מצב התרבות הישראלית היום נוכח דוכן התפילין שנפתח ביריד הספרות העברית

מאמר העורך של כתב העת "הבה להבא" על מצב הספרות העברית בימים קשים ומהפכניים אלו.

פורסם בגליון 19 של "הבה להבא".

לאומיים אנו, לאומיים קנאים, אבל ב מ צ ו ו ת הלאומיות אין אנו מחזיקים
יוסף חיים ברנר, "לבירור העניין"

עם השבעת ממשלת הלילה (ומי יודע אימתי יחלוף הלילה האימתני הזה), דומה כי הברירה שבידינו אינה מלבבת: למצוא חן וגשר לסיקריקות החדשה – לשון אחרת, לשלם מס שפתיים ומוח נוסף על מס הכנסה – או לשוב להיות מיעוט, רשת רפאים דקיקה ומתוחה של אינטליגנציה עברית חופשית המתכתבת עם עצמה ללא קוראים, כפי שהיה מצבנו במזרח ובמרכז אירופה של שלהי המאה ה-19, אך הפעם כאן, בכמה רחובות בתל אביב.

עורו עברים חופשיים ושורו במציאות חיינו: כל התקציבים, הפרסים, והכיבודים שהורעפו בימי מירי רגב על תועמלני הליכוד "ערס פואטיקה" יורעפו מעתה במקרה הטוב על מתנחלי "משיב הרוח" – אותם עמיחיים פעורי עיניים שעיניהם לעד טחות מראות – ובמקרה הרע על ברית הבריונים של בית אצ"ג. ומי יזכור את הזעקה שקמה בעקבות "פרסי היצירה הציונית" של לימור לבנת כשתבוא העת – והיא בוא תבוא, ובמהרה – ל"פרסי היצירה הפטריוטית" של שר התרבות מיקי זוהר? ומה רע, תשאל עצמה המשוררת החילונית, אם אשזור בשירי אלוזיה מקראית כדי לעמוד בקריטריונים? ומה חטא, יתהה המספר החנף, אם אגולל את סיפורי מנקודת מבטו של ה"אחר" החרד"לי?

לשון הקול הקורא האחרון של יהי – כתב עת פואטי-פוליטי פונה ליוצרים "המתבוננים בלאומיות מנקודת מבט של משיכה! עזה! ושהאמנות שלהם היא טובה!! ופוליטית!" ולוגו פסטיבל יהי? הוא מפת ארץ ישראל השלמה. כך. ככה. לפנינו מקרה יחידני בתולדות העולם של פסטיבל ספרות המתחפש למפה מדינית (או להפך). נקרא אפוא משירתם השלמה – היא הרי מוקדשת לנו (מרדכי אסקין, גולגולתא):

“לְאַט לְאַט עוֹד דּוּנָם וְעֵז
תִּהְיוּ לְרֹב דּוֹמֵם
מֵרֹב חֲרָדָה לְזַהֵם סְבִיבָה
צֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵיכֶם יִהְיוּ לְבַטָּלָה
זְרוּקִים בְּפַח מִחְזוּר שֶׁל אֶמְצְעֵי הַמְנִיעָה.
וּמוֹעֶצֶת הָעָם הַזְּמַנִּית (עַד יָבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ)
שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַשְּׁנִיָּה תָּקִים וַעֲדַת חֵרוּם לִבְדִיקָה
אֵיךְ לֹא נִשְׁכַּח
אֵיךְ לֹא נִסְלָח:
מַמְזֵרִי אֻמָּה אֲדֻמָּה גּוֹזְלִים סֶרְטִיפִיקָטִים מִיְּדֵי זוֹעֲקֵי 'שְׂרֵפָה אַחִים',
עוֹרְכִים צֵיד אַחִים
יוֹרִים בְּנִצּוֹלֵי קַפּוֹאִים עַל סִפּוּן נֶשֶׁק לַיְּהוּדִים
נֶאֱחָזִים בִּדְגָלִים לְבָנִים
סְרָטִים כְּתֻמִּים מֻכְתָּמִים
בְּדַם גֻּלְגָּלוֹת מְנֻפָּצוֹת שֶׁל יַלְדֵי עַמּוֹנָה בַּגְּבָעוֹת
חֲיָלוֹת צְעִירוֹת נִמְכָּרוֹת לְשָׁבֶּ"ס רוֹצְחֵי יְלָדוֹת
לוֹבְשֵׁי הַגְּלִימוֹת הַשְּׁחֹרוֹת
שׁוֹתְקִים הִסְתַּנְּנוּת גּוּפָן שֶׁל נְעָרוֹת וּזְקֵנוֹת
בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל הָעִיר הָעִבְרִית הָרִאשׁוֹנָה".

אל תסיטו מבטכם. קראו שוב ושוב. הוא עוד יזכה בפרס ראש הממשלה (יוענק לו מידי בני וטלילה ציפר). אחר כך גילי איזיקוביץ תראיין אותו ל"גלריה" ("אני נהנה להרגיז את השמאל" – מלא קליקים). וכן, הו כן, ספרו יראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", כמו ספרו של עורכו, אלחי סלומון ("נָחָשׁ מִתְפָּרֵעַ / תּוֹלַעַת הַוִּירוּס שֶׁל בָּגָצ"). הכול בשם הפלורליזם הקדוש .

כי הרגרסיבים שלנו הם תלמידיו המצטיינים ביותר של הטרלול הפרוגרסיבי. מניפסט יהי היה זוכה לציון מאה בכל חוג לספרות – הם אינם פוסחים שם על אף "שיח" ו"הגמוניה", "חתירה" ו"רדיקלי, "הדרה" ו"מערך כוחות". הם הקורבן החדש.

נבחן אפוא את מערך הכוחות. עוד בטרם השבעת השקר בכנסת, בזמן כתיבת שורות אלו, ביבי: סיפור חיי הוא הספר הנמכר בישראל, בפער ענק, בתהום אדירה, והרחק מכל טבלאות רבי המכר "שלנו". והוצאת "סלע מאיר" – הרווחית בעברית עם 3,000 מנויים כמו "ספרייה לעם" בשעתה, בשעתנו – מדפיסה ספרי מופת כגון בדואיסטן: כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב; פרחים בקנה: כך אג'נדות רדיקליות שינו את פניו של צה”ל (רעיון לתזה: פשיסטים והפטיש למילה "כך"); ו12 כללים לחיים של ג’ורדן פיטרסון (במימון קרן תקווה כמובן).

ומדוע להרחיק לכת? מבין 400 המנויים על כתב העת שלפניכם, כרבע מתגוררים מעבר לקו הירוק. ואינני מציין יחס חריג זה לגנות קוראינו בהתנחלויות. להפך: אני מציין אותו לחרפת אחינו בתל אביב וברעננה ובחיפה שאינם קוראים לא בכתב עת זה ולא באחר, ואינם מנויים לא ל"סלע מאיר" ולא ל"ספרייה לעם", אשר – כמאמר מאיר ויזלטיר – "קוֹרְאִים דְּבָרִים אֲחֵרִים. לְמָשָׁל, / הוֹרָאוֹת שִׁמּוּש שֶׁל תְּרוּפוֹת, כְּתוּבִיּוֹת בַּטֶּלֶוִיזְיָה, תַּפְרִיטִים, / מִסְרוֹנֵי אֶס-אֶם-אֶס, אִימֵילִים וְרַפּוֹרְטִים, / מַתְכּוֹנִים, הוֹרָאוֹת הַרְכָּבָה שֶׁל אִיקֶאָה, סִכּומִים חָדְשִׁיִּים שֶׁל כַּרְטִיסֵי אַשְׁרַאי, / פְּרָטִים אִישִׁיִּים בַּאֲתָרֵי דֵיטִינְג, / דִיאֶטוֹת, שִׁיטוֹת לִגְמִילָה מֵעִשּׁוּן, תָּוִיּוֹת בַּקְבּוּקִים וַאֲרִיזוֹת אֲחֵרוֹת, / עִתּוֹנִים, וַאֲפִלּוּ רוֹמָנִים". ואפילו שיר זה התיישן – גם רומנים החילונים כבר לא קוראים. פה ושם ארוטיים.

תחת מטר זה של מכונים, פורומים, ביטאונים, הוצאות לאור, קוראים – קוראים, אלוהים, קוראים! – מול צונאמי הקרנות ה"שמרניות" שמתנחשל עלינו מעבר לים, ורגע לפני המבול התנכ"י של תקציב מדינה אוונגליסטי מבית, אילו מפעלות דעת ורוח יוזמות מפלגות השמאל המוכות? מה עושים המיליונרים שלנו, למעט קוק? איפה ההייטק, איפה האוניברסיטאות, איפה העיריות? השרה למשימות לאומיות (בחיי נו) אורית סטרוק תקבל שני מיליארד שקל להעמקת הזהות היהודית (ו"לכידות התא המשפחתי") בספרות, בקולנוע, במוזיקה. כמה משקיעה עיריית תל אביב, העשירה בישראל, בהעמקת הזהות העברית, הישראלית, והאוניברסלית?

הינה משל יפה: לשבוע הספר העצמאי בקפה שפירא, שלא זכה לשקל אחד מעיריית תל אביב, הגיעו פקחים ואסרו על קיום המופעים. זימנה אותם לא אחרת מרויטל בן-אשר פרץ, מחזיקת תיק התרבות בסיעת דון חולדאי ובעלת חווילה נאה בגינה, שלא היה נאה לה שיקריאו שירה תחת חלונה (השעה הייתה שש לשעון האביב, אבל לה יש פרוטקציות). בצירוף מקרים משעשע, פה ברמת גן – לא שם בפלסטין – מתכנסים חברי "פורום קפה שפירא להשבת ההיגיון והציונות לשיח", ומציעים "קתדרה ברוח ההיגיון, הציונות וערכי המשפחה", "מכון לביקורת טקסטים ברוח ההיגיון" (ההיגיון מאוד חשוב להם!) ו"כיבוש מחדש של השיח הציוני בספרות הגותית, בפרוזה ובשירה".

לאחרונה, השפיראים (בשיתוף עם "טוב ויפה – בית ספר לאמנות ועיצוב באור היהדות") אף פרסמו ביטאון בשם שמשון – לאמנות, תרבות וגאולה.

החלק החביב עליי בגיליון הוא מאמרה של יו"ר הפורום, גלי בת חורין (גב"ח), המתעתד לחשוף את דויד גרוסמן כסופר דתי בהדחקה. דחקה? בהחלט, אבל ראוי להתעכב עליה:

"הפילוסוף רנה דקארט גזר לוגית את קיום האל מעצם קיומה של אידיאת השלמות. מאחר ששלמות לא יכולה להיגזר מתוך ניסיון חיים, היא בהכרח נטבעה בנו על-ידי בורא כליל השלמות. גרוסמן אמלל את ברואיו בהעניקו להם נשמה-יתרה, שמתייסרת בשל הפער הבלתי ניתן לגישור בין המציאות לבין אידיאת השלמות שטבע בהם. בוראם לא הרשה להם לדעת, שלכמיהה הזו לשלמות, לטוהר, לאינסופיות, לפלאי, לאהבה טהורה – יש שם: אמונה באלוהים (…) למען השם הנח כבר תפילין, גרוסמן!"

אל תגלגלו עיניכם. האמינו לה שהיא מאמינה לעצמה (ולפילוסוף רנה דקארט!): לאהבתנו הטהורה, לפליאתנו מהפלאי, לכל שאיפותינו לנשגב (הפילוסוף עמנואל קאנט!) יש שם – והוא השם. ויש כתובת אחת – תפילין. ולחילונים אין כל דריסת רגל במופלא מהם (גרוסמן דורש במופלא ממנו, אך הוא כאמור דתי בארון). גב"ח מעידה כך על עצמה: "חילונים כמוני, שלא חשים את הנשגב, לא נרמזים שהוא חסר בעולמם". ואם אתבקש למנות את חטאי הימין בפני בית דין של מעלה, אפתח בזה: רידוד אלוהים או הטבע לפוליטיקה מגזרית.

נוכח הוודאות (כפועל יוצא של ההיגיון!) המוחלטת, היוקדת, האמונית – אצלנו ימשיכו מסורתיים ועתידניים, אתאיסטים וחובשי כיפה, לשהות באי-ידיעה סוקראטית, ברוכה וסקרנית, כשאנו נוטלים לנו בחופשיות מארון הספרים היהודי וממגירת הסמים הפסיכדליים, מהמקרא ומהרקיע, מהעברית ומבליל לשונות העולם, כאלכימאים ומגלי ארצות. והינה בגיליון זה מצטרפים אלינו גם בני דודינו מארצות הברית, שהם יהודים מלאים למרות שדגלם אחר, באנתולוגיה מיוחדת בעריכת ג'ושוע כהן, שהוא האדם היהודי ביותר שפגשתי בימי חיי.

מוסיל כתב: "רבים הדברים שאינם מוסברים, אך בשעה שאתה שר את ההמנון הלאומי אין אתה מבחין בכך". ובכן, לקול שירת ההמנון הלאומי עלינו לעמוד על משמרתנו – משמרת הדברים שאינם מוסברים, משמרת הקיומיות, משמרת המוזרות. מתפקידנו להשיב לחיים את מוזרותם, ולהשיב לספרותנו את תפקיד גילוי המוזרות. מדוע? ראשית, כי החיים אכן מוזרים עד הסוף. ושנית, כי זו הדרך היחידה לנצח במלחמת התרבות: להציע אמנות ממשית, שחוקרת את הלא-נודע והלא-קיים והבלתי-אפשרי, ומוחקת את החיוך הזחוח, הכול-יודע.

ספרותנו היא ספרות אי-הידיעה, אי-הוודאות. ואם נגזר עלינו להיות מיעוט, נהיה מיעוט. ואם נגזר עלינו להיות מיאוס, נהיה למיאוס גאה – ממילא אנו מאוסים על עצמנו עד מאוד. המיאוס הוא בשר מבשרנו, מפסגות יצירתנו! רק דבר אחד לא נסבול – וזה הזיוף, ההתקשטות בעדיים ריקים מתוכן.

קיראו גם

ארכיב הבה להבא