך ואת מתעשתת לרגע. בכוחות על-אנושיים את מנערת ממך את היצור ומצליחה לקום ולרוץ לעברה. את שומעת את הזמזום של הדלת נפתחת וזורקת את עצמך אל היציאה בדיוק כשהדלת השקופה מסיימת להיסגר מאחורי חברתך. מאוחר מדי, שנייה אחת מאוחר מדי. את כלואה בפנים. מאחורייך חושך מאיים וקולות נוהמים ומלפנייך חברתך הבהירה באור הרחוב הנינוח, שנייה אחת שמפרידה בין הסיוט והשפיות.

את דופקת בטירוף על הדלת הסגורה, צועקת “הצילו” ו-“תפתחי לי, משוגעת” ו-“לעזאזל!”.

“זה המחיר, את מבינה?”, חברתך הטובה אומרת בקול רועד.

את חשה באצבעות קפואות לופתות את רגלייך, טפרים שורטים את עורך. כוח אדיר מושך אותך לאחור. את נמרחת על הדלת השקופה ועל הרצפה, מתפתלת נמרצות אך בחוסר אונים מוחלט. את נגררת על בטנך באכזריות, אחורה לתוך הסופר-פארם. עוד ועוד ידיים קפואות כובלות אותך על הרצפה. עוד ועוד פיות קרירים נצמדים לעורך. עוד ועוד שיניים קרות פוגשות בחום המסמא של דמך.

את ממשיכה לצרוח ביפחות בכי בזמן שחברתך מחוץ לחנות מפנה את גבה אלייך ונמלטת. הדבר האחרון שאת רואה לפני שאת עוצמת את עינייך בתוך האפלה המדממת זה את הקוקו הבלונדיני שלה, מקפץ תוך כדי ריצה, מחזיר את אורו של הירח המלא.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש + 1 =