שמש המחר עולה מעל הריסות העבר
שמש המחר עולה מעל הריסות העבר

כידוע, הציונות – הרקע ליצירתה של התרבות הישראלית ולקיומה של מדינת ישראל – התגבשה באירופה, בקרב אבות ה’אשכנזים’. אין זו מסקנה מפתיעה הידועה רק למלומדים אלא מה שהשגרה הישראלית משננת לנו. מעידים על כך, למשל, שמות הרחובות המרכזיים בכל עיר – הרצל, סוקולוב, נורדאו, גורדון, ויתקין, ברנר, ואחרים. אלה נחרטים שוב ושוב בזיכרוננו בהולכנו בהם שתי וערב. כך זה גם בספריות ובקטלוגים: אלתרמן, שלונסקי, זריצקי, סטימצקי, ליבוביץ, קלצ’קין, אלכסנדר, בוסקוביץ’. הכול מזכיר והכול מהדהד את המקורות האשכנזיים של התרבות הישראלית ואת נסיבות היווצרותה.

השמות בולטים, ככל דבר שמתקיים על פני השטח, אבל חשובה מהן היא העובדה שהתרבות הישראלית היא אשכנזית גם בחווייתה: במעמדה היסודי של חוויית החורבן. היא מוסיפה לבטא שני חורבנות שנכרכו זה בזה.

החורבן הראשון הוא מסוף המאה התשע-עשרה, שבה, עקב תהליכי החילון הנמרצים, איבדו יהודי אירופה את מסורתם. בניגוד למה שנראה לחילונים ישראלים רבים, שקיעת המסורת לא התקבלה אצל אבותיהם בשמחה אלא במועקה כבדה (אפילו כאשר להשתחררותם מן המסורת התלוותה הקלה). קרע זה מן המסורת הוא חוויה מכוננת של התרבות העברית החדשה: לא מעט מהספרות העברית ביטאה אותו (‘על שפתותי פרפרה ומתה תפילת אבות’ כותב ביאליק). ההגות העברית התאמצה לפתח יהדות לאומית, שתירש את הדת. באופן הברור ביותר הדבר נעשה במסותיו של אחד העם. הרבה מאוד מזה נקלט בתרבות הישראלית ומתקיים עד היום בצורות שונות: תפיסת אחד העם את היהדות כתרבות לאומית היא שעיצבה את היחס ליהדות במערכת החינוך הממלכתית הישראלית; היא גם מקור, בדרך אחרת, בשלילתה המקיפה והתקיפה של היסוד הדתי, לפחד העמוק המקנן בתרבות הישראלית מן היהדות ובחשש להישאר חסרי זהות.      

החורבן השני הוא השואה. אסון זה השכיח במידה רבה את החורבן שקדם לו, אבל בעצם התווסף אליו. העובדה שחלק גדול מיהודי אירופה – הרוב המכריע של יהודי העולם, בימים ההם – נרצחו, נעשתה לחוויה יסודית של הישראלים, זכר חורבן שנכרך לבלתי הפרד בזהותם. שני מיני החורבן האלו, הרוחני והפיזי, הצטרפו זה לזה, העמיקו זה את זה, ויצרו את תמצית העלילה הישראלית ואת לקחה: ‘מחורבן לתקומה’.

לעלילה זו חשיבות עצומה, אבל היא אינה סיפורם של המזרחים. ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה אינה חלק מן ההיסטוריה של יהודי המזרח (אף שהנאצים הגיעו לכמה ממקומותיהם). אובדן המסורת, ותודעת הקרע העמוק שגרמה, אינה חלק מעולמם. להפך, חייהם מבוססים על קירבה מתמשכת עם עולם אבותיהם, הן באורחות חייהם הן ברוחם.

בדברים אלו לא הובלעה טענה שקורות היהודים הן פקעת עלילות שבטיות נפרדות ומומלץ לפטור כל שבט מסיפורו של שבט אחר, אלא להיפך: סיפורם של האשכנזים הוא גם סיפורם של המזרחיים רק מפני שגם הכיוון הנגדי נכון. למראית עין, אין בטענה כזאת יותר ממשאלת לב, אבל מה שמתרחש בתרבות הישראלית בעשורים האחרונים, שהוא בעיניי בבחינת התחלה חדשה, מזמן לה משמעות אחרת.

התחלה כזו היא הפצעת עולמם הרוחני של המזרחיים, והמקום המרכזי שעולם זה הולך ותופס בתרבות הישראלית. השתנות דרכי ההבנה של המסורתיות חשובה מאוד לעניין זה. המסורתיות – אורח חיים הניכר בהקפדה סלקטיבית ושרירותית לכאורה על מצוות – נראתה במשך שנים ארוכות לחוקרים ולציבור הרחב כגילוי של עצלות דתית או מחשבתית. זמן רב נדרש כדי להכיר בכך שהתנהגות זו אינה שיבוש של דתיות תקנית, אלא זהות דתית שעשויה להיות דגם פורה לכלל היהודים הישראלים. עיקרה הליכה בדרכי אבות, וזיקה גמישה אך אמיצה אל המסורת הדתית. בעליה אינם מסתגרים בגטו, ואינם ממתינים בקוצר רוח למשיח. הם שייכים בכל מאודם לחיי המדינה.

מתוך המסורתיות בקעה סצינת הפיוט. קשה לא לחוש בה כיום: מופעים מוזיקליים מרובים ומגוונים; פרויקט ‘קהילות שרות’; האתר המטופח ‘הזמנה לפיוט’; אינטלקטואלים ישראלים הכותבים על משמעות התופעה. הכול מעיד על פריחתה. חשיבותה המיוחדת של סצינה זו נובעת מכך שהיא העניקה למזרחים יוקרה שלא נמצאה להם בזהותם הדתית העממית, במסורתיות. המפזם דברי שיר שהתחברו בארצות אבותיו במשך מאות שנים, בעברית עתיקה, מהודרת, במסורות מוזיקליות מגוונות ועשירות – מוכרח לחוש שהוא בעל קניין רוח גדול. במסורתיות ופריחת הפיוט הולך ומתגלה עולמם הרוחני של המזרחיים בישראל – תופעה שקשה להגזים בחשיבותה.

ואיך אפשר לראות בכך – כנרמז מן הכותרת – התחלה חדשה? ובכן, ראשית, התרבות היא היא התווך לתיקון פגיעתם המתמשכת של המזרחיים. למצוקה זו סיבות רבות, אבל שורשה נעוץ בביזוי עולמם. המזרחים הגיעו מארצות אויב. יסוד של ממש בזהותם, המוזיקליות – המבטא, הנימה, ההטעמה – נשמע כאן כבוקע מגרון אויב, ולכן חסר ערך (גם העוינות למוצדק שבאויבים מצריכה טיפוח-מה, והתעלמות מרוחו). חוץ מזה העולם המסורתי שהמזרחים הביאו אתם נראה היה כחלק מבערותם. בקיצור, המזרחים פורקו מנכסיהם בגלל רושם-ערביותם ובגלל דתיותם.

הביזוי הוא אפוא שורש העלבון המזרחי. כיוון ששורשו הוא רוחני גם תיקונו הוא רוחני. גילוי הרוח, השמעת הקול, במובן העמוק והכולל, היא העיקר. אבל אין זה רק עניין פנים-מזרחי, אלא אפשרות של התחלה חדשה. לא מעט ממה שנראה לנו בתור ‘הסיפור של הישראליות’ יכול להיות מסופר אחרת. נסתפק בכמה דוגמאות.

נתחיל מן האופן שאנחנו, הישראלים, מדמיינים את תרבותנו. הספרות, ובעיקר הספרות היפה, מאפילה על תחומים אחרים. משכיל ישראלי מוכרח להכיר יצירות חשובות בספרות העברית, אבל רשאי לפסוח על הציור שנוצר פה או על מוסיקה שאינה בידור (חישבו, לדוגמה, על נידחותו של מרדכי סתר). צרפתיותו של המשכיל הצרפתי, בניגוד אלינו, קשורה לפרוסט ומלארמה לא פחות משהיא קשורה למונה, רודן, דביסי, וראוול. הספרות העברית רמה אצלנו במיוחד, והכול חוסה בצילה, בגלל תפקידה ההיסטורי: היא הייתה בית הגידול של היהודי החדש, התווך שאפשר את גיבושה של הזהות היהודית שנקרעה מן המסורת. בספרות התרחש חלק חשוב מן התקומה. משמעותו הגדולה של הפיוט קשורה גם לכך שהנה בא ציבור יהודי גדול ומגלה את עולמו במוזיקה. באיזון החשבון של מקום המזרחים בתרבות הישראלית, אין צורך להזדרז ולהשוות את הקנון הספרותי האשכנזי לקנון הספרותי המזרחי (מפני שמתגנבת לכך הנחה שלהיות מזרחי פירושה להיות אשכנזי). להפך, הפצעת עולמו של המזרחי, דווקא בדרכו שלו, היא היא הרחבתם של החיים הישראליים.

האופן שאנו מדמיינים את דמות המשכיל היא עוד דוגמה לכך. ביאליק כבר התלונן על כך שהיהודי מפגין את השכלתו בציטוט מפושקין. אפשר שפושקין פחות אינדיקטיבי כיום, אבל העיקר נשאר כפי שהיה אז: המשכיל הישראלי מפגין את השכלתו בידיעת התרבות המערבית ולשונותיה (בקלות נדמה לנו שמישהו בור אם האנגלית שבפיו רצוצה). התמצאות בפיוטים, בסידור, בתלמוד, לא יקנו לו שם של בעל אופקים רחבים. גם זה קשור למקורות האשכנזיים של תרבותנו. ההשכלה, כפי ששמה מעיד עליה, היא יציאת היהודי מנקיקיו, ואימוץ תרבות סביבתו. בהפניית העורף מעצמנו אנחנו ממשיכים מגמה נושנה. החורבן הרוחני, עזיבת עולם האבות, מוסיף להיות חלק מן הסיפור שלנו, גם באופן שאנו מדמיינים את תרבותנו, כלומר את מי שספוג בה, מי שמגלם אותה בחינוכו ובידיעותיו, המשכיל. העולם המזרחי, המשוקע ברציפות ובטבעיות במסורת, המתגלה עתה בעברית עתיקה שנמצא לה קול חדש, יכול להצמיח דגם של משכיל שרחבותו נבנית מתוך עולמו היהודי ומתוך שכבותיה של העברית (אבל, כמובן, אינה חייבת להצטמצם אליהם).

ואחרון: קולם של המזרחים יכול גם לערוך מחדש את זכר גילויו המובהק של החורבן, את זכר השואה. הרבה נכתב על מקומה המרכזי מדי של השואה בתרבות הישראלית. הובאו טעמים שונים. רבים מהם חשובים. אבל דיונים אלו, בסוף כל החשבון, הם נוקבים כפי שהם עקרים – עלינו להיפטר מזיכרון היתר הזה, המעקם את חיינו ואת גורלנו, אבל איך אפשר לצוות על שכחה? ומה יש בציווי כזה שאינו נזיפה? ואפילו זה: האם זכר החורבן הגמור לא שזור בדימויי התרבות שלנו, ואנחנו לכודים בו באופן עמוק יותר ממה שאנחנו סבורים? ההזדמנות להיחלץ מיתר זכר השואה מצריכה התחלה חדשה. זו, אולי, מזדמנת לנו כעת. הפצעת עולמם הרוחני של המזרחים מאפשר לנו לדמיין מחדש את תרבותנו, וגם את עברנו. אין צורך להכחיש את השואה, ולא להכין מראש סיפור חלופי. העיקר להיפתח אל חיים יהודים שאופקיהם הולכים ומתמתחים, לנגד עינינו. אז יתברר לנו, אולי בהיסח דעת, שהיו לנו אסונות אבל לא רק אסונות. כאשר יישמע קולם של רבים, גם יישמע קול דברים רבים.

פיוט לכבוד רבי אפריים אנקאווה. ויקיפדיה Amiti26
פיוט לכבוד רבי אפריים אנקאווה. ויקיפדיה Amiti26

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 − 7 =